מה יכול משבר בני ערובה מלפני יותר מחמישה עשורים ללמד אותנו על פרשת החטופים הנוכחית בעזה? שישה משורדי חטיפות "ספטמבר השחור" – שביצעה החזית העממית לשחרור פלסטין בספטמבר 1970 – שוחחו עם זמן ישראל על חוויותיהם מהשבי.

ששת השורדים הללו היו על טיסה 741 של TWA מלוד לנמל התעופה ג'ון פ' קנדי ב־6 בספטמבר 1970 כאשר המטוס נחטף לאחר עצירה בפרנקפורט. המטוס הזה היה אחד מארבעה שנחטפו בידי החזית העממית לשחרור פלסטין ב־6 וב־9 בספטמבר.

עדויותיהם של החטופים ששרדו שופכות אור על השפעות השבי בשעה שחמאס עדיין מחזיק ב־101 חוטפים מתוך 251 בני הערובה שנחטפו במתקפת 7 באוקטובר. לפחות 33 מהם הוכרזו כמתים על ידי ישראל.

ג'רי ברקוביץ בן ה־84, תושב באפלו, ניו יורק, סיפר כי גם עשרות שנים אחרי שהמטוס שלהם נחטף, אשתו רבקה עדיין סבלה מהתקפי חרדה בזמן טיסה

ג'רי ברקוביץ בן ה־84, תושב באפלו, ניו יורק, סיפר כי גם עשרות שנים אחרי שהמטוס שלהם נחטף, אשתו רבקה עדיין סבלה מהתקפי חרדה בזמן טיסה. "היינו בדרך חזרה מהלוויה של אבא שלי על מטוס שעמד לצאת מלה גוארדיה, ואשתי עמדה מאובנת והצביעה על דלת המטוס שהייתה פתוחה", אומר ברקוביץ.

"רציתי לדעת על מה לכל הרוחות היא מסתכלת. היה ברור שהיא לא רואה את מסלול ההמראה, היא ראתה את המדבר הירדני שבו נחת המטוס החטוף שלנו".

ד"ר ג'רלד ברקוביץ עם אשתו רות ובתו טליה לאחר הגעתו לנמל התעופה בניו יורק, 30 בספטמבר 1970 (צילום: AP Photo/Dave Pickoff)

רבקה, שנפטרה לפני שמונה שנים, הייתה הרה בזמן החטיפה. בתה בת השנתיים טליה טסה איתה. לקראת סוף חייה היא הקפידה להתרחק משדות תעופה, אף שבחייה המקצועיים והמשפחתיים היא תפקדה רגיל לחלוטין, אומר ברקוביץ.

שלושה מהמטוסים החטופים, שנשאו קצת יותר מ־300 נוסעים, הונחתו בכפייה בזרקא, ירדן, בשדה דוסון – רצועת אדמה ששימשה כמסלול מאולתר בשל פני השטח השטוחים שלה, העפר הדחוס וצורתה המשולשת. החזית העממית כינתה את שדה דוסון "נמל התעופה של המהפכה".

אנשי החזית העממית ניסו להשתמש בבני הערובה כקלפי מיקוח להפעלת לחץ על ישראל, גרמניה, שווייץ ואנגליה לשחרור מחבלים פלסטינים מבתי הכלא

אנשי החזית העממית ניסו להשתמש בבני הערובה כקלפי מיקוח להפעלת לחץ על ישראל, גרמניה, שווייץ ואנגליה לשחרור מחבלים פלסטינים מבתי הכלא. הם איימו לרצוח את בני הערובה אם דרישותיהם לא ייענו בתוך 72 שעות.

רוב החטופים – גרמנים, שוויצרים, בריטים, הולנדים ואמריקאים, וכן כמה מ־78 היהודים האמריקאים – שוחררו במהלך השבוע הראשון. 107 נשים וילדים לא יהודים שוחררו כעבור יום אחד.

ילד יושב בחיק אימו מתחת לדיוקנו של חוסיין מלך ירדן, בעודם מחכים עם נוסעים אחרים ששוחררו, עמאן, 10 בספטמבר 1970 (צילום: AP Photo/Michel Laurent)

רק שלושה מבין החטופים – אישה בשם נאווה גורן ושני ילדיה הקטנים – היו ישראלים. ל־14 אחרים הייתה אזרחות כפולה, ישראלית־אמריקאית, בהם רק שני מבוגרים. המחבלים חיפשו את בני הערובה היהודים והבחינו אותם מהשאר. הם הוחזקו בשבי זמן רב יותר מהלא יהודים בני אותו גיל ומגדר.

