מכלל המערכות – כולן הוכו אנושות במלחמה – מערכת החינוך היא הפגועה ביותר. בקרב מאות אלפי תלמידות ותלמידים השתבשו הלימודים נואשות ועדיין משובשים.

עשרות אלפים מהם עקורים מבתיהם ולומדים בבתי ספר ארעיים הרחק מיישוביהם, וכך צפויים הם ללמוד בהיפתח שנת הלימודים הקרובה. אלפי-אלפי ילדות, ילדים, בנות ובני נוער שרויים באבל, בכאב ובחרדה מתוך קרבה ישירה ליקיריהם שנרצחו, נהרגו, נחטפו או נפצעו למן ה-7.10.

עשרות אלפי תלמידים עקורים ולומדים בבתי ספר ארעיים הרחק מיישוביהם, וכך צפויים ללמוד בשנת הלימודים הקרובה. אלפים מהם שרויים באבל, בכאב ובחרדה מתוך קרבה ליקיריהם שנרצחו, נהרגו, נחטפו או נפצעו

במצב דברים זה, כיצד מתפקדת מערכת החינוך? המעקב שלנו אחר הדברים, הנשען על מגעים עם סגלי חינוך, מעלה את התמונה הבאה: רבים מהמורות והמורים, המחנכות והמחנכים ויועצות ויועצי החינוך, כפרטים, ביטאו מחויבות לאין קץ. הם גם הוכיחו מקצועיות, השכילו למצוא פתרונות מאולתרים ויצירתיים, ביטאו רגישות והכלה של מצוקות תלמידותיהם ותלמידיהם, ומילאו את תפקידיהם למופת.

כאמור, רבים נהגו כך. לא כולם. לא מעטים איבדו אוריינטציה ועשו את תפקידיהם באורח פורמלי, מכני בלבד. ברמת המנהלות והמנהלים התמונה טובה פחות. אך מתי מעט מהם ביטאו מנהיגות משפיעה, היודעת להפיח רוח ביטחון והשתוקקות לחינוך כפי שנדרש.

אשר לראשי מערכת החינוך ובראשם שר החינוך, כישלונם המנהיגותי קטסטרופלי, מביש, מחפיר – אין הגדרה אחרת לתפקודם. לא רק שנעדרים בהצהרותיהם ובמעשיהם חזון, שאר רוח, תכניות לימודים מותאמות למצב ומבעי עידוד וחמלה – אלא שהתנהלותם מקרטעת והפכפכה, אמירותיהם פשטניות, סיסמתיות וגסות, והתמונה של ההתארגנות להתאמה למצב עלובה.

הרפיסות המנהיגותית בחינוך איננה גילוי חדש. היא הלכה והורעה בעשורים האחרונים. תופעה אופיינית המדגימה זאת היא, שרבים מן האחראים על החינוך, לדרגיהם, נוהגים כפוליטיקאים מצויים; מתגאים בהישגים התרבותיים והמדעיים בחברה, מתנאים באישי הרוח וזוקפים זאת לזכות המערכת. "כל אלה – תוצאת החינוך שהענקנו!", הם צוהלים. אבל מול תופעות הרסניות ובזויות הם נוטים להתקרבן: "זו החברה אשמה; החינוך איננו כול-יכול ואין לצפות ממנו שישפיע על העיוותים בה".

הרפיסות המנהיגותית בחינוך איננה גילוי חדש. היא הלכה והורעה בעשורים האחרונים. תופעה אופיינית המדגימה זאת היא, שרבים מן האחראים על החינוך, לדרגיהם, נוהגים כפוליטיקאים מצויים

כך יוצא, שכאשר השיח הציבורי עוסק בניתוח גורמי הרקע למשברים הנוראים הפוקדים את ישראל – תחילה ההפיכה המשטרית, אחריה קריסת המערכות הפוליטית והביטחונית ב-7.10 וגילויי התופעות ההרסניות בהן במהלך המלחמה – כמעט שאין אזכור למקומה של מערכת החינוך. הציבור מקֵל עימה ומזכה אותה כביכול, מכל אחריות.

ואני אומר: גם החינוך בישראל – וכוונתי כאן במיוחד לתחומי החינוך ההומני, הפוליטי והדמוקרטי – נושא באחריות, ואפילו אחריות יתרה, להתדרדרות המוסרית ולהתפשטותם של עיוותים אידיאולוגיים ופוליטיים.

אני רואה שתי תפיסות של בית הספר. נשווה לנגד עינינו רצף בין תפיסת בית הספר כ"מעניק מיומנויות למידה וידע", כלומר מתגדר בדל"ת אמות של הקניית דעת, לבין בית הספר כ"מוסד מחנך".

עדיין אין מחקר בנושא הזה בהקשר של המלחמה. האם המלחמה, על מוראותיה הקשים ועל החוויות שיצרה באנשים, השפיעה על נטיית בית הספר להתרחק מעימות עם פצעים ודילמות צורבות, בהן מחלוקות פוליטיות, ולהתכנס בלמידה בלבד? או שהיא גרמה לבית הספר להיות "מחנך" יותר? מחנך יותר, משמע הפניית עיקר מעיינו ברגישות ליחידים, בעירור שאלות ומצוקות הקיום, בהקניית ערכים, בחיזוק תודעת האדם ורוחו. הדעת נותנת שנכון לאמץ את התפיסה הזאת, תפיסת בית הספר המחנך, ולחזק את רצון המנהלות.ים והמורות.ים לקיימה. בעיניי, נכון הדבר תמיד. על אחת כמה וכמה כיום.

