גברים שלובשים חולצות ששחקן פולו וסוס רקומים עליהן הם גברים המשוכנעים שהם על הסוס. מי שלובש חולצת ג'ינס שעלתה בין 100 ל־150 דולר בהשוואה לחולצת ג'ינס של הגאפ שעולה 30 דולר, אומר: הגעתי, קבלו אותי.
מאז 1971 מלביש ראלף לורן גברים ונשים המוכנים להצלחה. במכרה שבו הוא חופר את פריטי הלבוש, כלי הבית, המגבות, כלי המיטה, החלוקים ושאר הפריטים המרכיבים את עולמו, הגיע לורן לעורק זהב.
אחרי יותר מ-20 שנה בענף ההלבשה ובתחרות קשה מקלווין קליין, דונה קארן, ג'ורג'יו ארמאני ואחרים, ניצחה השקפת עולמו העיצובית. אף אחד לא משווק עולם כה שלם ומעוצב כמו ראלף לורן. לורן יודע לשים מירכאות מושכות עין על מוצרים שתמיד היו בהישג יד. הוא לא המציא את הג'ינס ואת המראה הכפרי של גבר המרלבורו; אפילו חברת מרלבורו ייצרה בגדים לפניו.
אבל לורן, בגלל מי שהוא, בגלל ילדותו ושאיפותיו, הצליח לסחוט את אמריקה לבקבוק קטן וריחני ולשווק אותו בהצלחה. רונלד רייגן לבש ראלף לורן וביל קלינטון לובש ראלף לורן. נשיאים אמריקאים תמיד מבקשים להיראות ספורטיביים ונינוחים, גם כשהם מסבכים את צבאם בסכסוך לא להם ביבשת רחוקה.
זו הייתה השנה של ראלף לורן. מעולם לא היה לו כל כך טוב. בסוף הקיץ נפתחה בשדרות מדיסון 888 בניו יורק חנות פולו ספורט אמפוריום שלו. רק מי שבטוח מאוד במעמדו יכול לפתוח חנות ענקית בדיוק מול החנות שהיא ספינת הדגל שלו. לורן רואה בעיני רוחו את הקונים הלהוטים יוצאים מבניין ריינלנדר הגדול, חוצים את הרחוב עם שקיות פולו בידיהם, ונכנסים לחנות החדשה.
זו הייתה השנה של ראלף לורן. מעולם לא היה לו כל כך טוב. בסוף הקיץ נפתחה בניו יורק חנות פולו ספורט אמפוריום שלו. רק מי שבטוח מאוד במעמדו יכול לפתוח חנות ענקית בדיוק מול החנות שהיא ספינת הדגל שלו
המילה חנות קטנה על הקונספציות השיווקיות של לורן. בחללים הגדולים הרשומים על שמו אתה יכול להלביש את עצמך ומשפחתך, לרהט את ביתך, לבחור שטיחים, שמיכות ומיטות, לקנות את חגורת העור שעליה תיאלץ לתלות את עצמך כאשר יגיע החשבון מחברת האשראי ולצאת לחיים חדשים בעולמו של ראלף לורן. קריצת האופנה שלו היא כזאת שגברים אינם יכולים לעמוד בפני הקסם של בגדיו, כולל מי שבזו לחולצות ג'ינס כל חייהם.
אנשים שכל חייהם לבשו ליוויי'ס, מודדים מכנסיים של לורן. הבגדים שלו משרתים פנטזיה אמריקאית. מכיוון שהפנטזיה האמריקאית היא מטבע עובר לסוחר בכל העולם, מתברר שתיירים יפנים אינם עוזבים את ניו יורק לפני שערכו קניות אצלו. איך זה נראה מכיוון רואה החשבון של פולו? מחזור מכירות שנתי של 3.7 מיליארד דולר והון אישי שנאמד ב־700 מיליון דולר. לא רע לילד שהתחיל בברונקס.
* * *
לורן היה שותף לזמן קצר בגאפ, עד שבגאפ החליטו שהמראה שלו אינו עכשווי דיו. לורן זקוק לגאפ, לבננה רפבליק ולליוויי'ס: הם משמשים כסולם שעליו מטפסים לעולמו. אנשים שלובשים ראלף לורן מחבבים אנשים שלובשים גאפ.