56 בני ערובה – יהודים, אנשי ממשל וצבא וצוות המטוס – הוחזקו בשבי במשך שלושה שבועות. בהמשך, החזית העממית דרשה לשחרר 56 מחבלים פלסטינים, אלג'יראים ולבנונים. גרמניה ושווייץ נכנעו לדרישה ושחררו שישה מחבלים. בריטניה הפרה הסכם הסגרה עם ישראל ושחררה את המחבלת לילה ח'אלד.

ארה"ב וישראל סירבו לדרישותיה של החזית העממית.

56 בני ערובה – יהודים, אנשי ממשל וצבא וצוות המטוס – הוחזקו בשבי במשך שלושה שבועות. החזית העממית דרשה לשחרר 56 מחבלים פלסטינים, אלג'יראים ולבנונים

הכרה בטראומה

קשה להשוות בין החטופים בעזה לבין שורדי "ספטמבר השחור". כל המרואיינים הבהירו שחוויותיהם בשבי מחווירות לעומת הזוועות שעוברים החטופים בעזה. "אני לא אומרת שהם [מחבלי החזית העממית] היו אנשים נחמדים, אבל הם לא גרמו נזק גופני", אומרת פראן "פוזי" צ'סלר, שמתגוררת בפתח תקווה. "זו לא הפראות שאתה רואה עכשיו – טבח של תינוקות, של נשים הרות".

חטופי "ספטמבר השחור" הוחזקו על ידי החזית העממית לא יותר משלושה שבועות, פחות מ־50 הימים ששהו בשבי חטופי חמאס ששוחררו בנובמבר אשתקד – ושבריר מתקופת השבי של החטופים שעדיין מוחזקים בעזה.

שרידי מטוסי TWA סוויסאייר ו־BOAC שנחטפו ב־6 וב־9 בספטמבר 1970 (צילום: AFP)

נוסף על כך, מחבלי החזית העממית לא היו מונעים מפונדמנטליזם אסלאמי כמו חמאס. רבים מהם ראו בעצמם מרקסיסטים־לניניסטים חילונים בדומה לקבוצות טרור שמאליות – ורצחניות – אחרות כמו הבריגדות האדומות באיטליה, באדר־מיינהוף בגרמניה, הצבא האדום ביפן והמחתרת הבסקית בספרד.

רבים ממחבלי החזית העממית היו נשים.

נתון זה מסביר מדוע אף אחד מכ־300 בני הערובה שהוחזקו בידי החזית העממית לא נאנס, בעוד שמחבלי חמאס תקפו מינית נשים וגברים כאחד במהלך מתקפת 7 באוקטובר ואחריה. רבים חוששים כי תקיפות כאלה נמשכות כלפי החטופים בשבי.

בשנות ה־70 לא הייתה מודעות רבה לאבחון וטיפול בטראומות. רק בשנות ה־80 נכנסה הפרעת דחק פוסט־טראומטית למדריך ה־DSM. רבים משורדי החטיפות לא קיבלו טיפול פסיכולוגי הולם

אף שהחזית העממית ביצעה מאוחר יותר מעשי רצח – לרבות פיגועי התאבדות – כדי לקדם את האג'נדה שלה שקראה להשמדת ישראל, איש מחטופי "ספטמבר השחור" לא נהרג.

עם זאת, בשנות ה־70 לא הייתה מודעות רבה לאבחון וטיפול בטראומות. רק בשנות ה־80 נכנסה הפרעת דחק פוסט־טראומטית למדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות (DSM). כפועל יוצא מכך, רבים משורדי החטיפות של "ספטמבר השחור" לא קיבלו טיפול פסיכולוגי הולם.

משה ראב, היה בן 14 בזמן חטיפות "ספטמבר השחור" (צילום: באדיבות המצולם)

ניצולי החטיפות סיפרו כי נדרשו להם עשרות שנים כדי להתמודד עם מה שחוו, וכמה מהם אמרו שזוועות 7 באוקטובר הציתו מחדש את הטראומות מלפני 53 שנים. משה ראב, שהיה בן 14 בעת חטיפת טיסת TWA לניו יורק, סיפר שלראשונה מזה עשרות שנים הוא מתעורר מסיוטים באמצע הלילה.

"אני כלוא בחדר עם אשתי, הילדים והנכדים ואני מנסים להגיע למקום מבטחים, ולאחרונה יש משהו חדש בסיוטים – אני צריך לכתוב קוד כדי למצוא דרך מוצא", אמר ראב, מנהל ייצור תוכנה שחי כיום בישראל. ראב, שהוחזק כבן ערובה פחות משבוע, אומר כי הוא חושש לשלומם של החטופים ששוחררו על ידי חמאס ושהוא לא יכול לדמיין מה עוברים מי שעדיין מוחזקים בשבי.

