לפעמים אנלוגיה טובה עושה עבורי את כל ההבדל.

לפני כמה שבועות נתקלתי במאמר שנתקע לי מאז בראש. וויל פייג', לשעבר הכלכלן הראשי של "ספוטיפיי", צוטט שם כמי שאמר כי "בכל יום ב-2024 יצאה בעולם יותר מוזיקה חדשה מאשר בכל שנת 1989".

בום! כלומר וואו! כלומר אמאל'ה!

הנתונים עצמם לא מפתיעים. כבר לפני שלוש שנים פרסמתי כאן כתבה תחת הכותרת "סקס, סמים ותוכן גולשים" שבה ניסיתי לברר מה צופן העתיד למוזיקאים, בעידן שבו תוחלת החיים של הלהיט התורן התקצרה עד מאוד, ומוזיקאים יוצרים, מקליטים ומפרסמים הרבה יותר מוזיקה מכפי שהאנושות מסוגלת לצרוך, גם אם תתפנה מכל מלחמותיה המיותרות ותתמסר אך ורק להאזנה למוזיקה.

לאן עפים כל השירים היפים כשהאגם קפוא? לקצה הזנב הארוך והמתפתל של ענקיות הסטרימינג, שלאורכו גוועים לאיטם מיליוני שירים שרק יוצריהם וחבריהם הקרובים יכירו

לאן עפים כל השירים היפים כשהאגם קפוא? לקצה הזנב הארוך והמתפתל של ענקיות הסטרימינג, שלאורכו גוועים לאיטם מיליוני שירים שרק יוצריהם וחבריהם הקרובים יכירו. יהיו ביניהם גם רבבות שירים נהדרים ממש, שפשוט נולדו בלי מזל.

עטיפות אלבומי שנת 2024 של אמיר בן-דוד (צילום: ספוטיפיי, מונטז')

העובדה שיוצאים כעת ביום אחד יותר שירים מאשר בכל 1989 תפסה אותי לא מוכן, אולי כי 1989 הייתה שנה משמעותית בהתבגרות המוזיקלית שלי. רגע אחרי המעבר לתל אביב, עם חלומות מעורפלים לכבוש את מועדון "רוקסן" שבדיוק נפתח, כשמוזיקה חדשה הייתה מרכיב מרכזי בתזונה שלי, לצד הפסטה אלפרדו של "המדבר".

האלבום הראשון והאדיר של "החברים של נטאשה" יצא ב-1989, ומאחר שזכיתי להיות איתם באולפן כשהם הקליטו אותו (כולל בלילה בלתי נשכח שבו ארקדי דוכין צרח מעמקי נשמתו "נווווווו" ב"זקוק לך") הוא נצרב בליבי – ולא רק בליבי – לתמיד.

האלבום הראשון והאדיר של "החברים של נטאשה" יצא ב-1989, ומאחר שזכיתי להיות איתם באולפן כשהם הקליטו אותו, הוא נצרב בליבי – ולא רק בליבי – לתמיד

בקצה הפופי של הספקטרום, להקת "מנגו" כיכבה במצעד השנתי עם "גרה בשינקין" שכתב ראש הממשלה לעתיד, יאיר לפיד. "אנטרקטיקה" של קורין אלאל הפך אותה מאלילת מוזיקאים לכוכבת לאומית. אני זוכר את היום שבו חזרתי הביתה מ"בית התקליט" ברחוב פינסקר, הנחתי את המחט בפעם הראשונה על "קרוב" של אהוד בנאי, ונמסתי.

ובעולם: "סטון רוזס" הגדירו לנו מחדש מה זה Cool וממש באותו יום שאלבום הבכורה המהמם שלהם יצא, הקיור הוציאו את "דיסאינטגריישן" המופתי (שמהדהד באלבום היפה שהם הוציאו השנה). והיה "פול'ס בוטיק" של "הביסטי בויז". ו"סידס אוף לאב" של "טירס פור פירז".  ו"מיינד בומב" של "דה דה". וגם "פרידום" האהוב של ניל יאנג ו"הו מרסי", שבוב דילן בחר להקדיש דווקא לו פרק נכבד באוטוביוגרפיה שלו.

את האלבומים שהזכרתי כאן אני עדיין שומע מדי פעם (טוב, את "גרה בשינקין" פחות, אני מודה. אבל אני מת על מירי נבו באולפן ליגת האלופות). בניגוד למקובל בין בני גילי, אני לא חושב שהם טובים יותר מהאלבומים הטובים ביותר שיוצאים היום.