אל עולמו של לורן מגיעים אחרי שבודקים את הסחורה אצל המתחרים. חולצת ג'ינס של לורן תפורה נפלא, שלושה תפרים, עשויה מבד חזק ועמיד במיוחד, היא יושבת על הגוף כמו שלא תקבל אצל אופנאי אחר.
לורן זקוק לגאפ, לבננה רפבליק ולליוויי'ס כדי לזרוח לידם: הם משמשים כסולם שעליו מטפסים לעולמו. אנשים שלובשים ראלף לורן מחבבים אנשים שלובשים גאפ
לורן זקוק למתחרים כדי לזרוח לידם. הוא אינו משתמש באנשים מפורסמים במודעות שלו. מה שלורן למד לפני שנים רבות כאשר המציא לבדו את המראה המחוספס, הכפרי, הצעיר והשימושי, זה שהוא הדוגמן הטוב ביותר של עצמו.
אין מישהו ראוי יותר לייצג את השקפת העולם הלורנית מאשר ראלף לורן. במחצית שנות ה־80' היה לורן הדוגמן של בגדיו. זה היה מוזר, כי קורא העיתונים הממוצע לא ידע דבר וחצי דבר על ראלף לורן, ודאי לא איך הוא נראה.
על מודעות הצבע של לורן היה כתוב ראלף לורן, וגבר די קטן אבל מאורגן היטב, שזוף בסגנון האיטלקי, עם עיניים כחולות נוצצות ושיער שיבה מטופח, ישב שם, לבוש במעיל עור חום שעוד לא נולד הגבר שיסרב לו; או במכנסי ג'ינס וחולצת טריקו לבנה והדוקה.
הגבר הזה לא היה איטלקי, לא ג'יגולו, לא דוגמן, לא מפורסם. הוא היה ראלף לורן מהברונקס, ניו יורק, ראלף הקטן, השכן של קלווין קליין. לורן הגיע לפרקו כמעצב בגדים, בתים והשקפת עולם בשנות ה־80' של רייגן. אותו שיקוי חזק ומשכר ששיגע את הבורסה והעלה את היאפים לשלטון, הניע גם את לורן לעשות כל מיני דברים יהירים ומשונים, כמו להצטלם למודעות של עצמו.
על מודעות הצבע של לורן היה כתוב ראלף לורן, וגבר די קטן אבל מאורגן היטב, שזוף בסגנון האיטלקי, עם עיניים כחולות נוצצות ושיער שיבה מטופח, ישב שם, לבוש במעיל עור חום שעוד לא נולד הגבר שיסרב לו
בעשור הקורם נכווה לורן מכל מדורות היוהרה; הוא לא החמיץ אף אחת. היה לו ניסיון רע עם העיתונות. היא רוממה אותו ביד אחת ושרפה אותו בשנייה, כפי שקורה לאנשים עשירים, מוכשרים ומפורסמים שהעיתונות חייבת לכסות אבל לא לטפח.
בלי עיתונות, העגלה הכבדה שעליה העמיס את עולמו המטופח, לא הייתה יוצאת לדרך. לכן שיחק לורן את המשחק והקפיד לשווק את המראה שלו: שילוב של איש המרלבורו בלי החספוס והדורבנות, התרפקות נוסטלגית אך שימושית על אמריקה הצעירה, עם בד פלנל רך על הגוף, גרבי כותנה במגפי בוקרים ומעיל עור של אופנוענים.
אף אחד לא חשב שראלף לורן בדיוק גמר לצוד עם טד טרנר במונטנה, או יצא מאולפן הקלטות עם ווילי נלסון; לורן נתפס כאחד מאותם מעצבים איטלקים שכבשו את אמריקה. הוא גם נראה איטלקי. זו הייתה בדיחה שהצחיקה את לורן, בנה של פרידה ליפשיץ, יהודיה שומרת מצוות מהברונקס.
לורן אינו דובר רהוט במיוחד. יש לו דברים חכמים להגיד אבל הוא לא מוסר אותם במשנה סדורה, אלא יורה צרורות קצרים שהעיתונות אוהבת לפרסם. הציטוטים שלו רדפו אותו וגרמו לו בושה גדולה.