"מעט מאוד אנשים יודעים מה זה להיות בן ערובה. הזיכרון אף פעם לא עוזב אותך בשום מצב, וגם אם אתה דוחק אותו הצידה הוא עדיין שם"

"מעט מאוד אנשים יודעים מה זה להיות בן ערובה. הזיכרון אף פעם לא עוזב אותך בשום מצב, וגם אם אתה דוחק אותו הצידה הוא עדיין שם", הוא אומר. "הייתי אומר שהחוויה גרמה לי להיות פחות חומרני מהחברים שלי.

"הייתה תחושה שרק במזל לא סיימתי את חיי שם. המטוס היה ממולכד ומרושת בפצצות, המחבלים הסתובבו עם קלצ'ניקובים, ובכל רגע ירדן, ישראל או ארה"ב היו עשויות לנסות לשחרר בני ערובה בכוח".

משה ראב זמן קצר לאחר שחרורו משבי החזית העממית לשחרור פלסטין בספטמבר 1970 (צילום: באדיבות המצולם)

ראב אומר שהוא מנסה להימנע מצפייה בחדשות על החטופים בעזה, אבל הוא צפה בחטופים ששוחררו בנובמבר והוסעו אל הגבול. "ראיתי עזתים צועקים 'איטבח אל־יהוד' כשהחטופים שוחררו ונזכרתי שזה בדיוק מה שצעקו לעברנו הירדנים והפלסטינים כשהובלנו ברחובות ירדן בדרך לעמאן כדי להשתחרר".

אהרון רוי ספונגין, עובד סוציאלי קליני ופסיכותרפיסט שהיה בן 13 כשהמטוס שלו נחטף, אומר שאחרי 7 באוקטובר הוא התחיל להרגיש לא בטוח בשכונה החדשה בגבעת אולגה בחדרה, שם הוא ובן זוגו מתגוררים. "אנחנו חיים בקצה השכונה והרגשנו מבודדים", אומר ספונגין. "הלכתי וקניתי פטיש ומנגנון לחסימת הדלת של המקלט. שנינו הגשנו בקשה לרישיון נשק".

"אנחנו חיים בקצה השכונה והרגשנו מבודדים", אומר ספונגין. "הלכתי וקניתי פטיש ומנגנון לחסימת הדלת של המקלט. שנינו הגשנו בקשה לרישיון נשק"

למדו להתמודד

שורדי חטיפות "ספטמבר השחור" – הידועות גם כחטיפת המטוסים לשדה דוסון – אומרים כי הלקחים שלמדו מההתמודדות עם הטראומות שלהם עשויים להיות רלוונטיים עבור חטופים ששוחררו משבי חמאס בנובמבר ועבור אלה שיש לקוות שישוחררו בעתיד.

רבים מהשורדים – בהם ארבעה מתוך השישה ששוחחו עם זמן ישראל – החליטו לעלות לישראל מארה"ב בשנים שאחרי החטיפות.

ראב, במקור מניו ג'רזי, מתגורר כעת במעלה אדומים. "כשפינו אותנו לניקוסיה, קפריסין, קיבל את פנינו מישהו ממשרד החוץ האמריקאי", מספר ראב על הסיבות לעלייתו ארצה. "הוא הסביר לנו שהחזית העממית חטפה אותנו בגלל הסבל של הילדים הפלסטינים.

חברי החזית העממית לשחרור פלסטין מקיימים מסיבת עיתונאים, 14 בספטמבר 1970 (צילום: AFP)

"כילד אמריקאי בן 14 שהתעניין בעיקר בכדורסל, פתאום הבנתי שהאיש הזה שמייצג את ממשלת ארה"ב מצדיק את חטיפת המשפחה שלי רק מפני שאנחנו יהודים. מולנו היה השגריר הישראלי שהעניק פרחים לישראלים ולבעלי האזרחות הכפולה הישראלית־אמריקאית. אז הבנתי שאני בקבוצה הלא נכונה. הייתי צריך להיות בקבוצה הישראלית".

