המלחמה המתנהלת כעת טרם באה לסיומה. למעשה, אף אם יושג הסכם להפסקת אש ולשחרור החטופים, יש לצפות שהיא תימשך באופן זה או אחר.

האסטרטגיה הישראלית ביחס לאופן השליטה בעזה, להישארותה באזור אם לאו, לזהות הגורם השלטוני, ולתהליך שיקום הרצועה אינה ברורה כלל ועיקר. כך גם התובנות מן המלחמה הרב-זירתית שנכפתה על ישראל, ובעיקר העימות הישיר הישראלי-איראני.

האסטרטגיה הישראלית ביחס לשליטה בעזה, לזהות הגורם השלטוני ולתהליך שיקום הרצועה – אינה ברורה. כך גם התובנות מהמלחמה הרב-זירתית שנכפתה על ישראל, ובעיקר העימות הישיר הישראלי-איראני

בנסיבות עמומות ומסוכנות מעין אלו נדרש תפקידו של "המבוגר האחראי" – ארה"ב. זו מצויה כיום בתקופת בחירות אינטנסיבית, בעלת חשיבות רבה מאד לעולם כולו. קשה יהא לצפות לתשומות משמעותיות מצידה כעת, למעט כמובן ניסיון למנוע הסלמה נרחבת והגעה להסכם הפסקת אש ברצועת עזה.

הנסיבות הנוכחיות מזכירות, אמנם רק במידה מסוימת, את אלו שלאחר מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991. ארה"ב חשה, עם תום המלחמה, שהיא צריכה "לפצות" את המדינות הערביות, שהצטרפו לקואליציה הבינלאומית נגד סדאם חוסיין, ויזמה את כינוסה של ועידת מדריד. תכליתה ההצהרתית הייתה לדחוף לכינון שלום כולל באזור. התהליכים שהתפתחו בעקבותיה ידועים ומוכרים, ואין צורך לחזור עליהם.

כאמור, הנסיבות והמניעים בזמנו שונים מאלו היום, ואין הכוונה לטעון שמדובר בגזירה שווה. אולם, גם כעת הביקורת באזור, ואף מחוצה לו, כלפי ממשל ביידן חריפה. התחושה בקרב רבים, בצדק אם לאו, הינה שוושינגטון מגבה עד מאוד את ישראל, ואיננה משתמשת די ביכולתה ללחוץ על ממשלת ישראל, ולא כל שכן זו הנוכחית, לנקוט במדיניות קונסטרוקטיבית יותר.

אם-כן, האם יש ביכולתה (וברצונה) של ארה"ב לנקוט במהלך דומה ברבע הראשון של 2025, מייד לאחר כניסתו של הממשל החדש לבית הלבן. מאליו מובן, שאין דין ממשל קמלה האריס כדין זה של דונלד טראמפ. אולם ניתן להניח, שכל אחד מהם ירצה, אמנם משיקוליו ומכיוונים אידאולוגיים שונים, להרגיע את המצב באזור, ולדחוף להסכם ישראלי-פלסטיני.

אין דין ממשל האריס כדין זה של טראמפ. אולם ניתן להניח, שכל אחד מהם ירצה, אמנם משיקוליו ומכיוונים אידאולוגיים שונים, להרגיע את המצב באזור, ולדחוף להסכם ישראלי-פלסטיני

קריאה לכינוסה של ועידה בינלאומית בהשתתפות כלל השחקנים הרלוונטיים באזור יכולה, בנסיבות הנפיצות בהן מצוי המזרח-התיכון, להניע תהליך מדיני, בהובלה אמריקאית, באופן שעשוי לתרום ליציבות.

הנסיבות כיום שונות מאלו שהיו בעת כינוס ועידת מדריד, אך במידה רבה נוחות יותר. לישראל יחסים דיפלומטיים עם לא מעט שחקנים ערביים – איחוד האמירויות ובחריין במפרץ, מרוקו בצפון אפריקה – בנוסף כמובן להסכמי השלום (היציבים) עם מצרים וירדן. זאת ועוד, ישראל מקיימת ערוצים פתוחים, ואינטנסיביים להפליא, עם קטאר; והפלירט עם סעודיה נמצא על או מתחת לשולחן באופן גלוי.

מה תהא דמותה של ההזמנה לוועידה מעין זו? נוסח ההזמנה יתבסס, כמו תמיד, על החלטות 242 ו-338, אפשר גם על "מפת הדרכים" מבית מדרשו של ממשל בוש בזמנו, ועל "היוזמה הערבית" מ-2002, ששבה ואומצה ב-2007. על המדוכה יהיה הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אולם מעבר לו מדובר יהיה למעשה גם בניסיון לשרטט ארכיטקטורה חדשה באזור.

משתתפי הוועידה, מן הזירה הבינלאומית, יכללו את ארה"ב, רוסיה, סין והאיחוד האירופי.

מן האזור ניתן להזמין, מעבר לשני בני הפלוגתא (ישראל והפלסטינים), את כל המדינות הערביות הרלוונטיות, שיהיו מוכנות לשבת סביב אותו שולחן לצד ישראל.

אין לפסול על הסף גם את הזמנתה של איראן. ככלות הכול, מדובר בשחקן מרכזי באזור, שקובל לא אחת על כך ש"אינו מוזמן לשולחן המרכזי", וכפי שחווינו יש בידיו יכולת SPOILER לא מבוטלת. סירוב מצד איראן להצטרף עקב נוכחותה של ישראל, יחשוף את "פניה האמיתיים", ולחילופין היענות מצידה תהווה בשורה של ממש.

קריאה לכינוסה של ועידה בינלאומית בהשתתפות כלל השחקנים הרלוונטיים באזור יכולה, בנסיבות הנפיצות בהן מצוי המזרח-התיכון, להניע תהליך מדיני, בהובלה אמריקאית, באופן שעשוי לתרום ליציבות

אין הכוונה בשלב מקדמי זה להיכנס לפירוט רב מדי לגבי הדרכים הקונקרטיות ליישום היוזמה, או לקבוע את העקרונות לפיה תכונס. כך גם ביחס לתוצר הרצוי. תכליתנו הינה להניח את הרעיון על השולחן, על מנת שניתן יהיה בחודשים הקרובים לעכלו, ולעורר דיון מדיני-ציבורי לקראת התבהרות התמונה בבית הלבן.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/