בענף שבו חותכים גרונות יותר מאשר בפשע מאורגן, קל להשמיץ את ראלף לורן, שאינו מעצב אופנה במובן הרגיל. הוא לא מעצב רק בגדים; במובנים רבים, הוא מעצב דרך חיים
הבעיה הגדולה שלו הייתה שהוא לא היה, ועדיין אינו, מעצב אופנה במובן הרגיל. כלומר, הוא לא יודע לצייר. הוא אינו משרבט את הדגמים שלו כשמצחו מקומט מריכוז עמוק, הוא לא יודע לגזור ולתפור. הוא יודע בדיוק מה הוא המראה הלורני והוא מסביר אותו באריכות לצוות המעצבים שלו. אלה יוצאים ומעלים את חזונו על הנייר. לא רק שזה עובד, זה גם נמכר ונראה יפה.
אבל בענף שבו חותכים גרונות יותר מאשר בפשע מאורגן, היה קל להשמיץ את ראלף לורן. הוא לא מעצב רק בגדים; במובנים רבים, הוא מעצב חיים. אף אחד לא אוהב שמעצבים לו את החיים.
תפיסת עולמו העיצובית כה מושלמת, שהיא מפחידה בהיקפה. לורן מעצב את הסביבה שבה אנו חיים, כלומר את ביתנו. הוא מעצב מגבות, סדינים, מצעים, רהיטים, וילונות, אלפי פריטים שמהם עשוי בית, ומי שרוצה, למשל, וידו משגת, יכול לקנות את החלום העיצובי כולו ולחיות עם משפחתו בתוך בועה ראלף לורנית קטנה.
צורכי הפרסום של לורן הכתיבו לו כיצד להתנהג, כיצד להצטלם, עם מי לדבר. כאשר הסכים לפני שנים אחדות להתראיין לירחון "לייף", שיתפו לורן ואשתו ריקי פעולה עם צלמת הירחון ברברה וולץ, צלמת שלורן אוהב את עבודותיה. הזוג לורן הצטלם בחווה היפה שלהם בקולורדו, ובדירה הגדולה בשדרה החמישית בניו יורק. השניים נראים בצילומים כמו גרסה כפרית של קן וברבי.
תפיסת עולמו העיצובית כה מושלמת, שהיא מפחידה בהיקפה. לורן מעצב את הסביבה שבה אנו חיים, כלומר את ביתנו. הוא מעצב אלפי פריטים שמהם עשוי בית
בדבריו באותו ראיון השווה לורן את עצמו לנשיא ג'ון קנדי, ובהמשך החמיא באופן ישיר ליפי תוארו. כלומר, ראלף לורן אמר לירחון "לייף": "תראו כמה אני חתיך". הבדיחות (זה מה שהן היו, כך טען) לא עלו יפה ותויקו כטעם רע. לורן היה אמור להופיע על השער של "לייף", והוא הצטלם בסוודר עם דוגמה של הדגל האמריקאי וז'קט ג'ינס. ברגע האחרון הודח לורן מהשער בידי ברברה בוש, בצילום משפחתי עם גורי כלבים.
לורן ואנשיו כעסו מאוד. לפני שבועיים הוא הופיע על השער של השבועון "ניו יורק". בחולצת ג'ינס בהירה פתוחה מעל חולצת טריקו אפורה, מכנסי כותנה בהירים וחגורה קשורה ברישול מדויק ולא ספונטני, נראה לורן כמו מיליון דולר במזומן. והחיוך; חיוך מעט עצוב, מעט מבויש. לורן צדק כאשר אימץ לעצמו את שם המשפחה לורן. ראלף ליפשיץ לא נשמע טוב.
צריך לקצר בסיפור על ילדותו. הסיפור נשמע מוכר, כמו סיפור ילדותו של וודי אלן, למשל (אלן לובש בגדים של ראלף לורן). אמריקאים אוהבים לצחוק על מוצאו של לורן, כי אמריקאים אוהבים לצחוק על הברונקס. העובדה שהוא שינה את שמו מצחיקה אותם אף יותר, בעיקר מכיוון שהשינוי הזה הפך יהודי לאיטלקי.
לורן נולד ב־1939, הצעיר בארבעה ילדים, שלושה בנים ובת. אביו, פרנק ליפשיץ, היה צייר ציורי קיר מוכשר, שהתלבש והתנהג כמו האמן המפורסם שכה רצה להיות. במציאות היה פרנק ליפשיץ צבע. השם לורן לא נבחר על ידי בנו סתם. זה היה השם שבו השתמש פרנק ליפשיץ כאשר צייר. הבית היה עני, אבל העוני לא היה מהסוג המשתק וחסר התקווה, אלא מהסוג הדוחף ילדים שאפתניים ומוכשרים להצליח.
