סופרת ואשת תקשורת. ילידת ירושלים, 1980. נשואה למולי שגב. אמא לשתי בנות. גרה בתל אביב.

בשבעה באוקטובר, בשעת בוקר, עשתה שפרה קורנפלד את מה שעשתה מאז "צוק איתן" בכל פעם שהיה ירי על תל אביב: הזמינה כרטיס טיסה, לקחה את בנותיה – וטסה ללונדון לאחותה. את ממדי הזעם היא לא שיערה.

אנחנו יושבות בשעת צהריים במסעדה בדרום תל אביב, משוחחות על הדת שעזבה לפני שנים, על הישראליות שלה שהייתה תמיד קצת היברידית והתהדקה מאז המלחמה, על הקושי לכתוב והשתיקה שאחזה בה, ועל התפילה שהובילה ביום כיפור במסעדת "האחים" בתל אביב במפגש מעורב של דתיים אורתודוקסים וחילונים מהשמאל הליברלי.

מה שלומך?
"אני מרגישה שאנחנו בתחילת הסוף של המצב הנוכחי. אני חושבת שהרגע הזה, שבו החטופות מתחילות לחזור, הוא תזכורת לכך שדברים לא נשארים לנצח באותה צורה. עם ההגעה שלהן, והתמונות, חלק בי שהיה בתרדמת, בהדחקה, בהישרדות, כמו עָלָה על פני המים.

"הבנתי שכבר שנה אני עוצרת את הנשימה ואני מרגישה שלא נוכל להתחיל את ההחלמה עד שכולן וכולם יחזרו, אבל פתאום יש הוכחה שזה יכול לקרות"

"הבנתי שכבר שנה אני עוצרת את הנשימה ואני מרגישה שלא נוכל להתחיל את ההחלמה עד שכולן וכולם יחזרו, אבל פתאום יש הוכחה שזה יכול לקרות. אני תמיד אופטימית, ועכשיו קצת יותר. אני מחזיקה את התמונה הזאת בראש, שיש רגע בעתיד, שמי שחי – יחזור".

לירי אלבג מגיעה למרכז הרפואי רבין בפתח תקווה לאחר שחרורה משבי חמאס, 25 בינואר 2025 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

יש כאלה שיגידו שזה בסך הכול עוד סיבוב. שלנצח נאכל חרב.
"אז זה התפקיד שלהם. הם יהיו נביאי הזעם העומדים בשער. הם יחזיקו את ההתרעה, יחפשו את הסכנות. אני מרגישה שהתפקיד שלי הוא להחזיק את הטוב חי ונוכח.

"הנה, בשבועיים האחרונים קרה דבר טוב שאף אחד לא האמין שיקרה, וזה צריך להזכיר לנפש שדברים טובים יכולים לקרות. שאין דבר שיגמור אותנו, יזין את הרוע ויסכן אותנו יותר מהייאוש.

הפער בין החוויה הפנימית המרוסקת לבין עמידה מול בריסטה באיזה דוכן קפה בפארק כשהבחור בדוכן שואל אם אני הוט־מילק או גואט־מילק, ואני רק רוצה להגיד לו, 'אתה לא מבין שהעולם נגמר?'"

"מעניין שהשאלה 'מה שלומך' היא החלון שדרכו אני מבינה עד כמה אני חלק מקולקטיב. כל מי ששואל מישהו 'מה שלומך' בימים אלה, יודע באיזה מצב הוא שם את הצד השני, ואיזו תסבוכת צריך לפרום כדי לענות".

בואי נתחיל מנקודה אחרת, שכנראה אין עליה התיישנות. איפה היית בשבעה באוקטובר?
"בשבעה באוקטובר, בשעה 17:30 אחר־הצהריים, עליתי עם הבנות שלי על מטוס ללונדון.

"מאז 'צוק איתן', בבקרים שבהם התעוררנו לאזעקות, הייתי לוקחת את הבנות, אורזת מזוודה ונוסעת לאמא שלי ולאחותי בקנדה, או לאחותי שבלונדון. החיים פה מייצרים המון סטרס נפשי, ואם אני יכולה לחסוך שבועיים של אזעקות, אני עושה את זה.

