בעברו השני של הקיץ הזה תהיה מלחמה. היא תתחיל לפני החגים ותסלים במהלכם עם קרבות כבדים בערבי חג ובימי שישי. הכרעה תיפול בין ראש השנה ליום כיפור, רגיעה תירשם בערב סוכות והפסקת אש תוכרז בשמחת תורה. כנראה שלא יהיו אבדות בנפש חוץ מאשר בקרב אלה שלא יספקו את הסחורה.

שלא כמו ביום כיפור 1973, הפעם ישראל מוכנה. הכיסויים הוסרו מהכלים הכבדים. הנק"ל הוצא מהגריז. הצוותים יודעים את משימותיהם ולמרות הקשיים הכלכליים, התקציבים נדיבים וגמישים. אם צריך יהיה להביא גנרל ישראלי קשיש מהונדורס למשל, הנסיעה תאושר. אם המשימה היא למצוא גנרל מצרי מהארמיה השלישית כדי שיחלק ציונים לכיתור באגם המר, אין בעיה.

זה יהיה ארוך, מיותר ולא אלגנטי אבל מחויב המציאות. לא כל יום מציינים 40 שנה למלחמת יום כיפור למרות שמאז המלחמה (אין מצב שאקרא לה ה"היא") ציינו אותה כל חמש שנים לפחות. זו תהיה מלחמה ללא הישגים, ללא חשיפות חדשות, מלחמה שרוב המשתתפים המרכזיים בה ברמה צבאית ומדינית כבר אינם ולא צריך להיות נוירולוג כדי לדעת שאריק שרון אינו מתכוון להתעורר כדי למסור שוב את עיקרי גרסתו כיצד לא נתנו לו לנצח.

אם מישהו יעשה טראסק גדול, יניח על השולחן אקדח עשן ויטען כי פיצח את החידה, אל תאמינו לו. האקדח מעולם לא ירה. המספר הסדרתי שלו נמחק. ולא הייתה חידה. היה מחדל, היה כישלון, הייתה קונספציה שגויה שלא הניחה לעובדות לבלבל אותה. אפילו ועדת חקירה הוקמה והגישה את מסקנותיה המוטות ששלחו את הרמטכ"ל הביתה וניפקה כסת"ח לדרג המדיני בהיקף שהחזיק את מפלגת העבודה בשלטון עד בחירות 1977 והמהפך, ארבע שנים תמימות.

חמ"ל פיקוד צפון במלחמת יום הכיפורים. מימין לשמאל: ראש מטה פיקוד צפון בכומתה תא"ל יקותיאל אדם, אל"מ יששכר (יסכה) שדמי, הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו), סא"ל חגי מן משקפי שמש על מצחו, שר הביטחון משה דיין, שליש שר הביטחון סא"ל אריה בראון, מפקד פיקוד צפון אלוף יצחק (חקה) חופי, עומד קיצוני משמאל רס"ן בנימין (בני) פנקס מחיל המודיעין. (צילום: דובר צה"ל, ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)

מי שבכל זאת ירצה לקרוא משהו בעל תועלת ומוסר השכל רלוונטי, מוזמן לקרוא למשל את הראיון שערך אדם ברוך ז"ל עם שמואל גורודיש ז"ל באפריקה. אם המלחמה, כמו סיפוריה, חדשה לכם, תרגיעו; גורודיש לא היה היחיד שרצה להרוג את משה דיין. היו אחרים, כפי שסיפר האלוף יוסף גבע בראיון. עשרים שנה אחרי המלחמה עדיין קראו לו יוסק'ה. גנרלים רציניים אינם זקוקים לשמות חיבה, במיוחד אחרי שהעלו לעולה כ-2,600 חיילים.

אולי בסתיו תסכים העיתונות על המספר הרשמי של החללים במלחמה. זה אינו אמור להיות נושא לאלתור והמספר הגבוה יותר אינו מביא יותר קוראים.

זאת יריית אזהרה מעל ראשה של התקשורת הישראלית. יותר מדי מונח על כף המאזניים. מצבה של ישראל דומה מדי לסתיו 1973 ובנימין נתניהו דומה מדי לתפישת העולם הגלותית של גולדה מאיר

***

זאת יריית אזהרה מעל ראשה של התקשורת הישראלית. יותר מדי מונח על כף המאזניים. מצבה של ישראל דומה מדי לסתיו 1973 ובנימין נתניהו דומה מדי לתפישת העולם הגלותית של גולדה מאיר. מכיוון שבעקרון אנחנו אנשים ישרים המחמירים עם עצמנו, גם השנה נמצא את עצמנו אשמים. אבל כמו תמיד, כאשר מגיעים לפלונטר של המלחמה, אין לנו רגל מסיימת.

לכן אנחנו עדיין אומרים: זאת לא את גולדה, את היית בסדר. איזה טענה יכולה להיות לנו לסבתא? מה הבינה גברת מרמת אביב עם מתכון סביר למרק עוף, בסאגרים, סאם 6 וסוללות שקודמו אל עבר הגבול או באיוולת שנקראה קו בר-לב?