אבל דבר אחד ברור: ביחס לאלבומי 2024, היה לאלבומי 1989 יתרון בולט ומשמעותי: התחרות על תשומת הלב של אוהבי המוזיקה הייתה קטנה לאין שיעור. האנושות פינתה להם הרבה יותר מרחב מחיה. אלה היו הימים של המעבר מתקליטים לדיסקים. הימים האחרונים של הכסף הגדול ממכירות אלבומים בחנויות. בחברות התקליטים ובאולפנים הסתובבו מוזיקאים ומנהליהם בין ערמות קוקאין.

המצב היום שונה בתכלית, ולא רק בגלל ההצפה המוזיקלית. אלה גם סדרות הטלוויזיה והאפליקציות ומשחקי המחשב. והרילז. והסטוריז. והפוסטים. והציוצים. ומכונת הרעל

המצב היום שונה בתכלית, ולא רק בגלל ההצפה המוזיקלית. אלה גם סדרות הטלוויזיה והאפליקציות ומשחקי המחשב. והרילז. והסטוריז. והפוסטים. והציוצים. ומכונת הרעל. כל כך הרבה תוכן בינוני שמתחרה כל הזמן על תשומת הלב שלנו, כל כך מעט זמן.

את תשומת הלב המוגבלת שלי אני משתדל לא להפנות רק למוזיקאים שאני כבר מכיר ואוהב. זו ברירת המחדל הסבירה לנוכח שפע כזה, אבל זו גם הדרך הבטוחה להיתקע ולהיקרש.

אמנים חדשים עולים על הרדאר שלי באתרי המוזיקה, בתחנות הרדיו "בי-בי-סי 6" וברדיו "הקצה", בהמלצות של הילדים שלי ושל חברים, ברשתות החברתיות, באותיות הקטנות של ליינאפים של פסטיבלים שאני אוהב.

אבל ברור שגם אם שמעתי השנה בממוצע שעתיים מוזיקה בכל יום (כך עדכן אותי "ספוטיפיי" לא מזמן), וגם אם נשכח לרגע שחלק מהזמן בכל זאת חזרתי למוזיקה מ-1989 – זה עדיין טיפה זניחה בים הסטרימינג.

ייאוש אינו תוכנית עבודה. כשאני נתקל בשיר שאני אוהב אני מוסיף אותו לפלייליסט שירי השנה שלי שצומח מחודש לחודש. אני משתעשע איתו מדי פעם, באובססיה ילדותית שאני לא בהכרח גאה בה. מעלה ומוריד שירים בדירוג פנימי שמעניין רק אותי ומובן רק לי.

ייאוש אינו תוכנית עבודה. כשאני נתקל בשיר שאני אוהב אני מוסיף אותו לפלייליסט שירי השנה שלי שצומח מחודש לחודש. אני משתעשע איתו מדי פעם, באובססיה ילדותית שאני לא בהכרח גאה בה

יש בפלייליסט שירי 2024 שלי לא מעט נציגים מתוך אלבומי 2024 שאהבתי, אבל גם רבים שלא. לצערי הטלתי על הפלייליסט הזה מגבלה נוקשה של שיר לאמן, ואני תומך בציות לשלטון החוק (עם חריגות קלות לשיתופי פעולה). נדמה לי שהפלייליסט הזה מספק האזנה מתגמלת ותפריט טעימות מהנה.

ועוד נדמה לי, שהשירים בפלייליסט 2024 לא אמורים להרכין ראש במבוכה מול אחיהם הגדולים מפלייליסט 1989. כך גם אלבומי השנה שלי, שמייד יצעדו כאן בסך. האם הם גם יעמדו במבחן הזמן כמו אלבומי 1989 שהזכרתי קודם? אין לי מושג. נבדוק את זה כשניפגש כאן בעוד 35 שנה, אם נעמוד בעצמנו במבחן הזמן.

אלבומי השנה לשנת 2024

10

Michael Kiwanuka – Small Changes

המצטרף האחרון לרשימה יצא בסוף נובמבר וכבר אחרי האזנה-שתיים היה ברור שזו תחילתה של ידידות. פס קול המתאים כשמיכת פוך לתקופה הזו, העגמומית, החורפית, המלנכולית. עם החרדה והעצב שמלווים אותנו לאורך כל השנה האחרונה.