אף שאירועי "ספטמבר השחור" לא כללו אלימות מינית מפורשת, היו מקרים של הטרדות מיניות. "אחד הדברים שהיו קשים לי במיוחד", משחזרת סוזי רוזנראוך, שהייתה בת 14 בעת החטיפה, "היה שכדי לעלות ולרדת מהמטוס היינו צריכים לטפס על סולם עץ. אני לבשתי שמלת מיני וקיבלתי מחזור. התחתונים שלי היו מוכתמים ואנשי החזית העממית שעמדו למטה הסתכלו עליי. הרגשתי לא נוח".

חלק מבני הערובה סיפרו על תחושה של בידוד מוחלט, שהמחבלים – הן של חמאס והן של החזית העממית – ניסו לנצל. ספונגין מציין ש"אחד הדברים הכי קשים היה חוסר הוודאות, לא לדעת אם לממשלה שלך אכפת ממך"

למרות ההבדלים הרבים בין חטיפות "ספטמבר השחור" לבין אירועי 7 באוקטובר, יש גם כמה קווי דמיון. בני הערובה שהוחזקו על ידי החזית העממית סבלו מרמות שונות של תת־תזונה. "האוכל לא היה תדיר", כפי שניסח זאת דיוויד ראב, אחד מבני הערובה, בספרו "טרור בספטמבר השחור" ("Terror in Black September"). היה מחסור תכוף – והמים חוטאו בכלור כדי למנוע התפרצות של מחלות.

חלק מבני הערובה סיפרו על תחושה של בידוד מוחלט, שהמחבלים – הן של חמאס והן של החזית העממית – ניסו לנצל. ספונגין מציין ש"אחד הדברים הכי קשים היה חוסר הוודאות, לא לדעת אם לממשלה שלך אכפת ממך".

מימי ניכטר, פרופסור אמריטה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת אריזונה ואחת משורדי חטיפות "ספטמבר השחור" (צילום: באדיבות המצולמת)

החזית העממית ניצלה את הפחד ואת חוסר הוודאות כדי לגייס את בני הערובה לכתוב לראשי המדינות בארה"ב, באירופה ובישראל מכתבים המפצירים בהם לשחרר מחבלים פלסטינים מבתי הכלא. "כתבנו מברק ל[ראש הממשלה] גולדה מאיר ול[נשיא ריצ'רד] ניקסון שישחררו את האסירים כדי שנוכל לחזור הביתה", מספרת מימי ניכטר, פרופסור אמריטה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת אריזונה.

חמאס פועל באופן דומה ומשחרר סרטונים בהם החטופים הישראלים מפצירים בהנהגה הפוליטית של ישראל לעשות יותר למען שחרורם.

דומה אבל שונה

החטיפה הראשונה שביצעה החזית העממית הייתה ב־23 ביולי 1968, שנה לאחר שישראל הנחילה תבוסה מוחצת לצבאות ערב המשולבים במלחמת ששת הימים. טקטיקת החטיפות החדשה נהגתה על ידי אחד ממייסדי החזית העממית, ודיע חדאד, כחלופה לניסיונות הכושלים לנהל לוחמה קונבנציונלית נגד ישראל.

עד היום החזית העממית מעורבת בפעילות טרור נגד ישראל. בשנות האלפיים החזית העממית הוסיפה לרפרטואר הטרור שלה פיגועי התאבדות

מתקפות טרור בעלות נראות גבוהה, טען חדאד, ימשכו תשומת לב עולמית למאבק הפלסטיני. חדאד צדק: ב־23 ביולי 1968, לאחר ש־11 אנשי צוות ו־21 ישראלים הוחזקו כבני ערובה במשך חמישה שבועות, החזית העממית הצליחה להשיג את שחרורם של 16 פלסטינים מבתי כלא ישראליים. החוטפים נותרו חופשיים, כפי שקרה גם באירועי חטיפות אחרים.

עד היום החזית העממית מעורבת בפעילות טרור נגד ישראל. בשנות האלפיים החזית העממית הוסיפה לרפרטואר הטרור שלה פיגועי התאבדות. ב־23 באוגוסט 2019 מחבלי החזית העממית הפעילו מטען צד ליד מעיין דולב, שהרג את רנה שנרב בת ה־17 מלוד, ופצע את אביה ואחיה.

מזכ"ל החזית העממית לשחרור פלסטין אחמד סעדאת בבית משפט השלום בירושלים, ספטמבר 2012 (צילום: יואב ארי דודקביץ'/פלאש90)

במשא ומתן עם ישראל על עסקת חטופים, חמאס דורש בין היתר לשחרר את אחמד סעדאת, ראש החזית העממית, שמרצה עונש מאסר של 30 שנה על מעורבותו ברצח שר התיירות רחבעם זאבי ב־17 באוקטובר 2001 במלון דן בירושלים, בהר הצופים.