ראש הממשלה גולדה מאיר במסיבת עיתונאים אחרי פרוץ מלחמת יום הכיפורים, אוקטובר 1973 (צילום: Gabriel DUVAL / AFP)

זאת לא את, זה הם, הקצינים הצעירים שאהבת, שהטעו אותך, טובי בניך, אבירי הסבירות הנמוכה. האהוב עליך מכולם הסתובב עם אקדח בתיק ומת בסוף בבריכה מדום לב; בעל הרטייה השחורה שראית את חבריך כופים אותו על אשכול המנוח, הסתובב כתרנגול שמלקו את ראשו וקרקר "זה חורבן בית שלישי! זה חורבן בית שלישי!" ושיכנע אותך לחמש את נשק יום הדין.

בזמן אמת כשהקברים היו עדיין טריים, לא נמצא האומץ הלאומי להכניס את האצבע שלך לשקע. מחאת-ליף לפני שנתיים, הדיור והקוטג' ושדרות רוטשילד, שנחשבה בעיני צעירים רבים מדי כמחאה האזרחית הראשונה, היא ההוכחה שבארבעים השנה שחלפו חלק גדול מהישראלים נולדו אחרי המלחמה, לא חוו את אימיה על בשרם, לא שמעו את אוושת המאכלת ליד צווארם, לא ראו את אתוס הגבורה הישראלי קורס וקובר את הגאווה והרהב שקוממו אותו.

מלחמת יום כיפור הייתה המלחמה האחרונה שישראל ניצחה בה. מאז לא ניצחה דבר אלא הציתה מדורות יוהרה ונמלטה מהן כשהיא דורסת את כל הנקלע בדרכה

הם החמיצו את ישראל שאהבנו, זאת שנעלמה בין 67' ל-73', ונולדו לתוך אסון גנטי ומורלי ששינה ללא הכר את הסיבות הלגיטימיות לקיומה של ישראל. מלחמת יום כיפור הייתה המלחמה האחרונה שישראל ניצחה בה. מאז לא ניצחה דבר אלא הציתה מדורות יוהרה ונמלטה מהן כשהיא דורסת את כל הנקלע בדרכה.

עבור הישראלים החדשים הללו, חייבת העיתונות לספר השנה את הסיפור האמיתי ולא לעסוק בזוטות. רק מי ששמעו את הצופרים בשבת ה-6 באוקטובר, שהתרוצצו מבוהלים לכאן ולשם, שהיו אמורים להבין שמנהיגים ערביים אומרים אמת כאשר הם מאיימים בהשבת כבודם ומי שראו בטלוויזיה את השבויים הישראלים יושבים ברמת הגולן קשורים ומאויימים בקלצ'ניקובים סורים, לא שכחו כיצד הפכה הקונספציה לטראומה שנצרבה בזכרון הלאומי לדראון עולם.

חיילי צה"ל בחזית הצפונית במלחמת יום הכיפורים (צילום: מיכה בר־עם, באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)

עבור אלה שהם לפחות חצי העם, אין טעם לשוב ולספר על אזהרת המלך ב-25 בספטמבר, על סכסוך הדמים בין אמ"ן למוסד, על נטישת המוצבים ומי צודק בקרב על מורשת החווה הסינית. בשם מלחמת הגנרלים הקטנונית והמתמשכת, הקריבה ישראל את אשרף מרוואן, הסוכן הטוב ביותר שהיה לה, שהזהיר מפני המלחמה גם אם טעה או הטעה בארבע שעות.

בניגוד למדינה מתוקנת שהייתה חייבת לשמור אותו כאתרוג, חשפה ישראל את זהותו וגרמה ישירות למותו. אלה הפכים הקטנים המסתירים את התמונה הגדולה. הנה דוגמה מהעיתונות שאינה נותנת לי מנוח: חוסיין מלך ירדן ואסא קדמוני, גיבור ישראל מ-73' מתו באותו יום. העיתונות שוררה בשבחו של המלך הזעיר שהיה דיקטטור אכזר בארצו ורוצח פלסטינים, בכותרות ראשיות ובעמודים קדמיים. קדמוני שסרטן הגרון כילה אותו, הוזכר בקטנה. הו, אסא.

גם מדינה המתמחה באי הפקת לקחים ואינה לומדת מטעויותיה על בסיס כרוני, חייבת דווקא עכשיו, בהמולה הגועשת במזרח התיכון, לאמץ את לקחי 73'. זה תמיד הדרג המדיני שחוטא למדינה וחורך אותה

***

גם מדינה המתמחה באי הפקת לקחים ואינה לומדת מטעויותיה על בסיס כרוני, חייבת דווקא עכשיו, בהמולה הגועשת במזרח התיכון, לאמץ את לקחי 73'. זה תמיד הדרג המדיני שחוטא למדינה וחורך אותה. זה הדרג המדיני שתאוות השלטון שלו והדהוד עמום של משנתו המדינית, גורם לו לקשור את עיניו של האינטרס הלאומי העליון.