אמריקאים אוהבים לצחוק על מוצאו של לורן, כי אמריקאים אוהבים לצחוק על הברונקס. העובדה שהוא שינה את שמו מצחיקה אותם אף יותר, בעיקר מכיוון שהשינוי הזה הפך תלמיד ישיבה יהודי למעצב על איטלקי
ראלף ליפשיץ היה תלמיד ישיבה. הוא היה קטן, רזה ושתקן. הוא היה גם ספורטיבי, תחרותי מאוד, אהב סרטים, חלם על כוכבי קולנוע והעריץ גיבורי מערבונים. הוא היה מוצר של הדור הראשון באמריקה, שדמותו ושאיפותיו עוצבו בידי בייביסיטר אלקטרוני: הטלוויזיה.
כשמחברים את הרקע של לורן עם העולם שאליו ברח, עולמם של ג'ון ויין, ג'יימס סטוארט וגרי קופר, קל להבין כיצד נולדה הפנטזיה המערבונית של ראלף לורן. בד הג'ינס החזק, מעילי הקורדרוי, מעילי העור, הסריגים, המגפיים, חולצות הפלנל המשובצות, אלה הם הבגדים שלבשו בגרסה ההוליוודית האמריקאים החדשים שכבשו את המערב.
זה, אם תרצו, מה שלא בסדר בעולמו המעוצב להפליא של ראלף לורן. העובדה שהוא הקים את עולמו לא על המראה המקורי, המאוד לא רומנטי של החלוץ קשה היום, אלא על חזונה הוורוד מעט של הוליווד ועל פרשנותם של הסרטים למציאות.
למעשה, ניצב החלום של לורן על רגליים רעועות במיוחד מבחינה עובדתית. זה מה שנאמר עליו פעמים כה רבות והיום נשמע כמחמאה: ראלף לורן יצא לחפש את אמריקה, והיא לא הייתה שם. אז הוא המציא אותה. מאביו הוא ירש חוש לסגנון, אבל לא את כישרון הציור.
ראלף לורן רצה את החיים עצמם, לא את גרסתם המצוירת. הוא רצה חיים מלאים יותר מחייו של אביו. הוא רצה כסף, אלגנטיות, סגנון. כילד, שאיפתו בחיים הייתה להיות מיליונר
ראלף לורן רצה את החיים עצמם, לא את גרסתם המצוירת. הוא רצה חיים מלאים יותר מחייו של אביו. הוא רצה כסף, אלגנטיות, סגנון. בספר השנה של כיתתו, תחת הצילום שלו, ליד ההגדרה שאיפה בחיים כתוב: מיליונר.
חבריו העריצו את הדרך שבה התלבש. הוא חסך כסף והרכיב לעצמו מלתחה מאולתרת, אך מלאה מעוף ודמיון. הוא קנה מעילי ספארי משומשים, מעילי טוויד בריטיים, חולצות מיוחדות. גם כשעבד כמוכר עניבות צעיר, הוא הוציא את כספו על בגדים שנתפרו במיוחד עבורו מבדים שבחר בעצמו. ב-1967 בחר בו עיתון תעשיית הבגדים כמוכר הבגדים הלבוש יפה ביותר.
***
כאשר בודקים מה בעצם מוכר ראלף לורן ומנסים לצמצם את ההגדרה למינימום, מגיעים למילה אחת: אווירה. אולי אווירה ומצב רוח, אווירה ומצב נפשי. נכון שישנם די הרבה גברים, שאוהבים להביט למטה, על החולצה, כדי לוודא ששחקן הפולו על הסוס (הלוגו של לורן/פולו) הרקום על החולצה לא דהר ממקומו.
אבל ללבוש ראלף לורן זה יותר מלהיות שייך ליחידת העילית שיכולה להרשות לעצמה. נכון שהבגדים שלו נוחים להפליא; שהמכנסיים שלו מביאים בחשבון סגנון חיים של בוקר עירוני; אבל מלבד שאיפה גברית ילדותית להיות קאובוי, הגבר של ראלף לורן משדר: ראו כמה אני נינוח, שזוף, רגוע, דואג לעצמי, מסודר. ראו איך אני נושם לאט ודרך האף, כמה אני בריא ומרגיש טוב.