בכלל, נדמה לי שרבים מהאלבומים שאהבתי השנה הושפעו מהימים הלא פשוטים שעוברים עלינו. אי אפשר באמת להפריד. זה יבלוט מאוד כשנגיע לאלבום השנה.

בכלל, נדמה לי שרבים מהאלבומים שאהבתי השנה הושפעו מהימים הלא פשוטים שעוברים עלינו. אי אפשר באמת להפריד. זה יבלוט מאוד כשנגיע לאלבום השנה

מייקל קיוואנוקה הוא מלך הסולמות המינורים. רוב העולם נחשף אליו בזכות שיר שנבחר להיות הפתיח של הסדרה המצליחה "שקרים קטנים גדולים". "שינויים קלים", כפי ששמו רומז, כולל רק שינויים קלים ממה שהתרגלנו לקבל ממנו בעבר. את הרטרו-סול המהורהר שלו, הוא מגיש עם הקול הכי נעים בסביבה – תחשבו ביל וויתרס או מארווין גיי – ועם גיטרה נהדרת, שלא מתאמצת לרגש ולכן מצליחה.

מומלץ להקשיב לאלבום כולו. זה לא אלבום של להיטים. הוא מלא בשירים נהדרים על אהבה וזוגיות והתבגרות, שאמנם לא יגלו לכם דבר שלא ידעתם על הנושאים האלה, אבל יוציאו אתכם לטיול מענג שממנו תחזרו מפויסים יותר.

9

All Born Screaming– St. Vincent

אני לא בטוח שסנט וינסנט הייתה מחבבת את ההשוואה הזו, אבל היא ממילא לא קוראת עברית, אז למי אכפת: ביני לביני אני קורא לה "בק הבת".

כמו בק, היא עפה בחופשיות בין ז'אנרים, בווירטואוזיות נטולת מאמץ. שמו של האלבום שלה צורח ועל העטיפה היא עולה בלהבות.

ובפנים סנט וינסנט – שגם הפיקה את האלבום בעצמה לראשונה אחרי שישה אלבומי אולפן מעולים, וגם הוציאה אותו לאור בעצמה – עושה את מה שרק בק לפניה ידע לעשות: היא מדלגת בין אלקטרוניקה לרוק לגרוב לפופ לפאנקי לסול, בשירים שמחברים בטבעיות מוחלטת בין הסבנטיז, האייטיז, הניינטיז והעשורים הראשונים של המאה ה-21 ולכן נשמעים כאילו הגיעו בו בזמן מהעבר ומהעתיד.

היא מדלגת בין אלקטרוניקה לרוק לגרוב לפופ לפאנקי לסול, בשירים שמחברים בטבעיות מוחלטת בין הסבנטיז, האייטיז, הניינטיז והעשורים הראשונים של המאה ה-21 ולכן נשמעים כאילו הגיעו בו בזמן מהעבר ומהעתיד

8

Childish Gambino – Bando Stone & the New World

דונלד גלובר מזכיר לי את דיוויד בואי. בן זונה בר מזל שהצליח לעקוף את כולם בתור, באותו בוקר מסתורי שבו אלוהים חילק את הכישרון והכריזמה. גלובר חטף לעצמו מנה כה גדושה של שני אלה, שכל מה שנותר לנו – בני האדם הרגילים, עם כישורינו המוגבלים – זה להתבונן בו בהשתאות ובהערצה ולנסות לפענח איך לכל הרוחות הוא עושה את כל זה.

השנה גלובר הפיק וכיכב בתפקיד הראשי באחת מסדרות הטלוויזיה הטובות של 2024 ("מר וגברת סמית"), ותחת האלטר-אגו "צ'יילדיש גמבינו" כתב, הפיק והקליט את "באנדו סטון והעולם החדש", שמבטיח להיות פסקול לסרט אפוקליפטי שעוד לא צולם, ובינתיים מצליח להיות סיכום וירטואוזי של תולדות ההיפ-הופ.