לונדון, 6 בינואר 2025 (צילום: HENRY NICHOLLS / AFP)

"כשנחַתי בלונדון, ממדי האסון התחילו להתברר. מצאתי את עצמי באבל עמוק – בוכה, גמורה, מסתובבת ברחובות בעיניים אדומות ובלי רשות פנימית לעשות כלום.

"הפער בין החוויה הפנימית המרוסקת לבין עמידה מול בריסטה באיזה דוכן קפה בפארק כשהבחור בדוכן שואל אם אני הוט־מילק או גואט־מילק, ואני רק רוצה להגיד לו, 'אתה לא מבין שהעולם נגמר?'

"מהר מאוד הבנתי שאני לא מסוגלת להיות רחוקה ממולי ולא מסוגלת להיות רחוקה מהארץ – ואחרי שבועיים חזרנו. היינו בכיוון ההפוך מכולם.

"כשחזרתי הרגשתי הקלה גדולה. כששאלו אותי מה שלומי, עניתי שטוב. זאת הייתה התשובה הלא נכונה כמובן, אבל הרגשתי טוב. הרגשתי מרוסקת, זוועה, אבל הייתה הלימה – כל מה שאני חווה, כולם חווים"

"כשחזרתי הרגשתי הקלה גדולה. כששאלו אותי מה שלומי, עניתי שטוב. זאת הייתה התשובה הלא נכונה כמובן, אבל הרגשתי טוב. הרגשתי מרוסקת, זוועה, אבל הייתה הלימה – כל מה שאני חווה, כולם חווים. הרגשתי שייכת וזה דבר סוּפֶּר משמעותי שקרה לי בזמן הזה.

"תמיד חוויתי את עצמי בזהות היברידית. אני בת של עולים, שההגירה של 50% מהם לא צלחה. אמא שלי עזבה את הארץ ואבא שלי גר בהתנחלות בת עין בפאתי גוש עציון, איפה שכל הווירדוז הקיצונים גרים. הוא לא השתלב וחי שם כאאוטסיידר.

שפרה קורנפלד (צילום: ירדן הראל)

"תמיד היה לי משחק עם הישראליות – קרובה או רחוקה מדי, בפנים ובחוץ. מתחתי קצוות. התגייסתי לצבא כנערה דתייה ובבת אחת נחַתי בלילה בתוך ג'יפ של מג"בניקים ונחשפתי לשיח עדתי שלא הכרתי כי גדלתי בקהילה אזוטרית, בבועה של היפים אמריקאיים דתיים.

"רציתי להיות כמו כולן. לא הבנתי שלהיות לוחמת מג"ב זה לא משהו שכולן עושות. גם היום אין לוחמת מג"ב דתייה מהרובע היהודי. אחר כך החלטתי ללכת ל'אח הגדול'. טריוויאלי בסך הכול".

"צנחתי בלי מצנח ובלי שום הדרגתיות ללב המיינסטרים הישראלי. נולדתי כאן, הבנות שלי נולדו כאן, התחתנתי עם מישהו שהוא שיא הישראליות, ואני? פה ולא פה. וכשקשה לי, אני יכולה לנסוע לקנדה, לאמא שלי"

בכלל הבנת אז מה זה?
"לא. אבל אף אחד לא הבין. צנחתי בלי מצנח ובלי שום הדרגתיות ללב המיינסטרים הישראלי. נולדתי כאן, הבנות שלי נולדו כאן, התחתנתי עם מישהו שהוא שיא הישראליות, ואני? פה ולא פה. וכשקשה לי, אני יכולה לנסוע לקנדה, לאמא שלי".

כלומר, מאז פרוץ המלחמה הייתה לך התברגות נוספת לתוך הישראליות?
"אגיד לך משהו שמתחדד לי עכשיו: זאת לא הייתה שאלה האם אני יותר אמריקאית, קנדית או ישראלית, השאלה הייתה האם אני מהשייכים או לא".

שפרה קורנפלד בזמן הצילומים לתוכנית "האח הגדול" בנווה אילן, 7 בדצמבר 2008 (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

ומה התשובה?
"לספר השני שלי, שיצא לאור לפני שנתיים, קוראים 'אין מקום כזה'. תגובה לאמירה There is no place like home. באחת השיחות בין האח והאחות בספר, האחות שומעת שהאח לא בטוב ואומרת לו, בוא הביתה. הוא כועס שהיא מציעה. הוא חושב שהיא משקרת כשהיא אומרת 'הביתה', כשהיא יודעת שאין מקום כזה.