מלחמת יום כיפור היא הגרעין הקשה של עקרון המנהיגות המסוכן הזה והחובה לקיים בו דיון גדולה יותר מהמעשיות שעיתונאים אוהבים להביא במקורם טרם שכלו המים. בעשור האחרון ראו אור בעולם, בעיקר באמריקה, ספרים ומחקרים שמחויבותם לחקר האמת גדולה משלנו. כואב שגויים מסכמים אותנו טוב מאיתנו. כואב לי שאין לנו פנאי נפשי, כסף ועניין לסכם את עצמנו.

גולדה מאיר, משה דיין ורחבעם זאבי במלחמת יום הכיפורים, אוקטובר 1973 (צילום: דובר צה"ל)

אבל לא רק בתחום התיעודי והמחקרי נכשלנו, אלא בעיקר בז'אנרים ספרותיים וקולנועיים. את מספר הסרטים העלילתיים שנעשו על מלחמת יום כיפור ניתן לספור על כף יד אחת. כך גם ספרים. קשה לחשוב על אומה שהייתה כה קרובה לתבוסה שלא השכילה להפוך את החוויה האישית והלאומית לחומרים פיקטיביים. על מלחמת לבנון נכתבו יותר רומנים ונעשו יותר סרטים מאשר על יום כיפור. זה אינו מחדל. זו בריחה מהמציאות.

האם היום בו הופיע דיין בלשכתה של גולדה אפור כשק ואמר "טעיתי, טעיתי בכל, אנחנו בדרך לקטסטרופה" והציע להכין את נשק יום הדין, לא שווה ספר? ספר כזה היה מספר שטילי 'יריחו' טרם הוכיחו יכולת סבירה לפגוע במטרה והפאנטומים היו נחוצים לשאת נשק קונבנציונלי. ארטילריית השדה הכבדה, תותחי ה-203 מ"מ, היו היחידים עם יכולת נשיאה של הפצצות ליעדן.

מלחמת יום כיפור טרפה את חיינו, מחקה את החיוך המטומטם שעלה על פנינו ביומה האחרון של מלחמת ששת הימים וגרמה לנו לחשוב מחדש על הערכים שעליהם גדלנו

כאשר דיין יצא התמוטטה גולדה בדמעות. "דיין מדבר על כניעה" לחשה למזכירתה לו קידר, "את חייבת לארגן לי, הלילה…לכי לביתם של חברים, הוא רופא. אני אומר לו לתת לי כמה כדורים כדי שאוכל להרוג את עצמי ולא אפול חיה בידי הערבים". מישהו מכיר חומרים דרמטיים מאלה בחיי אומה?

***

מלחמת יום כיפור טרפה את חיינו, זעזעה אותנו עד נעלינו, מחקה את החיוך המטומטם שעלה על פנינו ביומה האחרון של מלחמת ששת הימים והדיחה רבים מאיתנו לחשוב מחדש על הערכים שעליהם גדלנו ועל הצ'יזבאטים שבהם האביסו אותנו.

הרמטכ"ל דוד אלעזר בהתייעצות בפיקוד הצפון. מימין לשמאל: רס"ן גדי זוהר, ממושקף נראה בצדודית- שליש הרמטכ"ל, תא"ל יקותיאל (קותי) אדם (משופם בכומתה), הרמטכ"ל רא"ל דוד אלעזר ר' אמ"ן אלוף אלי זעירא, אלוף רחבעם זאבי במשקפיים כהים, אלוף מרדכי הוד, אלוף יצחק (חקה) חופי. אוקטובר 1973 (צילום: דובר צה"ל, ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)

אבי התנדב לבריגדה היהודית בן 17, שירת בה כחמש שנים, מצפון-אפריקה עד אירופה, עבר לליווי שיירות לירושלים ולהביא פליטים מקפריסין בשירות הפל"ים, נלחם בטור של אברהם יופה במבצע קדש וב-73' היה מבוגר מדי לשרת, אז הוא התנדב לפנות פצועים מהרמה במכוניתו הפרטית שנראתה בתום המלחמה כמו שולחן ניתוחים בתאג"ד.

המלחמה הייתה עבורו מפץ אישי שממנו לא החלים. כאשר קראתי את שכתב בספרו, הבנתי את גודל השבר האישי והדורי שלו ובעיקר את יכולתו להטמיע את מה שקרה ולשנות את עמדותיו הפוליטיות מתנועת העבודה של סוף שנות ה-70' עד לשל"י של מאיר פעיל.

המלחמה בסוף הקיץ קריטית השנה יותר משהייתה ביארצייטים קודמים. היא הכרחית לקבלת החלטות נכונות בפרשת הדרכים שישראל נמצאת בה

המהפך האישי שלו שיכנע אותי שבתנאים נכונים הוא אפשרי גם אצל אחרים. בתנאי שהעובדות האמיתיות שכמעט חיסלו אותנו יהיו מונחות לפניהם.

המלחמה בסוף הקיץ קריטית השנה יותר משהייתה ביארצייטים קודמים. היא הכרחית לקבלת החלטות נכונות בפרשת הדרכים שישראל נמצאת בה. היא הייתה חשובה גם בשנים קודמות אבל לא כפי שהיא חשובה עתה להבנת הנקרא.

פורסם לראשונה ב"מעריב" 2013