השר לענייני לא-חשוב-מה נכנס הביתה בעשר בערב, מזג לעצמו כוסית ונשפך על הספה בסלון. זה היה סופו של יום עבודה מוצלח אבל גם סוחט. בבוקר השתכשך ב"גלי ישראל" והתמסר עם קלמן וליברמן. בצוהריים הוא היה אמור לעלות אצל יעל דן אבל העורכת התקשרה והתנצלה שבגלל האירועים בצפון האייטם איתו יידחה למחר.

בחמש עם רפי רשף ובשש עם עודד בן-עמי הכניסו את אותו סינק שלו מישיבת הסיעה שנהיה ויראלי. הוא אמר שכל ישראלי צריך להודות כל בוקר שראש הממשלה מנהל את העניינים, כי אחרת כבר מזמן היינו כולנו נזרקים לים ושוחים כל הדרך ליוון – כמו העלובים האלה במערכונים של "ארץ נהדרת", שהיה להם קצת קשה במלחמה, אז הם ברחו ליוון ואפילו מתגאים בזה.

גם רפי וגם עודד שילבו קטעים מהמערכון של "ארץ נהדרת" והזכירו שהתוכנית משודרת ברביעי בערב. זה הרי מה שעניין אותם מלכתחילה, הצבועים האלה. הפרומו. בטח אבי ניר הוריד להם הוראה. בשני האולפנים הסתלבטו עליו קצת וזה ביאס אותו, אבל הדובר שלו אמר שזה ממש שטויות ומי בכלל שם עליהם ושהרשת מלאה תגובות מ ה מ מ ו ת.

בדרך הביתה הוא שמע על נפילת החלל ה-800 במלחמה והבטן שלו התכווצה. אולי בגלל המספר העגול הזה, המפחיד. על הספה הוא נזכר בו והרגיש איך שוב מתנחשלת בתוכו החרדה הזו, שהוא מכיר כל כך טוב. כמו שהמליץ לו חבר שמבין בהתקפי חרדה, הוא ניסה למקד את המחשבות שלו בנשימה, להוריד את הדופק ולגרש מעליו את המחשבות הטורדניות. אבל הן כבר קיבלו חיים משל עצמן.

ושוב עלו בו התחושות מהשבעה באוקטובר ומהימים הראשונים שאחרי האסון. הבהלה, האימה, ההרגשה המשתקת הנוראה הזאת: "אלוהים אדירים, מה עשינו…". רגש האשמה. כן, הוא הרגיש אשמה, הוא לא יכול להתכחש לזה עכשיו. וחוסר האונים המוחלט מול מה שקרה בארץ.

ושוב עלו בו התחושות מהשבעה באוקטובר ומהימים הראשונים שאחרי האסון. הבהלה, האימה, ההרגשה המשתקת הנוראה הזאת: "אלוהים אדירים, מה עשינו…"

בהתחלה הוא לא הצליח להרים את עצמו מהבית ולנסוע למשרד. פחד שיתנפלו עליו ברחוב. הוא זימן את היועצים אליו הביתה. "לא יסלחו לנו על זה", הוא מלמל, "זה ירדוף אותנו עד לקבר". ככה הוא הרגיש אז. גם החבורה שמקיפה אותו הייתה אז עם הראש באדמה. כאלה היו הימים הנוראים. הם הרגישו גמורים. אבודים.

אבל אז הם התחילו להתעשת. והעיקר, גם ביבי התחיל לחזור לעצמו. לא התקפל. לא גילה חולשה. ביצר את הקואליציה והתחיל להפיל את האשמה והאחריות על המודיעין, על הרמטכ"ל, על ראש שב"כ, על הקפלניסטים, על "אחים לנשק", על היועמ"שית.

זה התחיל לתפוס. אפשר היה להרגיש בגוף איך המומנטום משתנה. והתחיל להתגבש קייס שאפשר להילחם עליו. זה היה משכר ומסחרר, אין מה לומר. ובעיקר משחרר – מכובד האחריות. מנטל האשמה. מייסורי המצפון. ובינתיים גם צה"ל התעשת, והתחיל להכות בכל הכוח. ההישגים בחזיתות זקפו את הראש. החיסולים. ההפצצות. המחויבות המלאה לניצחון המוחלט.

השר לענייני לא-חשוב-מה חזר למגרש חדור תחושת ביטחון. הוא התקבל תמיד באהבה גדולה ב"פטריוטים". דילג בין אופירה ולוינסון, בן ועמית, אברי ושרקי. הגיב. השיב. תקף. מחה בתוקף. גינה. התריע. השתתף בצער. פעם ביבי תפס אותו ביציאה מישיבה והחמיא לו שהוא עושה לכולם בית ספר.

אבל הספק – נוכל ערמומי שכמותו – לא הרפה לחלוטין. הוא הרי היה שם. הוא יודע בדיוק מה קדם למה, ומה הוביל למה. ועם הספק חוזרים התקפי החרדה הקלים: אולי הם באמת מחריבים עכשיו את הכלכלה, מנתקים את ישראל מהעולם המערבי, ודוחפים אותה לידיים של המשיחיים והגזענים. הוא אף פעם לא היה משיחי וגזען. הוא הכיר אותם מקרוב וידע שהם מסוכנים.