גלובר חטף לעצמו מנה כה גדושה של כשרון וכריזמה, שכל מה שנותר לנו – בני האדם הרגילים, עם כישורינו המוגבלים – זה להתבונן בו בהשתאות ובהערצה ולנסות לפענח איך לכל הרוחות הוא עושה את כל זה

רגע הוא מזכיר את קנדריק למאר (שגם הוא הוציא השנה אלבום מוצלח, ועל הדרך דרס את דרייק בראפ-באטל הקטלני בכל הזמנים). ואז קורץ לכיוונו של טיילר, דה קריאטור (שגם הוא הוציא השנה אלבום מצוין). והופ, הוא מודיע על סיבוב הופעות עולמי, שגם יהיה סיבוב הפרידה הסופי בהחלט מהאלטר-אגו, ואז מבטל אותו בפתאומיות ויורד למחתרת (אבל חוזר ומבליח כמופסה, בסרט ההמשך ל"מלך האריות").

אין צדק.

7

Billie Eilish – Hit Me Hard and Soft

2024 הייתה שנה שבה הפופ הנשי כבש את כדור הארץ. ביונסה וטיילור סוויפט הוותיקות חילקו ביניהן את העולם, אבל השאירו מספיק מקום לפריצות המסחררות של סברינה קרפנטר, צ'אפל רואן וכמובן לצ'ארלי XCX, שצבעה את העולם בירוק הזרחני של "בראט".

בניגוד גמור למה שמכתיבה הביולוגיה בדרך כלל, אני דווקא מתיידד עם פופ בקלות רבה מבעבר. עד כדי כך שילדיי חושדים שהשתלטה עלי רוחה חסרת המנוח של מתבגרת אמריקאית מהמערב התיכון. אין לי בעיה עם זה.

בניגוד גמור למה שמכתיבה הביולוגיה בדרך כלל, אני דווקא מתיידד עם פופ בקלות רבה מבעבר. עד כדי כך שילדיי חושדים שהשתלטה עלי רוחה חסרת המנוח של מתבגרת אמריקאית מהמערב התיכון

אבל מה לעשות, 2024 הייתה רחוקה מלהיות שנה של נצנצים ולב שבור בספסל האחורי של המכונית בדרך לקולג'. וכך, רק בילי אייליש חדרה אל עורקיי ואל נשמתי. בגוף כואב, בלב רעב, כאן הוא ביתי.

באלבום האולפן השלישי שלה היא ממשיכה לבצר ולהרחיב את הטריטוריה המוזיקלית שבראה יחד עם אחיה פיניאס, ולהצליח להיות מוזיקאית שאתה מזהה מייד, מהצליל הראשון. לא עניין של מה בכך בעולם כה רווי. לפני שלוש שנים חשבתי שאלבומה הקודם, "מאושרת מתמיד", ייזכר בעתיד כפסגת היצירה שלה. והנה היא כבר הצליחה להתעלות עליו.

6

Jamie xx – In Waves

ולפעמים כל מה שאתה רוצה וצריך זה לרקוד. רצוי בארבע בבוקר, מול רמקולים ענקיים וסאונד מעולה. לשכוח הכול. ואם אי אפשר, אז לפחות לדמיין את עצמך עושה את זה כשאתה תקוע בעוד פקק בדרך משם לכאן, או מזיע בג'ים, או רוכב על אופניים בלילה על גשר יהודית בדרך הביתה.

"פרד אגיין" הוא תמיד אופציה טובה, וגם השנה הוא הוציא אלבום אלקטרוני מרים. היה גם אלבום של מוזיקאי מסתורי בשם "סווימינג פול", שהוציא הקיץ אלבום שנשמע כל כך דומה ל"פרד אגיין", שעוד לא השתכנעתי שזה לא אותו אדם. וגם "פלואטינג פוינטס" (שם הבמה של הדי-ג'יי הבריטי סמואל שפרדס) הוציא השנה אלבום אלקטרוני מצוין.

אבל גזרת ה"בוא נזוז קצת" שייכת מבחינתי לג'יימי XX, שחוגג בהנאה עצומה את ההיסטוריה האלקטרונית הפופית והרוקדת של לונדון. הוא מארח את רומי (חברתו להרכב ה-xx, שגם נתן לו את שם הבמה) ואת רובין הנהדרת, ובעיקר עף לשמיים יחד עם ההרכב האלקטרוני האוסטרלי "האוואלאנשז" בטרק השנה שלי, "All you children" (שיחד עם כל מי שהוזכרו פה, נמצא בפלייליסט השירים שלי בספוטיפיי).