כמו כן, נציגים של החזית העממית – יחד עם נציגי חמאס והג'יהאד האסלאמי – נפגשו במרץ עם המורדים החות'ים של תימן כדי לדון בתיאום מתקפות טרור נגד ישראל.

נושא נוסף המהדהד הן במשבר החטופים הנוכחי בעזה והן בחטיפות "ספטמבר השחור" הוא חוסר היעילות המשווע של הצלב האדום

נושא נוסף המהדהד הן במשבר החטופים הנוכחי בעזה והן בחטיפות "ספטמבר השחור" הוא חוסר היעילות המשווע של הצלב האדום. אנדרה רושה, נציג הצלב האדום שהיה אחראי על בני הערובה שהוחזקו בשדה דוסון, דיווח בטעות לממונים עליו שאחת הנשים ילדה בטיסת TWA.

אבל אף שרושה ככל הנראה האמין שאישה ילדה על המטוס, הוא לא ניסה לחלץ את היילוד לכאורה. הוא היה מודע לכך שמכיוון שמערכת החשמל של המטוס הושבתה, השירותים לא תפקדו והוצפו, מה שיצר ריח נורא והיווה סכנה בריאותית.

עשן מיתמר מהמטוסים שנחטפו לשדה דוסון, 12 בספטמבר 1970 (צילום: AP)

הוא גם היה מודע לכך שהשמש הירדנית הלוהטת חיממה את מעטפת המטוס המתכתית לטמפרטורות גבוהות באופן מסוכן עבור תינוק רך. בלילות המדבר הקרים הטמפרטורות צנחו. אילו באמת התרחשה לידה, כפי שהניח רושה, חיי התינוק היו בסכנה.

בדיוק כשם שחמאס סימם את בני הערובה שלו, בייחוד בעת שחרורם כדי שייראו רגועים ושלווים, החזית העממית נתנה לבני הערובה שלה תרופות הרגעה. "רק מאוחר יותר הבנתי שהוויטמינים לכאורה שקיבלנו היו למעשה תרופות הרגעה", אומר ראב.

בשלב מסוים, כפי שראב מתאר בספרו, ירדן ביקשה שחיל האוויר הישראלי יפציץ את הטנקים הסוריים. פצצות ופגזי ארטילריה נחתו ליד מקומות המסתור הסודיים שבהם הוחזקו החטופים, מה שהעצים את טראומת השבי

כמו בעזה, גם בירדן החטופים הוחזקו באזור מלחמה. חמושים פלסטינים מהחזית העממית ומארגוני טרור אחרים שהשתייכו לאש"ף וניסו להפיל את משטרו של המלך חוסיין בתמיכת סוריה, עיראק וברית המועצות, נלחמו בכוחות הירדניים ברחובות.

בשלב מסוים, כפי שראב מתאר בספרו, ירדן, שחששה מהידרדרות המצב, ביקשה, באמצעות ארה"ב, שחיל האוויר הישראלי יפציץ את הטנקים הסוריים. פצצות ופגזי ארטילריה נחתו ליד מקומות המסתור הסודיים שבהם הוחזקו חטופי החזית העממית, מה שהעצים את טראומת השבי שלהם.

חטופים בדרך לשחרור בשיירת הצלב האדום ברצועת עזה, 26 בנובמבר 2023 (צילום: AP Photo/Fatima Shbair)

הזמן מרפא חלק מהפצעים, אבל לא את כולם

לרבים מהמרואיינים נדרשו שנים – ולעיתים אף עשורים – כדי לעבד את טראומת החטיפה במלואה.

רוזנראוך, עובדת סוציאלית ופסיכולוגית המתגוררת ברעננה, הייתה אחראית לשני אחיה הצעירים שהיו איתה על המטוס. הם הוחזקו כבני ערובה במשך שבוע עד לשחרורם. לדבריה, הפעם הראשונה שבאמת התעמתה עם מה שקרה לה הייתה בתחילת שנות ה־90, כש"חוויה אמריקאית" ("American Experience") – תוכנית טלוויזיה של רשת PBS – שידרה פרק על חטיפות "ספטמבר השחור".

"הם מצאו צילומי וידאו מקוריים שתיעדו את השהות שלנו על המטוס החטוף. רואים אותי שם, ישובה לצד האחים שלי ליד יציאת החירום שהייתה פתוחה לרווחה. הרוח נשבה בשיערי ואחת הדיילות מזגה לנו מים", מספרת רוזנראוך. "כשקיבלתי את הקלטת מהוריי לקחתי אותה למטפל שלי. צפיתי בזה איתו, ולראשונה אי פעם פרצתי בבכי".