אשר לתכני החינוך, גם בהם ניתן לשרטט ציר בעל קטבים. בקוטב אחד, כלקח מהתקופה של השנים האחרונות ומגילויי המלחמה – הגברת המקצועות ההומניים והתמקדות בהעמקת הערכים הליברליים והדמוקרטיים. בקוטב הנגדי, גם כאן כלקח מן המלחמה אצל אנשים אחרים, החדרת מקצועות וערכים המבטאים אידיאולוגיה פשיסטית (הערצת המדינה, הערצת הכוח והערצת המנהיג) טוטליטרית (הצרה הולכת וגוברת של זכויות האדם, האזרח והקהילה), ובעלת קווים לאומניים דתיים-משיחיים (אמונה מוחלטת בדבר שליטתנו ועליונותנו בארץ ישראל וקידושה של מלחמה מתמדת ונקמה נצחית להשגתן).

גם החינוך בישראל – וכוונתי כאן במיוחד לתחומי החינוך ההומני, הפוליטי והדמוקרטי – נושא באחריות, ואפילו אחריות יתרה, להתדרדרות המוסרית ולהתפשטותם של עיוותים אידיאולוגיים ופוליטיים

יש קשר בין שני הצירים. אני צופה שמוסדות החינוך של האוכלוסייה הימנית, במיוחד הימנית-דתית, יראו, כפי שראו עד כה, את בית הספר כמוסד מחנך במובהק, אפילו אינדוקטריני. ואשר לתכני החינוך, לבטח תתחזק בהם התביעה להעמיק את האידיאולוגיה שתוארה, הן במקצועות הלימוד, בהם חדשים, כגון לימודי מורשת ישראל ומורשת ההתנחלות, הן בערכים, והן בתרבות בית הספר בכללה ובטקסיה. הם יעשו זאת באופן נמרץ, החלטי ובפאתוס גדול.

למרות רצוני, גם השתדלותי שאמשיך בה, לקיים שיח מקרב עם מחנכות.ים של הזרמים הימניים-דתיים, במטרה להסכים יחד על קווים משותפים, סיכויי ההצלחה בזה מועטים בעיניי.

מכל מקום, אני דואג לחינוך שיינתן בבתי הספר באוכלוסיות הליברליות, אלה שבמחנה שלי – בתי ספר ממלכתיים ובתי ספר עצמאיים למיניהם. אני חושש שבתי הספר של השמאל-מרכז עלולים להימצא בחולשת הדעת, שיהיו ברפיון ובהתפנקות; שיחסר בקרב הסגל בהם הלהט הדרוש, התעוזה הנחוצה; שייטו להצטמצם בהנחלת הידע, ואף יגנו על כך בהנמקה רעיונית. אני גם בספק אם קיימות במידה הנחוצה היכולות האינטלקטואליות-המקצועיות הדרושות להתמודדות עם ההנמקות ההכרחיות להגנתן של אידיאות הנאורות, ההומניות והליברליות.

מה שדרוש עתה, יותר מכול, ובדחיפות, הוא מה שמתקשר לעניין שכבר נדון למעלה: מנהיגות חינוכית ראויה בעלת עוצמות רוח בכל רמותיה. אשר לרמה הלאומית, ראשי משרד החינוך, אין לי כלל ציפיות ממנה. ועל כן, זו קריאה לראשי המחנה שלי לדרגיהם, גם להורים, לתת קדימות, כבר עתה, לחזק ולגבות את מנהלות ומנהלי בתי הספר, ואת המורות והמורים, בהתכוננותם לאתגר החינוכי הכביר בשנת הלימודים הקרובה.

מה שדרוש עתה, יותר מכול, ובדחיפות, הוא מנהיגות חינוכית ראויה בעלת עוצמות רוח בכל רמותיה. אשר לרמה הלאומית, ראשי משרד החינוך, אין לי כלל ציפיות ממנה. ועל כן, זו קריאה לראשי המחנה שלי לדרגיהם

אני קורא להם לבטא מנהיגות אמיצה ונחושה ולקיים חינוך ראוי, שיש בו להשפיע על הגבהת האישיות של התלמידה והתלמיד להיותה תבונית, ביקורתית, בעלת יכולות של הכרעה אותנטית, מאמינה בחשיבות ההשכלה, מקיימת ערכים הומניים, ליברליים ודמוקרטיים, חותרת לשלום.

ישעיהו תדמור הוא מחנך, פרופ' לחינוך. בעבר: מנהל בית הספר הריאלי העברי בחיפה, ראש מכללת לוינסקי לחינוך, יו"ר המועצה לרוח האדם בחינוך. פרסם 10 ספרים ומאמרים רבים. פעיל ומעורב למען חינוך נאור, הומניסטי, ליברלי ודמוקרטי, מכוון למדעים, למקצועות הרוח ולאמנויות.