גזרת ה"בוא נזוז קצת" שייכת מבחינתי לג'יימי XX, שחוגג בהנאה עצומה את ההיסטוריה האלקטרונית הפופית והרוקדת של לונדון. והוא עף לשמיים בטרק השנה שלי, "All you children"

5

Nick Cave & the Bad Seeds – Wild God

כל מי שנעצב בעקבות הטרגדיות שפקדו את ניק קייב בשנים האחרונות, כששני בניו מתו בזה אחר זה, וכל מי שעקב אחרי ההתמודדות מעוררת ההשראה ויוצאת הדופן שלו עם האסונות שפקדו אותו – באולפן, על הבמה ובבלוג השאלות ותשובות שהוא מנהל עם אוהביו – לא יכולים שלא להתרגש ולשמוח עם האלבום שהוא הוציא השנה.

קייב כאילו השיל מעליו בבת אחת את המשקולות שהורידו אותו לתהום. הוא מצא מחדש את הדרך אל שמחת החיים. אל ה"Joy", כשם אחד השירים באלבום, וגם המילה שחוזרת בו שוב ושוב

קייב כאילו השיל מעליו בבת אחת את המשקולות שהורידו אותו לתהום. הוא מצא מחדש את הדרך אל שמחת החיים. אל ה"Joy", כשם אחד השירים באלבום, וגם המילה שחוזרת בו שוב ושוב. גם ה"בד סידס", להקת הליווי האדירה שלו שקצת זזה הצידה באלבומי האבל האחרונים (באחד מהם היא אפילו לא השתתפה), חוזרת למלא תפקיד משמעותי ביצירה.

"ווילד גוד" הוא אחד ממקבצי השירים הטובים ביותר שקייב כתב עד היום. וזה לא עניין של מה בכך, בהינתן שקייב הוא אחד מכותבי השירים הגדולים אי פעם.

4

Kim Deal – Nobody Loves You More

אנחנו מצפים שאלבומי בכורה של רוקיסטים יצאו כשהם בוערים מתשוקת נעורים ורעבים להתפוצץ באולפן ועל הבמה. זה לא בדיוק המקרה של קים דיל.

ילידת 1961, מאחורי דיל קילומטרז' מפואר ב"פיקסיז" וב"ברידרז" ושנים של התמודדות אישית עם סמים ואלכוהול (נושא מוכר ואהוב בתולדות הרוק) ואז שנים נוספות של טיפול מסור באמה חולת האלצהיימר (נושא שכיח פחות).

קים דיל עבדה על אלבום הבכורה הקצר שלה באורך רוח כמעט עשור. על אש קטנה. מלטשת ומלטשת ומלטשת אותו בסבלנות. זה נכון שאש קטנה ופרפקציוניזם הם לא בהכרח חברים טובים של אלבומי רוק. אבל קים דיל מצליחה לדלג מעל כל המשוכות האלה, בזכות כתיבה כובשת בכנותה על יופיה של ההתמסרות ועל המחיר שמשלמים עליה. היא זזה בנינוחות בין ז'אנרים, קורצת להיסטוריה המוזיקלית של עצמה, ואפילו מארחת נשפנים. התוצאה נהדרת.

זה נכון שאש קטנה ופרפקציוניזם הם לא בהכרח חברים טובים של אלבומי רוק. אבל קים דיל מצליחה לדלג מעל כל המשוכות האלה, בזכות כתיבה כובשת בכנותה על יופיה של ההתמסרות ועל המחיר שמשלמים עליה

3

Beth Gibbons – Lives Outgrown

בת' גיבונס נולדה ארבע שנים אחרי קים דיל. צעירונת מודל 1965. כמוה היא מזוהה עם הרכב ניינטיז חשוב ("פורטיסהד") וכמוה גם היא עבדה על אלבום הבכורה שלה לאורך כל העשור האחרון.

היא גייסה לצידה את המפיק ג'יימס פורד (שמזוהה, בין היתר, עם תרומתו הרבה לאלבומי "ארקטיק מאנקיז"). הוא עטף את הטקסטים העגמומיים של גיבונס – על בגידת הגוף, ההתבגרות, החרדה לנוכח הידיעה שהחיים מתקרבים אל סופם – ואת המלודיות המרחפות שלה, אותן היא שרה בקול שאי אפשר לטעות בו, בהפקה מתוחכמת ועשירה של מיתרים, כלי הקשה וריתמיקה מפתיעה, מהסוג שבכל האזנה מגלים בה רבדים נסתרים.

