מירי רגב, השרה מירי רגב, תת־אלוף במיל' מירי רגב, הופיעה למסיבת המשפט של ביבי כמו שושבינה בחתונה בטלנובלה מקסיקאית. הדברים שקשקשה למיקרופון אינם כה חשובים ("מדובר באכיפה בררנית. במהלך מלחמה לא מביאים ראש ממשלה לבית המשפט. זה לא הוגן… מדובר בביזיון" וכו') כמו העדר הקלאס הזועק לשמיים.

לידה התיישבו יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, שנתפס בעדשת המצלמה כשהוא מביט בעיניים מצועפות בגביר הנרדף, אוסנת מארק (ח"כ שפעם חשבנו שגסותה חריגה בנוף הפרלמנטרי, והיום היא הסטנדרט של מפלגת השלטון) וח"כים נוספים.

מכוניתו של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, העבריין המורשע, צולמה כשהיא קורעת את המדרכה לשניים כמו ים סוף, וחותכת את הרמזור לקולות הצ'קלקה ונגד כיוון התנועה, בדרך אל הגאולה: הזכות להתחנף עוד קצת לנאשם. מילא שנהג השודים הזה – שכבר גרם לתאונה לא מזמן – היה יכול להרוג את כל יושבי הרכב, אבל מה אשמים הולכי הרגל על המדרכות שכך מסכנים את חייהם?

בעבר קלון עיתונאי היה פוגע פגיעה ממשית באיש ציבור המתיימר לייצג ציבור: הבושה הייתה חותכת בבשר החי – והפוליטיקאי "גיבור" התחקיר היה נאחז בתקווה שמשהו גדול יותר יסיט את תשומת הלב

התמונות האלה אינן חלק מההליך המשפטי של "מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו ואחרים". אין להן משמעות לשאלות כבדות משקל ומורכבות לבירור כמו האם אכן העניק בנימין נתניהו הטבות לשאול אלוביץ' כחלק מהסיקור החיובי שניתן לו ולרעייתו ב"וואלה", האם עבר על החוק כשתבע מתנות במאות אלפי שקלים מארנון מילצ'ן או האם השיחות הנכלוליות עם נוני מוזס מהוות עבירה פלילית.

אולם, פעם – ולא כל כך מזמן – תמונות והתנהגויות כאלה היו שולחות נבחרי ציבור למקום שממנו קשה מאוד לחזור למרכז הזירה.

אמיר אוחנה מביט בראש הממשלה בנימין נתניהו בבית המשפט המחוזי לפני תחילת עדותו במשפט האלפים, 10 בדצמבר 2024 (צילום: מנחם כהנא/פול)

קלון עיתונאי ופומבי כזה היה פוגע פגיעה ממשית באיש ציבור המתיימר לייצג ציבור: הבושה הייתה חותכת בבשר החי, יועצי התקשורת היו נכנסים לאקסטזה בניסיון למזער נזקים, והפוליטיקאי "גיבור" התחקיר היה נאחז בתקווה שמשהו גדול יותר יסיט את תשומת הלב.

לא עוד. קחו למשל את רגב ובן גביר, שני גיבורים של תחקירים ארוכים ומפורטים שהגיש רביב דרוקר בתוכנית "המקור" בחודשים האחרונים.

בשני המקרים אנחנו חוזים בכישלונה של העיתונות להזיז את מחוג הבושה אפילו במילימטר. בשני המקרים האובייקטים לתחקירים לא רק שאינם מייחלים להרגעת הרוחות, אלא מלבים אותם

בואו נתעלם מההיבטים הפליליים של התחקירים הללו ונתייחס רק לאפקט הציבורי. די היה בו בימים נורמליים כדי לגרום לשרה רגב להתבייש, להיעלם קצת, לנסות להצטלם אך ורק כטובה ומיטיבה, כפלורנס נייטינגייל, עם חולים ופצועים, בקול רך וענוג עמוס חמלה – ולקוות שהזמן והשכחה ימחקו את הכלימה שהתיעוד המחריד מתכתובות הווטסאפ שלה חשפו.