רוזנראוך אומרת שמה שעזר לה לעבד סוף־סוף את מה שקרה לה 20 שנה קודם לכן היה שלראשונה היא קיבלה מהמטפל שלה הכרה בכך שמה שחוותה היה באמת נורא וטראומטי

רוזנראוך אומרת שמה שעזר לה לעבד סוף־סוף את מה שקרה לה 20 שנה קודם לכן היה שלראשונה היא קיבלה מהמטפל שלה הכרה בכך שמה שחוותה היה באמת נורא וטראומטי. "אני, האחים שלי ושאר בני הערובה שנשארתי איתם בקשר נהגנו לצחוק ולהגיד דברים כמו 'כדאי לכם לטוס איתי כי דברים רעים לא קורים לאותו אדם פעמיים'.

"או שהיינו שרים 'I'm living on a jet plane' ['אני גר במטוס סילון'] במקום 'I'm Leaving on a jet plane' ['אני עוזב במטוס סילון']", היא אומרת כשכוונתה לשיר של ג'ון דנוור.

סוזי רוזנראוך (יושבת מימין) (צילום: באדיבות המצולמת)

"הרבה זמן אמרנו לעצמנו שהחוויה שלנו הייתה מעניינת ומוזרה, לא מחרידה. אבל היא הייתה מחרידה", אומרת רוזנראוך. "אנשים כיוונו אלינו רובים, אנשים נפטרו מכל הלא יהודים והשאירו את כל היהודים על המטוס. נאלצנו לשבת במטוס במשך ימים. הייתה לנו תברואה גרועה, כמויות קטנות של אוכל. המטוסים רושתו בחומרי נפץ שיכלו להתפוצץ בכל רגע".

נושא חוזר בראיונות היה החשיבות שבעימות עם הכאב מחוויית השבי ועיבודו. כל השורדים דיברו על תהליך של מהפך שנמשך שבועות ולעיתים עשרות שנים לאחר אותם אירועים. בחלק מהמקרים היו למהפך היבטים של הארה, שאחריה התקבלה החלטה להפסיק להיות קורבנות, להפסיק להיות מוגדרים על ידי הטראומה.

"בראש שלי אמרתי, 'פראן, את משוגעת? את הולכת לאפשר להם להרוס את החיים שלך? אני לא מתכוונת לתת להם לגור בתוך הראש שלי בחינם'"

"שכבתי על המיטה בחדר של חברה שלי במעונות במכללת סטרן", מספרת צ'סלר, אחת מ־56 החטופים שהוחזקו שלושה שבועות באחד משלושת מקומות המסתור בירדן הכוללים את שכונת אשרפייה בעמאן, מחנה הפליטים אל־וחדאת ואירביד.

"ראיתי את עצמי כאילו מבחוץ, והסתכלתי מלמטה על עצמי שעומדת מעליי ומסתכלת עליי מלמעלה. התפרקתי לחתיכות פאזל", היא אומרת. "כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לפתוח את היד וכל הרגשות והקונפליקט מהחטיפה יחלפו.

המחבלת הפלסטינית לילה ח'אלד במחנה פליטים פלסטיני, נובמבר 1970 (צילום: AP Photo/Harry Koundakjian)

"בראש שלי אמרתי, 'פראן, את משוגעת? את הולכת לאפשר להם להרוס את החיים שלך? אני לא מתכוונת לתת להם לגור בתוך הראש שלי בחינם'. מאז אותה תקרית על המיטה לא נתתי לאף אחד להרוס את החיים שלי. אף אחד לא יכול להצמיד לי אקדח לראש ולהכריח אותי לעשות שום דבר בחיים שלי".

צ'סלר אומרת שמה שהקל עליה להתמודד עם הטראומה הייתה העצה שנתן לה אחד המרצים שלה לפסיכולוגיה. "אחרי שהוא שאל לשלומי ואמרתי ששלומי מצוין, הוא אמר לי, 'את יודעת, עכשיו את עפה, אבל זה הולך להסתיים. את הולכת להתרסק. רק תדעי שזה ייגמר'. הוא צדק לחלוטין והוא נתן לי את המספר שלו. אבל העובדה שהוא אמר לי שה'היי' ייגמר, הקלה עליי מאוד לעבור את זה".