פורד את הטקסטים העגמומיים של גיבונס ואת המלודיות המרחפות שלה, בהפקה מתוחכמת ועשירה של מיתרים, כלי הקשה וריתמיקה מפתיעה, מהסוג שבכל האזנה מגלים בה רבדים נסתרים

2

The Last Dinner Party – Prelude To Ecstasy

ג'יימס פורד חתום גם על הפקת "פרלוד לאקסטזי", אלבום הבכורה האדיר של "דה לאסט דינר פארטי", הרכב של חמש מוזיקאיות מצוינות עם סולנית כריזמטית בשם אביגיל מוריס. הן מצליחות להיות גותיות וקייט בושיות ואפילו להזכיר את אבבא, באחת מהפגזות השירים הנוצצות של השנה.

אלבום הבכורה של "דה לאסט דינר פארטי" נשמע כל כך טוב, שתהיתי אם הן יהיו מסוגלות לבצע אותו בצורה משכנעת כל כך גם על הבמה. ובכן – הן הצליחו.

אלבום הבכורה של "דה לאסט דינר פארטי" נשמע כל כך טוב, שתהיתי אם הן יהיו מסוגלות לבצע אותו בצורה משכנעת כל כך גם על הבמה. ובכן – הן הצליחו

סיבוב ההופעות שלהן צבר תאוצה כל כך מהירה שלקראת סוף השנה הן הודיעו שהן לוקחות פסק זמן מפאת תשישות (ובינתיים כבר הוציאו אלבום עם גרסאות אקוסטיות לשירי הפרלוד).

מטבע הדברים, אין לי מושג מה טיב היחסים ביניהן, והאם הכימיה על הבמה היא העמדת פנים מקצועית או חברות אמת. להקות זה תמיד עניין טריקי. אם הן לא יקרסו תחת הלחץ – יכול להיות שהפרלוד לאקסטזי ייזכר כיריית פתיחה של אחד ההרכבים המעניינים של העשור.

1

Fontaines D.C. – Romance

ג'יימס פורד הפיק גם את האלבום הבא, מה שמזכה אותו בלי מתחרים בתואר מפיק השנה.

אני עוקב אחרי פאונטיינז די-סי כבר כמה שנים. חיכיתי לאלבום הזה בסקרנות וכבר בהאזנה הראשונה, ביום שהוא יצא, היה ברור שהחברים מדאבלין הידקו חגורות, נפנפו לשלום לעמיתיהם מגזרת הפוסט פאנק (למשל לאיידלס ו"יארד אקט" שהוציאו השנה אלבומים מוצלחים), והמריאו אל העולם של הילדים הגדולים (נגיד "ארקטיק מאנקיז", שפאונטיינס היו הלהקה הפותחת שלהם בסיבוב העולמי האחרון).

ההתאהבות המהירה באלבום הזה לא התפוגגה גם אחרי אינספור האזנות. הייתה רק בעיה אחת, שאי אפשר היה להתעלם ממנה לגמרי. בזמן שאני אוהב אותם, הם שונאים אותי. כלומר את ישראל. כמקובל באירלנד.

ההתאהבות המהירה באלבום הזה לא התפוגגה גם אחרי אינספור האזנות. הייתה רק בעיה אחת, שאי אפשר היה להתעלם ממנה לגמרי. בזמן שאני אוהב אותם, הם שונאים אותי. כלומר את ישראל. כמקובל באירלנד

את התיעוב שלהם לישראל – כולל נאום זועם ודגל פלסטין בטקס פרסי "הרולינג סטון" לא מזמן – אי אפשר אפילו לפתור ב"מותר לבקר את ישראל בלי שיאשימו אותך באנטישמיות". חברי פאונטיינס די-סי דיברו נגד ישראל כבר בימים הראשונים אחרי שבעה באוקטובר, כשעוד רק אנחנו בכינו על מתינו, שבועות לפני שצה"ל פלש לעזה.

זה משנה? זה אמור לשנות? אנחנו אמורים להקשיב לאלבום הזה אחרת? אנחנו אמורים בכלל להפסיק להקשיב לו? להתחיל לשנוא אותם בחזרה למרות שאנחנו לא מכירים? באמת שאין לי תשובה טובה.

אולי זה רק סמלי שאפילו סקירת אלבומי השנה בעולם מסתיימת באקורד דיסוננסי, שמזכיר כמה מסובך השנה להיות ישראלי.