כאשר בודקים מה בעצם מוכר ראלף לורן ומנסים לצמצם את ההגדרה למינימום, מגיעים למילה אחת: אווירה. אולי אווירה ומצב רוח, אווירה ומצב נפשי
בכך שהציב את עצמו מעל המעצבים האחרים, גם מבחינת המחיר וגם מבחינת המראה, מעניק ראלף לורן לנתיניו את ההרגשה שאם יתמידו וילבשו את בגדיו, גם להם יהיו שלושה בתים גדולים ואוסף מכוניות ישנות. לאישה שלהם יקראו ריקי והיא תמיד תיראה כמו פארה פוסט עם הגיעה לגיל 50. בעולמו המושלם של ראלף לורן לעולם לא יורד גשם על פיקניק; אש שובבה תמיד בוערת באח; הילדים אדומי לחיים, מלאי מרץ ועצמאים.
כל מה שלא בסדר בעולמו של לורן, כל השלמות המקוממת הזו, היא בדיוק כל מה שטוב ויפה בעולמו. כי ראלף לורן, שחתום על אחת מאסכולות הלבוש הפופולריות ביותר בעולם כיום, הסיט את האופנה לאפיקים משפחתיים. לורן רוצה להלביש את כל המשפחה. לורן רוצה לעצב את המשפחה, לרהט את ביתה, לבחור את כיסויי המיטה שלה.
ראלף לורן הוא וולט דיסני של המבוגרים. לפנטזיה שלו יש צורה, צבע וריח וגם מחיר. ראלף לורן לוקח אחריות על החיים במלואם. כמעט כל מה שנתפס בעינינו כמייצג את הרוח האמריקאית, את הקלסיקה של אומה צעירה יחסית, חידש ראלף לורן בשנים האחרונות.
שילוב של כותנה, פלנל וג'ינס עם פריטי עור, לא היה תמיר פופולרי. פעם ראשונה זה זמן רב שהיא אינה נתקלת בבוז צונן של המבקרים. קשה היה להיות קאובוי באמריקה של רייגן. הבוקרים חזרו לדרום עם ג'ימי קרטר, ולקחו איתם את מגפיהם, את המוזיקה שלהם ואת העדפותיהם התרבותיות.
מקצוענים שעוקבים אחרי עולם האופנה, טוענים שלורן הוא הדבר המקורי ביותר שקרה ב־20 השנה האחרונות בענף הביגוד באמריקה. הקרב הזה מתנהל במנהטן, כשם שהוא מתנהל בפריז וברומא
מקצוענים שעוקבים אחרי עולם האופנה, טוענים שלורן הוא הדבר המקורי ביותר שקרה ב־20 השנה האחרונות בענף הביגוד באמריקה. מעצבים תוקפניים כמו ארמאני ואחרים, נחשבים בעיניהם כמי שלוקחים טרמפ על הרוח האמריקאית שרק לורן ראוי מייצג נאמנה.
הקרב הזה מתנהל במנהטן, כשם שהוא מתנהל בפריז וברומא. מול כל חנות של לורן מציב ארמאני ארמאני אקסצ'יינג', כולל ברשתות הכלבו הגדולות. אבל בעוד שלורן נצמד לעורק המזין אותו שנים רבות, חודר ארמאני לעולם הג'ינס, הפלנל, הז'קטים והמראה האמריקאי. בגלל ריבוי המעצבים היושבים על הענף של לורן, קל לשכוח שהוא לבדו קידם את המראה הזה.
בעלי הבניין שלורן פתח בו לאחרונה את חנות בגדי הספורט החדשה שלו, אומרים כי גם קלווין קליין היה מעוניין בה, אך סירב לשלם את שכר הדירה החודשי הגבוה. לורן לא ויתר. המאבק שלו גדול ומשמעותי יותר מהשאלה מי ימכור יותר תחתונים, הוא או קליין. לורן נאבק למען הנצח.
***
אין שום דבר צנוע או נחבא אל הכלים בראלף לורן. לאחרונה הוא הפסיק להצטלם כדוגמן במודעות שלו, אבל אין לו בעיה להצטלם באחת ממכוניותיו היקרות. יש לו פורשה משנת 1979, פורד מעץ משנת 1948, מרצדס ישנה, אלפא רומיאו 1937 ואלפא רומיאו עתיקה שתוכננה על ידי פרארי; יש לו טסטרוסה ו-GTO שניצחה במרוץ הלה־מאן ב־1962. יש לו גם בוגאטי 1938. בקיצור, לורן אוהב מכוניות ישנות.
