ב-30.4.1943 פרסם אברהם שלונסקי לראשונה את שירו "נדר" בעיתון "הארץ" והקדים לו כמה מילים על נסיבות כתיבתו. השיר נכתב במהלך מלחמת העולם השנייה, כשהתחילו להגיע לישראל שמועות על שואת יהודי אירופה.

בהקדמה לשיר מאבחן שלונסקי את שבר ההגיונות ואת הדיסוננס המוסרי שאפיינו את ויכוחי השעה כנראה, שמזכירים את המלכודים המוסריים והתודעתיים הסוערים גם בימים אלה בשיח הציבורי ובלבבות.

בהקדמה לשיר מאבחן שלונסקי את שבר ההגיונות ואת הדיסוננס המוסרי שאפיינו את ויכוחי השעה כנראה, שמזכירים את המלכודים המוסריים והתודעתיים הסוערים גם בימים אלה בשיח הציבורי ובלבבות

המהלך הקוגניטיבי בין ההכרה בזוועות העולם לבין המסקנות המעשיות הנגזרות מהכרה זו, פורע פרעות בנפשות שוחרות־הטוב, הנרתעות מעצמן ומהמסקנה המתבקשת בדעתן מהכרה זו.

כשהמציאות סותרת את תפיסת העולם של האדם, נוצר דיסוננס תודעתי שתובע יכולות נפשיות מיוחדות כדי להכילו במלוא סתירותיו ולראות את המציאות סתורת־הפנים נכוחה. למוח יש נטייה ידועה לשכוח, להתכחש, להדחיק ולעוות מציאות שאינו יכול להכיל את השלכותיה.

באופן זה נוטה המוח (הנפש, אם תרצו) לפטור את עצמו מדיסוננסים קוגניטיביים קשים; לקלוט, לצבור ולזכור מידע באופן סלקטיבי. לשכוח, אם צריך. לא־לראות, אם צריך. לרכך, להחליק, להגזים, לפרש ולהמציא את המציאות, אם צריך, כדי להתאים את המציאות האכזרית באדישותה לנטיות המוסריות ולתפיסת העולם של הנפש שוחרת־הטוב.

ברגע מסוים בהיסטוריה, כשאכזריותה של המציאות האנושית מגלה את פניה, מזהה שלונסקי בשיח הציבורי את המשבר התודעתי: הפחד מן המסקנה והנטיות לברוח ממנה. השיר "נדר" מבטא את המאבק הפסיכולוגי של הדובר לזכור לא רק את המציאות הנוראה, אלא גם ובעיקר את המסקנה והשיעור (הכנראה מאוד לא־פשוט) שיש ללמוד ממנה, ושקשה לומר אותה במלוא חומרתה, אלא בהטמרה שירית.

לולא החשש לשכוח את המציאות, לולא הנטייה לשגות במשאלת־לב, לולא הנטייה לרכך את הנסיבות, לשכתב את הזיכרון כדי להתאים אליו את המסקנות ולהשיב את תפיסת העולם הנוחה והנשגבת על כנה – לא היה נדרש להקדים את ההקדמה, ולא הייתה לשיר "נדר" משמעות יתרה ומרטיטה מלבד הפשט הבנאלי.

כשהמציאות סותרת את תפיסת העולם של האדם, נוצר דיסוננס תודעתי שתובע יכולות נפשיות מיוחדות כדי להכילו. למוח יש נטייה ידועה לשכוח, להתכחש, להדחיק ולעוות מציאות שאינו יכול להכיל את השלכותיה

אני לא יודעת מהי המסקנה הנכונה ומהו השיעור (תרתי משמע) הנכון, ואני לא בטוחה ששלונסקי ידע בדיוק, או העז לדעת. הוא דיבר על הדבר, אבל לא פרט מהו הדבר עצמו, אם כי אפשר לשער מהו הדבר שהנפש שוחרת־הטוב תמיד תפחד להכיר בו. הפחד עצמו מהמסקנה, אחרי הכול, הוא עוד אמצעי קוגניטיבי משוכלל להרתיע אותנו גם מפני הדבר ההכרחי לעשותו, לתת "קַו וּמִשְׁקֹלֶת בְּיַד אִיּוֹבִית, אַמַּת־הַבִּנְיָן לְהַדְבִּיר אֶת הַתֹּהוּ", לשמור עלינו מפני כל־עצמנו.

מצד אחד, שלא נטבע בטירוף המוליך אותנו לפורענות גדולה ממידתנו, ושלא ניחפז לפעול בעידנא דריתחא רק מתוך עומק צערנו וחרדתנו. ומצד שני, ועל כך להבנתי נכתב השיר "נדר", שלא יגבה ליבנו מרוב טוהר מידותנו, שלא נהא קדושים מדיי וצדיקים מדיי בעיני עצמנו, שגם במידות אלה אפשר שיש מן הזחיחות וערלות־הלב המוסיפים סבל בעולם.

חיזוק לרעיונות אלה ולמאבקי התודעה והאיזונים ניתן למצוא בשירים נוספים של שלונסקי, וגם עשרים שנה מאוחר יותר, בראיון שערך עמו ישעיהו בן פורת ב"ידיעות אחרונות" ב-1962, שבו אומר שלונסקי:

"אולי זכור לך אחד הפסוקים של הדיקטטור הנאצי: 'אני אנצח את הדמוקרטיות בכוח קצת יושר שיש להן'. ואני בימים ההם קנאי של ייהרג־ואל־יעבור בעולם האידאות, עם אלה שדרשו רק את כל־היושר ואת כל־הצדק כנגד הנותנים אותם לשיעורים, בוויתור על הטוהר־עד־תום, עתה הבינותי פתאום כי העמידה מן הצד רק מחזקת את השטן. והגעתי למסקנה המוארת בפסוק התנ"כי, 'עת לעשות – הפרו תורתך': יש לוותר מעט על לבנת הספיר של התכנית הרעיונית האידיאלית, כדי להרוויח זמן היסטורי".

"ואני בימים ההם קנאי של ייהרג־ואל־יעבור בעולם האידאות, עם אלה שדרשו רק את כל־היושר ואת כל־הצדק כנגד הנותנים אותם לשיעורים…עתה הבינותי פתאום כי העמידה מן הצד רק מחזקת את השטן"

להלן עיקר ההקדמה של שלונסקי לשירו "נדר" ("הארץ", 1943):

"ישבנו ושוחחנו. בסערה שוחחנו, ובדכדוך. על מה? על כל מה שאדם מבקש לשתוק ואינו יכול, על כל מה שאין בפיך הסבר לו, ואף על פי כן אתה מנסה, כביכול, להסבירו, או, על־כל־פנים, לפרקו מקרבך פורקן־מה על ידי דיבור רגשי. וראש הנושאים: בדידותה של אומה. בדידות כזאת עוד לא ברא השטן; עוד לא בדה מליבו שום סופר בלהות; עוד לא ידעה אפילו כנסת ישראל המלומדת בבדידויות. זו השתיקה בעולם – הקרה המתנכרת. וזו ההתעוררות למעשים – האיומה והמתנכרת ממנה שבעתיים. והנְכָלים לעתיד לבוא. התוכניות שמתכננים. המסוות. והמַעל המתגלה בכל הלבושים – גם בלבוש החן והידידות.

"והדברים נתלקחו ובערו יחדיו. אך הדיבורים – אפילו כשהם רגשיים ביותר – מגיעים תמיד לנקודת הצריבה האחרונה, אשר ממנה והלאה מתבקשת כבר המסקנה, וה'ובכן?' ה'מוסר השכל'. וכאן – כאן מתפרדת, כביכול, המדורה האחת, ומתחילות תבערות נבדלות. כאן מתחיל ה-וויכוח.

"איני מן המואסים בוויכוחים. אדרבא, אוהב אני חיכוך זה המתיז גצים ומשחיז מחשבות. אך מדוע הרגשתי הפעם בדברי האנשים כמין רתיעה מפני עצמם? כי הנה הדברים אשר דיברו, והנה המסקנות אשר הסיקו, ומדוע אין המשך ורציפות ביניהם? איזה פחד מפני המסקנה! האם לא שוב אורבת לנו תמימותנו, זו התמימות הפטאלית של בני אדם שוחרי טוב – שהפקחים שבעולם, החותכים את גורלה של האנושות, מנצלים אותה לאורך כל ההיסטוריה כדי למנענו מלקבל לקח – מחשבה למעשה! שהרי…

"ובכן, ארכה השיחה ואני לא נטלתי את רשות הדיבור, אך דווקא כשהגיעו הדברים לשלב של הוויכוחים, נתבקשתי לחוות דעתי, אמרתי: 'טוב, חברים, אצא ואביא תשובה'. הדברים נראו תמוהים ומוזרים. אך באמת היו פשוטים מאוד. זה לי ימים רבים הומה בי מחזור שירים, שאני 'מבשילם' בלב ונמנע מ'לבצרם' בכתב. עכשיו המריצוני להחיש את 'גמר הבשילה' – פרשתי לחדר אחר והעליתי פרק אחד מן המחזור השייך לעניין, וחזרתי למסיבת הרעים וקראתי. הנה הוא. שמו 'נדר':

"עַל דַּעַת עֵינַי שֶׁרָאוּ אֶת הַשְּׁכוֹל
וְעָמְסוּ זְעָקוֹת עַל לִבִּי הַשָּׁחוֹחַ
עַל דַּעַת רַחְמַי שֶׁהוֹרוּנִי לִמְחֹל
עַד בָּאוּ יָמִים שֶׁאָיְמוּ מִלִּסְלֹחַ
נָדַרְתִּי הַנֵּדֶר: לִזְכֹּר אֶת הַכֹּל
לִזְכֹּר – וְדָבָר לֹא לִשְׁכֹּחַ.

דָּבָר לֹא לִשְׁכֹּחַ – עַד דּוֹר עֲשִׂירִי
עַד שֹׁךְ עֶלְבּוֹנַי עַד כֻּלָּם עַד כֻּלָּהַם
עֲדֵי יְכֻלּוּ כָּל שִׁבְטֵי מוּסָרִי.
קוֹנָם אִם לָרִיק יַעֲבֹר לֵיל הַזָּעַם
קוֹנָם אִם לַבֹּקֶר אֶחְזֹר לְסוּרִי
וּמְאוּם לֹא אֶלְמַד גַּם הַפָּעַם".

הדרה לוין ארדי היא מוזיקאית, סופרת, משוררת, אמנית ספוקן-וורד, מופיענית (גם קצת מציירת). בוגרת אוניברסיטת ניו יורק בקולנוע וטלוויזיה בהצטיינות יתרה. פרסמה 3 ספרים (שירה ופרוזה), 18 אלבומים (אנגלית ועברית) ומדי פעם מפרסמת מאמרים וטורים. לעולם לא תוותר על כוס היין שלה. "הבוב דילן והטום ווייטס הישראלית" (הארץ).