לבני הערובה האחרים נדרש הרבה יותר זמן כדי להתמודד עם הטראומה במלואה. במקרה של ניכטר, רק אחרי שכתבה ספר על חוויותיה כעבור 50 שנה היא החלה לעבד באמת את מה שקרה לה

לבני הערובה האחרים נדרש הרבה יותר זמן כדי להתמודד עם הטראומה במלואה. במקרה של ניכטר – שגם היא הוחזקה כבת ערובה במשך שלושה שבועות יחד עם צ'סלר – רק אחרי שכתבה ספר על חוויותיה כעבור 50 שנה היא החלה לעבד באמת את מה שקרה לה.

התוצאה הייתה ספר בשם "בת ערובה: ממואר על טרור, טראומה וחוסן" ("Hostage: A Memoir of Terrorism, Trauma, and Resilience"), שהושלם זמן קצר לפני מתקפת 7 באוקטובר.

דיוקנאות גרפיטי של המנהיג הפלסטיני יאסר ערפאת, המנהיג הרוחני של חמאס השייח' אחמד יאסין ומייסד החזית העממית לשחרור פלסטין ג'ורג' חבש בעזה, 21 בנובמבר 2014 (צילום: MOHAMMED ABED / AFP)

ניכטר אומרת שבזמן החטיפה רוב חבריה היו פעילי שמאל שהיו מעורבים במחאות נגד מלחמת וייטנאם. "הם חשבו שהחזית העממית היו מהפכנים מגניבים. הייתה הרבה אהדה כלפיהם", היא אומרת. "זה לא שונה ממה שקורה עכשיו. יש שליליות כלפי ישראל ואהדה לפלסטינים. הרגשתי כאילו אני תקועה באמצע.

"אז אנשים מהחבורה שלי באמת לא הבינו, וזה גרם לי להפסיק לשתף בחוויות שלי, להפסיק לדבר על זה. ואז בשנות ה־90 בן כיתה מהתיכון התקשר אליי ואמר שהוא כותב ספר על טרור בינלאומי", משחזרת ניכטר את התהליך שאפשר לה להתחיל להתמודד עם מה שעבר עליה.

"הרגשתי שקרה משהו חשוב – וידעתי מה זה היה: שחררתי משהו וזה אפשר לי לכתוב על החוויה שלי. לקח לי זמן באמת להתיישב ולכתוב, אבל בסוף עשיתי את זה"

"מצאתי את עצמי חושבת, 'איך אני יכולה שלא לשתף איתו פעולה בזמן שאני, כאנתרופולוגית, מרבה כל כך להסתמך על אנשים אחרים שידברו איתי בפתיחות ובכנות על החוויות שלהם? אז זאת הייתה הפעם הראשונה שבאמת דיברתי הרבה על מה שקרה – וזה פתח אותי לראשונה. סוף־סוף הבנתי שהייתי צריכה לחשוב ולדבר על זה ולהתמודד עם מה שקרה".

ניכטר אומרת שלאחר מכן היא שוב השתתקה למשך כמה שנים. ואז, במהלך שיעור יוגה, היא עברה חוויה שחוללה בה טרנספורמציה. "כאילו ראיתי משהו עוזב את הגוף שלי", מספרת ניכטר. "הרגשתי שקרה משהו חשוב – וידעתי מה זה היה: שחררתי משהו וזה אפשר לי לכתוב על החוויה שלי. לקח לי זמן באמת להתיישב ולכתוב, אבל בסוף עשיתי את זה".

לילה ח'אלד, חברה בולטת בחזית העממית לשחרור פלסטין, מחווה בידה לאחר נאום בקונגרס של מפלגת העמים הדמוקרטית הפרו־כורדית (HDP) באנקרה, טורקיה, 11 בפברואר 2018 (צילום: AP/Harry Koundakjian)

ניכטר מתארת את תהליך כתיבת הממואר שלה כתרפויטי. "כאנתרופולוגית חייתי חיים שבהם ראיתי סכסוכים ממקור ראשון וחייתי באזורי סכסוך. בהתחלה חששתי מאוד להיכנס לאזורים האלה בגלל החוויה שלי כבת ערובה, אבל דחקתי את הפחדים שלי הצידה כדי שאוכל לחיות את חיי ולעשות את המחקר שלי", היא אומרת.

לדברי ספונגין, עדיף להיפתח ולדבר על מה שקרה מאשר להסתגר בשתיקה כפויה. אבל חזרה לחוויה טראומטית שוב ושוב עלולה גם לחזק אותה. לדבריו, לחוויית השבי שלו הייתה תפקיד מכריע בהחלטתו להפוך למטפל נפשי. "אימא שלי, ישראלית דור שביעי שהבינה ערבית ושמעה את המחבלים אומרים שהם מתכננים להרוג אותנו, הייתה הרוסה מהחטיפה", הוא אומר.