הוא אוהב גם בתים, רצוי בית אחד לכל חוף ומשהו שימושי בעיר. אימו באה לפעמים לאפות משהו, ואחיו עובדים אתו. כולם, אגב, שינו את שמם ללורן.
ספינת הדגל של והחנות הגדולה והחשובה ביותר, נמצאת בבניין ריינלנדר, במדיסון אבניו פינת רחוב 72 במנהטן. החנות היא קונספציה שלמה, תמונה מלאה מעולמו של ראלף
ספינת הדגל של והחנות הגדולה והחשובה ביותר, נמצאת בבניין ריינלנדר, במדיסון אבניו פינת רחוב 72 במנהטן. החנות היא קונספציה שלמה, תמונה מלאה מעולמו של ראלף. האוויר הממוזג שלה שזור בניחוחות ראלף לורן. מערכת הגברה טובה מזרימה לחנות מוזיקת ג'ז חרישית, והרבה בילי הולידיי.
התקרה בכל הקומות גבוהה, עמודי עץ מהגוני נטועים בתוך שטיחים עבים, הרהיטים משדרים קולוניאליזם בריטי ומהמדפים נשפכים הסוודרים העבים והדשנים של לורן, בצבעים עזים. אחרי שעשית עשרה צעדים ראשונים אל תוך החנות, ניגשים אליך זבנים חרישיים ושואלים אותך בכוונה עמוקה: "מה שלומך היום?" החנות של לורן במדיסון אבניו היא חנות של מסעי קניות בולמוסיים שאין להם סוף.
החוויה הלורנית היא עסק ממכר וחסר תקווה. אחרי שלבשת חולצה ומעיל של לורן, ממש לא בא לך לחזור למשהו אחר. אנשים שקונים אצל ראלף לורן נכנסים לחנות הגדולה כשהם כבר לובשים ראלף לורן. הרבה יותר נעים שהזבנים מזהים אותך לפי הסום על החזה. מישהו שנסעתי אתו לניו יורק, הופתע מתפיסת עולמי הפרימטיבית. הייתי בעיניו מי שאינו ראוי להיות קליינט של לורן. הוא ניסה להראות לי איך עושים את זה.
משדה התעופה לקחנו מונית לבית המלון, שם השארנו את המזוודות הריקות והמשכנו ישר לחנות בשדרות מדיסון. בקומה הראשונה, אחרי שנגענו בכמה פריטים טובים, אמר החבר שלי: "איזו סחורה טובה יש לו למניאק, תיגע!". אז הצטרפו אלינו שתי זבניות גבעוליות, מישל ומרי כמדומני, ושאלו אותנו מה נשתה. אמרנו קפוצ'ינו, ואחרי שתי דקות חזרו מישל ומרי עם ספלי קפוצ'ינו ריחניים, עם נגיעה קלה של קינמון ועוגיות חמאה דקיקות.
החוויה הלורנית היא עסק ממכר וחסר תקווה. אחרי שלבשת חולצה ומעיל של לורן, ממש לא בא לך לחזור למשהו אחר. אנשים שקונים אצל ראלף לורן נכנסים לחנות הגדולה כשהם כבר לובשים ראלף לורן
המשכנו להסתובב כשהאחיות לורן מאחורינו. כל חולצה או סוודר שבהם נגענו, אספו השתיים עבורנו והביאו לנו למדוד במלתחות. בקומה השלישית של החנות, בלב הקיום הגברי של לורן, נראות ספות העור כמו אוכפים והחדרים כמו חדרי עבודה של בעלי חוות עשירים מטקסס. שם הנחנו את כל הבגדים בערמה נאה וצבעונית, ונכנסנו למדוד.
אפילו מדידת הבגדים, אותו מעשה מעצבן ומיותר בחנויות אחרות, אצל לורן היא חוויה. מי שיכול להרשות לעצמו, מסתובב חצי עירום. מישל ומרי לא יירתעו להכניס אצבע בין חגורת המכנסיים והבטן שדוחפת אותה מבפנים ולהסביר בנימוס שהמכנסיים הדוקים מדי. החברים הזבנים של מישל ומרי נכנסים ויוצאים מהסצנה, מעירים הערות יצירתיות ואפילו מביאים פריטי לבוש מומלצים. זה היה בוקר פורה במיוחד; הבגדים הגיעו לחדר המלון לפנינו.
פורסם לראשונה ב"חדשות" 1993
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו