כבת קיבוץ לוחמי הגטאות, אני מרגישה שהשנה האחריות עלי ועל הדור שלי לזכור ולהזכיר נעשתה יותר כבדה. עד היום, האנשים עצמם יכלו לספר. אבל השנה נפטר אחרון לוחמי הגטו, שמחה רותם, קז'יק,

אני ראיתי את קז'יק כילדה, כשהוא בא לבקר את אנטק צוקרמן, מפקדו מוורשה, והשכן של הורי בצריף השוודי. אחר כך עזבנו את הקיבוץ ולא ראיתי אותו הרבה שנים, עד שהבן שלי היה צריך לכתוב עבודה על השואה. כמו תלמיד טוב, הוא פנה אלי, אני פניתי לאמא שלי, ואמא שלי פנתה לחברים שלה מהקיבוץ. הם פנו לקז'יק, ואנחנו נסענו לירושלים.

מהפגישה עם קז'יק ואשתו בביתם אני זוכרת את מאור הפנים, קלות התנועה, והנכונות של קז'יק לספר. זה היה מדהים בשבילי לשמוע אותו מספר בצורה רהוטה ושוטפת, כי זה עמד בניגוד כה חריף לשתיקות הרועמות של אנטק היושב סגור בתוך עולמו על המרפסת.

פעם, כשברחתי מהגן ושיחקתי עם הכלבה שלהם, הצקתי לאנטק בשאלות. אנטק הסתכל דרכי ואמר שקשה לחיות ככה, כי עכשיו כשיש ילדים הוא מבין את ההרגשה של היהודים שמהם הוא דרש כסף לנשק. מבחינתו, הוא אמר, היה ברור שהכסף בין כה לא יעזור לאלו שהחזיקו בו, ולכן עדיף שהכסף ישמש את המחתרת. אבל עכשיו הוא מבין שלאותם אנשים היתה התקווה שהכסף יציל את הילדים שלהם.

אחר כך הוא אמר, שבמקום שאין אנשים היה אדם. והוא אמר שאז הוא היה צעיר ולא הבין, אבל היום הוא שואל את עצמו, האם הוא היה אדם.

זאת היתה רמת המוסר של מנהיגי המרד. קז'יק סיפר שהם לא מרדו קודם כי הם לא רצו שהמרד יחיש את המוות של מי מיושבי הגטו. הם מרדו רק כשהם ידעו שהגיע הסוף. והם לא מרדו מתוך תקווה לשרוד. הם מרדו כי הם חשו שהנאצים מנסים לשדוד מהם את האנושי שבהם. הם נלחמו על הזכות למות כבני אדם.

הוא גם סיפר שעוד לפני המרד הם דנו על האפשרות להתאבד כדי לקחת מהנאצים את הזכות להרוג אותם. ההחלטה היתה נגד, בגלל שעל התאבדות של יהודים בגטו לא ישמע אף אחד. אבל אם ימרדו, ייתכן שאולי כמה מהחיות שהולכות על שתיים בעולם שבחוץ, יבינו שהם היו בני-אדם.

אנטק, צבי לובטקין, קזי'ק, טוביה בוז'קובסקי, ד"ר אידלמן וחבריהם היו לא סתם בני-אדם, הם איו אנשי מופת, שלחמו כדי לשמור על צלם האדם.

לי הייתה הזכות להיות מטופלת של ד"ר אידלמן. פעם כשהייתי חולה מאד, ושכבתי בחדר ההורים, נכנס לצריף אורח של אנטק מפולין. האורח הרים אותי על הידיים, בדק אותי, ואמר להורי, בפולנית, שאני אחלים. כמה חודשים לפני שאמי נפטרה, היא סיפרה לי שהאורח ההוא היה מארק אידלמן, אחד המפקדים בגטו, ואחר כך רופא ילדים מוערך בפולין. מארק אידלמן אמר לא פעם בראיונות, שעבורו, המשמעות של להיות יהודי זה לעזור למי שנרדף. אני תוהה לעתים עד כמה ההגדרה הזאת של יהדות רלוונטית בישראל של היום.

מבחינתי, עכשיו כשקז'יק מת, תם עידן. אנחנו מדברים על שואה וגבורה, אבל נעלם האדם האחרון שלקח חלק פעיל בגבורה. מעכשיו, כל מי שידבר על הגבורה בשואה אלו רק פוליטיקאים שישתמשו בה כסיסמה לקדם את המטרות שלהם. אבל עבורי, המורשת של אנטק, קז'יק והורי, היא להנחיל לדור הבא שבמקום שאין אנשים, היה אדם.

יש לי חלום. ובחלומי מאורעות  7 באוקטובר, מאורעות תשפ"ד, לא התרחשו. הטבח הנורא לא בוצע, שום אזרח לא נחטף וכל ילדינו, טפֵּנו, הורינו, סבינו וסבותינו נמצאים בביתם, אהובים ומטופלים.

יש לי חלום. ובחלומי שולט החופש לחיות, כלל אזרחי ישראל שווי זכויות וחובות ואין אפליה בין אדם לאדם ובין דם לדם, בלי הבדל דת, גזע, מין או מגדר. בחלומי כולנו אזרחים, בני אדם ואין אפליה בינינו, לא משנה אם אנחנו יהודים, נוצרים, בדווים או מוסלמים ולא משנה אם אנחנו שייכים לקהילה הלהט"בית או סטרייטים.

יאיר בן־חור הוא עורך ספרות, עורך לשון, נקדן, עורך שירה ומשורר. פרסם עד כה חמישה ספרי שירה פרי עטו וספר מאמרים פילוסופיים, וערך וניקד מאות ספרים אחרים.

לא כל מה שנכון – ראוי לפרסום בזמן מלחמה. מן הסתם, חוקי הצנזורה נוקשים יותר בזמן מלחמה מאשר בעתות שגרה.

ידוע שהמו"מ לשחרור חטופים הוא מורכב וכולל שיקולים פסיכולוגיים. במצב זה, דרוש לנהלו במחשבה ובהתחשבות מרבית ומושכלת, באופן שהשיח ישרת את המטרה – יותר מאשר ירגיע את הציבור.

מהנדס מבנים בוגר הטכניון, תואר שני במדיניות ציבורית, לימודי תעודה בתכנון עירוני, תואר שלישי בהנדסה אזרחית, בעל משרד תכנון וייעוץ בחיפה, מחברם של ספרים מקצועיים ואחרים בהוצאות: \"בורסי – ספרי משפט\", \"כתר\", \"מודן\", \"פרולוג\", \"אקדמון\", \"נמרוד\", \"קורטוב\", מחבר הספר: \"תכנון כחוק – דירות ומבני ציבור\" בהוצאת \"בורסי\" [עתה בדפוס]. אתר – http://www.benezra.co.il

החטופות המורעבות והמבועתות שבו למרבה השמחה.

הילדים מספרים לקרוביהם סיפורי זוועות מהשבי הנורא. ממדי הקטסטרופה רק מתחילים להתגלות.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.