"בחודשים שאחרי השחרור שלנו היא חרקה את השיניים עד כדי כך שאיבדה את כולן. היו לה סיוטים במשך שנים אחרי האירוע. היא דיברה על זה כל הזמן. זה לא היה טוב כי היא שחזרה את זה שוב ושוב בראש שלה"

"בחודשים שאחרי השחרור שלנו היא חרקה את השיניים עד כדי כך שאיבדה את כולן. היו לה סיוטים במשך שנים אחרי האירוע. היא דיברה על זה כל הזמן. זה לא היה טוב כי היא שחזרה את זה שוב ושוב בראש שלה". ספונגין מספר שרק ב־1999, בגיל 42, כשלמד מדיטציה בודהיסטית בהודו, הוא חווה פריצת דרך אמיתית בהתמודדות עם השבי.

"זה הגיע בזמן מסוים ממורה מסוימת. ישבתי איתה במשך חמישה שבועות, ואחרי הפעם השלישית שישבתי איתה התחוורה לי האמת ומאז היא ברורה לי", הוא אומר. ספונגין מתאר כיצד הצליח להחלים מטראומת השבי על ידי התחברות פנימית באמצעות תרגול רוחני.

שרידים ממטוסי הנוסעים שנחטפו ופוצצו בשדה דוסון, ירדן, 9 בספטמבר 1970 (צילום: Keystone Pictures USA/ZUMAPRESS via Alamy)

"הייתה בתוכי מין תחושה של יופי, אינסופיות, שמעולם לא נולדתי ואני לעולם לא אמות, שאני אהיה בסדר וזה מי שאני באמת. האורגניזם של הגוף–נפש הוא ארעי. נכון, אולי אני ארגיש כאב לזמן מה ואולי אני אהיה עצוב בשביל האנשים שאני אוהב, אבל כל זה ארעי ויחלוף.

"הכאב הוא רק תחושה בגוף, הוא לא אני. יש מקום גבוה יותר. אפשר להגיע למקום הזה. למעשה, אתה תמיד שם אבל אתה בוחר להתמקד ב'סיפור שלי'", הוא אומר.

"אחרי 7 באוקטובר הנכדה שלי אמרה לבתי, 'שמעתי שיש ילדים שמוחזקים בשבי חמאס'. היא הייתה ממש מודאגת", אומר ראב. "אבל הבת שלי השיבה, 'את יודעת, סבא שלך היה ילד כשהוא נחטף, והוא יצא בסדר'"

עבור ראב, החזרה לקצת נורמליות הגיעה בחג ההודיה, כחודשיים אחרי החטיפה. "מה שבאמת עזר לי היה שנכשלתי במתמטיקה", מספר ראב. "אני זוכר איך המורה שלי למתמטיקה הכריז על זה לפני כל הכיתה – 'וזה הנכשל' – כשהוא החזיר לי את המבחן שלי. מעולם לא נכשלתי קודם לכן. זה היה שוֹק".

ראב סיפר שהוא צלצל לאחיו דיוויד, שהיה סטודנט למתמטיקה וגם הוא הוחזק בשבי החזית העממית. "הוא אמר, תביא לכאן את הספר שלך'. ואז הוא הושיב אותי ואמר, 'אתה צריך להבין את זה לבד'. ישבתי שם על סף בכי במשך שעות. בסוף פתרתי את זה.

חלק מהנוסעים שנחטפו לשדה דוסון עולים על מטוס בדרך לעמאן, 1970 (צילום: Keystone Pictures USA/ZUMAPRESS via Alamy)

"במבט לאחור זה היה הסוויץ'. הבנתי שאני צריך לחזור לחיים האמיתיים. לא יכולתי להמשיך לעופף". ראב מעיר שההיסטוריה חוזרת על עצמה. לפני 53 שנה הוא, אימו ואחיו הוחזקו כבני ערובה בעוד אביו, שהיה בניו ג'רזי, חיכה בציפייה לחדשות.

לאחר 7 באוקטובר בתו של ראב, בעלה וילדיהם פונו מביתם במושב שוקדה שבעוטף עזה. "אחרי 7 באוקטובר הנכדה שלי אמרה לבתי, 'שמעתי שיש ילדים שמוחזקים בשבי חמאס'. היא הייתה ממש מודאגת", אומר ראב. "אבל הבת שלי השיבה, 'את יודעת, סבא שלך היה ילד כשהוא נחטף, והוא יצא בסדר'".