"אני חושבת שחלק בי תמיד הזדהה עם האמירה הזאת והתנגד לקלישאות כמו: אני הבית של עצמי, המשפחה היא הבית שלי, העברית היא בית. כאלה. אבל ברובד התאי, שייכות היא לא רק הרגשה, אלא ידיעה. מי ששייך יודע שהוא שייך.

"אני חושבת שעמדת האאוטסיידר הכרחית לכל אדם יוצר. אנשים יוצרים צריכים להיות גם בחוץ, בפוזיציה של הזרה, וגם בפנים.

"אני חושבת שאני עונה לעצמי עכשיו, בלי להתכוון, על השאלה למה כל כך קשה לי לכתוב מאז שהתחילה המלחמה. התשובה היא כי אני לא מחוץ לדבר. כי אין לי מרחק. כי אני מרגישה שאני עצמי הפצע. אני פשוט כואבת"

"אבל זה לא פשוט להסתכל על עצמך בעיניים זרות. בשביל זה צריך עזרה פסיכולוגית, ובשביל להוציא ספר צריך עורכת, ואני חושבת שאני עונה לעצמי עכשיו, בלי להתכוון, על השאלה למה כל כך קשה לי לכתוב מאז שהתחילה המלחמה.

"התשובה היא כי אני לא מחוץ לדבר. כי אין לי מרחק. כי אני מרגישה שאני עצמי הפצע ואין לי שום דבר חכם לומר, אני פשוט כואבת. צריך להיות אוויר בינך לבין משהו כדי שתוכלי לחשוב עליו באופן צלול".

עטיפת הספר "אין מקום כזה" מאת שפרה קורנפלד (צילום: תמר מור סלע)

נחזור רגע לאחור: עשית את הדרך לארץ בזמן שהרבה אנשים חיפשו דרך החוצה. הוציאו דרכונים זרים. לקחו את הילדים ועפו.
"בזמן ההפיכה המשטרית כתבתי פוסט על הגירה:

'אני בת של מהגרים ואני רוצה לומר את זה עכשיו בצורה הכי ברורה – הגירה זה חרא. זה חרא לדור הראשון, שלעולם לא באמת מבין את השפה, התרבות, המנגנונים והדקויות. וזה חרא לדור השני, שגדל לתוך מצב של היפוך תפקידים שבו הילדים מסבירים להורים איך העולם עובד, מתכווצים בכל מפגש כושל עם המערכת, מהמבטא שלא דוהה, מחוסר ההבנה, אי השייכות'.

"רציתי להגיד שאם הפנטזיה היא שניפטר מערמת הקושי בעזרת הגירה, הרי שנמיר קושי אחד בקושי אחר. זר. חדש.

"בתקופה שבה גרנו ברובע היהודי, ההנחיה של ההורים שלי הייתה שאם אני שומעת סירנה, צעקות, או רואה אנשים רצים – אני רצה לכיוון השני. כל החושים שלי היו מכוונים לזיהוי הסירנה ועכשיו התרמוסטט תקוּל"

"אני לא שופטת אף אחד שעושה את התנועה הזאת. כולנו, כך או אחרת, צאצאים של אנשים שעזבו בזמן, לא משנה מאיזו מדינה. סוחבים את השואה על הגב. אני חושבת שעד שבעה באוקטובר גיששתי אחרי הרגע שבו אני צריכה לקחת את המזוודה ולהתרחק, לא רק בגלל שאני דור שלישי לשואה.

"בתקופה שבה גרנו ברובע היהודי, ההנחיה של ההורים שלי הייתה שאם אני שומעת סירנה, צעקות, או רואה אנשים רצים – אני רצה לכיוון השני. כל החושים שלי היו מכוונים לזיהוי הסירנה ועכשיו התרמוסטט תקוּל. תמיד הסתמכתי על המחשב הפנימי שלי. על היכולת שלי להתבונן, לקלוט, לעבד, להוציא פלט, לדעת איפה לשים את הרגל".