בתחקיר של דרוקר רגב תועדה כשהיא מתגמלת בחוצפה ציבור שתומך בה ומפלה לרעה ציבור שכל אשמתו היא כתובת מגורים של ראש ראשות מקומית שלא ליקק לה. היא נראית מתכתבת עם יועציה בבוז כלפי תושבי קיבוץ בארי, שנטבחו והופקרו על ידי המדינה, ומשתקפת כפוליטיקאית חסרת גבולות, לב ומצפון, המנצלת את מעמדה כדי לרמוס כל מי שאינו סר למרותה או אינו מכבד אותה

מחאת "אחים לנשק" מחוץ לבית השרה מירי רגב בראש העין, 27 במאי 2024 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

אצל בן גביר הראיות לפלילים נמוכות יותר, אבל בחלק הראשון של התחקיר העדויות המושמעות להתנהגות מופרעת ומסוכנת גורמות לצמרמורת של ממש: בן גביר ומקורביו מתועדים כמי שמתכננים תוכנית מקיפה להבערת הערים המעורבות וליצירת "שומר חומות 2" כדי להוריד חלק מהחום מהשר הכושל.

אפילו "אידיאולוגיה" מבחילה אין שם – רק טקטיקות מטורללות שבמזל לא הבעירו את המדינה כולה וגרמו לעוד חפים מפשע למות.

בשני המקרים אנחנו חוזים בכישלונה של העיתונות להזיז את מחוג הבושה אפילו במילימטר. בשני המקרים האובייקטים לתחקירים הנועזים והתיעודים חיים לא רק שאינם מסתגרים בדלת אמותיהם ומייחלים להרגעת הרוחות והסטת האש מהם, אלא מלבים אותם בנפנופים אדירים של רהב, רוע ושרלטנות.

העובדה שאין כיום שום גילוי עיתונאי ופומבי שיכול להסיט שרים ורוזנים מדרכם הנלוזה, שיכול לגרום לשינוי זעיר במדד הבושה הלאומי, היא סכנה אמיתית לדמוקרטיה

העובדה שאין כיום שום גילוי עיתונאי ופומבי שיכול להסיט שרים ורוזנים מדרכם הנלוזה, שיכול לגרום לשינוי זעיר במדד הבושה הלאומי, ושאין דבר ששרי הממשלה הזאת יעשו – מהמכוער והנבזה ועד שוד הקופה הציבורית לאור המצלמות – שלא "יעבור להם", היא סכנה אמיתית לדמוקרטיה.

הבדיחה מארץ נהדרת של דודי אמסלם ש"היום כתב אישום הוא כמו תואר – אי אפשר להתקדם בלעדיו", הפכה למציאות.

עיקרון ה־It's not done המפורסם, שבו דברים מסוימים פשוט לא עוברים את מה שנקרא "מבחן הריח", הוא חלק ממערכת הבלמים והאיזונים ששומרים על חברה בריאה שחותרת למנהל תקין, לצדק, לשוויון ולשלטון החוק. בלעדיו גם ההליכים הפליליים והמשפטיים נראים חשובים ומשפיעים הרבה פחות.

איתמר בן גביר, שר הביטחון הלאומי, בבית המשפט המחוזי בתל אביב לקראת עדותו של ראש הממשלה נתניהו במשפט נגדו, 10 בדצמבר 2024 (צילום: חיים גולדברג/פלאש 90)

ייתכן שנתניהו יורשע, ייתכן שהחקירה נגד רגב תוליד פירות, ולא נופתע אם בן גביר – שעל חגורתו כבר מצוירים, לצד האקדחים, עשרות חקירות משטרתיות ושמונה הרשעות – יסתבך שוב בפלילים. אבל כל אלה אינם חשובים אם בדרך לתהליך השיפוט הפלילי משפט הציבור גווע למוות.

העיתונות הרצינית והחוקרת הייתה פעם תחנת ריענון נורמטיבית בדרך אל היעד הסופי, אואזיס במדבר צחיח של פוליטיקה צינית, ומקור של נחמה ותקווה ללוחמי השחיתות באשר הם.

הפיכתה למשב רוח סתמי שמתערבב בתוך ים ההטרלות והקרקושים ברשתות החברתיות, בתוך הינון מגלים והלוינסונים – מחזורים קצרצרים של "אקטואליה", שהיא בעצם בידור להמונים – היא הניצחון המוחלט האמיתי של נתניהו.