גם בעניין הרפורמה המשפטית, בינו לבין עצמו הוא חשב מההתחלה שהשעטה הפרועה של יריב לוין ושל נושא הכלים שלו שמחה רוטמן – שהוא אף פעם לא סבל – הייתה מוגזמת ואגרסיבית. וכן, נגועה בשיקולים אישיים, שלא לומר זרים. בינו לבין עצמו הוא תמיד ידע. האינטרסים של ביבי הם הרי סוד גלוי.

גם בעניין הרפורמה המשפטית, בינו לבין עצמו הוא חשב מההתחלה שהשעטה הפרועה של יריב לוין ושל נושא הכלים שלו רוטמן – שהוא אף פעם לא סבל – הייתה מוגזמת ואגרסיבית

ברור שהוא הצליח להצדיק את זה לעצמו לאורך הדרך. איך אפשר שלא? הוא פיתח את היכולת הזו לדרגת מומחיות, אחרת לא היה שורד את כל תהפוכות הזמן.

במלחמה, הוא הזכיר לעצמו שכשאומה עומדת למבחן היסטורי היא צריכה להעמיד על עצמה את המנהיג הכי חזק, הכי נחוש והכי חסר רחמים מבני הדור. ולפעמים יש לזה מחיר. אז חושקים שיניים ומשלמים אותו.

לפני המלחמה, גם הוא חשב שצריך רפורמה. ויש הצדקה לטענות על מערכת המשפט ולביקורת על היועצים המשפטיים. הכול נכון. אבל זה הרי לא היה רק זה. הוא ידע את זה לאורך כל הדרך. גם במהלך סיבובי הבחירות ההם, המתישים, המיותרים, שהכניסו את המדינה כולה לסחרור ולשיתוק. חושקים שיניים ומשלמים את המחיר.

הוא פעל בקור רוח, אמר את כל הדברים הנכונים. ייצג את המנהיג ואת המפלגה ואת הבוחרים ואת הימין כמו שציפו ממנו. כמו שצריך. אבל לפעמים, ברגעי הנים-לא-נים לפני השינה, הוא גם היה נזכר בימיו כנער. כשהיה הכוכב העולה של תנועת הנוער. המפגש ההוא, הבלתי נשכח, עם מנחם בגין ויצחק שמיר, שהעלו זיכרונות מהימים האגדיים באצ"ל ובלח"י, משנות המאבקים בבריטים, מול השמאל, תמיד למען ארץ ישראל.

שנים הוא נשא עימו את דבריו המכשפים – אין מילה אחרת – של בגין על תנועת החירות שהיא הבית האמיתי של שומרי המולדת, אנשי ההדר והכבוד העצמי, שומרי החוק ושומרי המסורת. הוא נצר בליבו את הדברים מעוררי ההשראה על שווין בפני החוק, עליונות המשפט וזכויות אזרח, שבלעדיהם – בגין אמר – לא יכולה להתקיים חירות אמיתית. "ואנחנו", הוא הניף את ידו, "אנחנו תנועת החירות!"

כנער הוא חלם אז להתקדם ולהגיע יום אחד לכנסת. להיות שם, במקום שבו מקבלים את ההחלטות, ולהמשיך להילחם עבור כל העקרונות הנעלים הללו. ואז, ככל שטיפס למעלה, למד על המרחק בין הדיבורים היפים למציאות המכוערת. המציאות הפוליטית האכזרית שבה אתה לא קובע את כללי המשחק, אבל חייב לשחק לפיהם כדי לשרוד. "להישאר תמיד על הגלגל", כמו שלמד מאריק שרון שאותו העריץ.

ככל שטיפס למעלה, למד על המציאות הפוליטית האכזרית שבה אתה לא קובע את כללי המשחק, אבל חייב לשחק לפיהם כדי לשרוד. "להישאר תמיד על הגלגל", כמו שלמד מאריק שרון שאותו העריץ

הוא היה תלמיד טוב, מתודלק באמביציה באוקטן גבוה וביצר תחרות בריא. וככה דבר הוביל לדבר. מהספסלים האחוריים לקדמיים, לפריצה בפריימריז. מבחירות לבחירות, מכנסת לכנסת, מתפקיד לתפקיד. כורת בריתות. מגייס תומכים. מתקדם ומתאים את עצמו לנסיבות המשתנות שלא היו בשליטתו. כי אין ומעולם לא הייתה דרך אחרת. ככה זה פוליטיקה.

אף אחד לא היה מרוויח אם הוא היה משחק אותה צדיק וקדוש ואז נפלט החוצה כמו בני בגין, משה כחלון, דן מרידור ומי זוכר עוד כמה. מה יצא להם מזה? הזמינו אותם לנאום בקפלן? תודה רבה באמת. אבל הנער ההוא, האידיאליסט, לפעמים הגיח ממרתפי הזיכרון ו…

צלצול טלפון קטע את זרם התודעה המעגלי הזה. מהמזכירות של ראש הממשלה ביקשו לתאם להם פגישה אישית דחופה לפני ישיבת הקבינט הבטחוני המצומצם מחר בשלוש בצוהריים. "רה"מ רוצה להתייעץ איתך", נאמר. משום מה זה נשמע לו כמו איום.

הוא סגר את הטלפון והתנשם בכבדות. "אלוהים אדירים", הוא חשב לעצמו, "עכשיו הוא גם התחיל לקרוא את המחשבות שלי?"