תמונות החטופים והשבויים בעזה בנמל התעופה בן גוריון. 19 בפברואר 2024 (צילום: נתי שוחט/פלאש90)

ומשהו באשליית הידיעה השתנה?
"כן. חוויתי את ההתפרקות המוחלטת שלה. שילוב של הגיל, תקופת הקורונה, חמש מערכות בחירות, ועכשיו המלחמה. הפסקתי להבין. למעשה, מהנקודה שבה אני נמצאת עכשיו, אני מכירה בכך שהמציאות תמיד הייתה כאוטית.

"היה לי מזל שאני קצת כמו צ'ארלי צ'פלין שהולך ודברים נופלים סביבו והוא מצליח לדלג מעל בור. אני עדיין מרגישה שיש לי מזל אבל אולי הכול רנדומלי. פעם חשבתי שאם אני עושה פעולות טובות ונאבקת למען הצדק, הוא יגיע".

"יש התפקחות, בעיקר מול עצמי. מול איזו יהירות, אולי, למרות שיש לי חמלה כלפי מי שהייתי כשהייתי זקוקה לתחושת השליטה. עכשיו אני צריכה להניע מחדש את היכולת לפעול כי השתתקתי"

אז יש פה שבר?
"יש התפקחות, בעיקר מול עצמי. מול איזו יהירות, אולי, למרות שיש לי חמלה כלפי מי שהייתי כשהייתי זקוקה לתחושת השליטה. עכשיו אני צריכה להניע מחדש את היכולת לפעול כי השתתקתי".

לפעול באיזה מובן?
"בכל מובן. לפעמים אני רוצה לכתוב משהו ואומרת לעצמי, מה הטעם? מי צריך את זה בתוך עיסת המלל? ובכל זאת, ביום כיפור האחרון, כמעט שנה למלחמה, הוזמנתי למפגש שיח עם קבוצה מהציונות הדתית בירושלים, גברים ונשים, שבאו לעשות כיפור משותף במסעדת 'האחים' בתל אביב. מסעדה לא כשרה שנחשבת מעוז של השמאל הליברלי.

"בשבעה באוקטובר עצרו 'האחים' את כל הפעילות המסחרית והפכו את המרחב שלהם לחמ"ל שבו, במשך כמה חודשים, הוכנו מאות אלפי ארוחות למפונים, לפצועים ולמי שזקוק.

"המסעדה לא שינתה את פניה לקראת האירוח בכיפור. אף אחד לא הוריד את דגלי הגאווה. הם כן פינו מרחב ללינה, וכן כתבו שלט בכניסה: מכיוון שכולנו מכבדים זה את זה, נימנע מאכילה ושתייה במרחב המשותף ומשימוש בטלפונים.

"כיוצאת העולם החרדי וחילונית בהווה, הייתי רגילה להיות זו שבאה למרחבים שלהם. מתאימה את הלבוש, מראה את החלקים בי שהם יכולים לשאת. וכאן, ראיתי אנשים שעושים מאמץ לבוא. להתקרב"

"מאז שעזבתי את הדת, המדד שלי לאנשים הוא סדר העדיפויות הפנימי שלהם. מה בא קודם, רעיונות או בני אדם? אם רעיונות קודמים לבני אדם, כנראה לא נהיה חברים.

"כיוצאת העולם החרדי וחילונית בהווה, הייתי רגילה להיות זו שבאה למרחבים שלהם. מתאימה את הלבוש, מראה את החלקים בי שהם יכולים לשאת. וכאן, ראיתי אנשים שעושים מאמץ לבוא. להתקרב.

אילוסטרציה: אישה מתפללת (צילום: דניאל שטרית/פלאש90)

"יום כיפור הוא כמו טריפ עבור מאמינים אדוקים. את בצום, בהתכוונות, את במקום הכי נקי שאדם יכול להיות בו, ואני משערת שהם איבדו משהו מהקדושה המשככת של היום הזה.

"מצד שני, אני חושבת שהם הרוויחו משהו שאולי הם לא ידעו שהם הולכים להרוויח: בפעם הראשונה הם ישבו לתפילה עם כל המשפחה – בעל ואישה, אמא ובן. זה לא קורה בעולם האורתודוקסי. אנשים יכולים לחיות עד 120 ולא לעמוד ליד בן או בת הזוג באף טקס דתי".

"אני חושבת שהם הרוויחו משהו שאולי הם לא ידעו שהם הולכים להרוויח: בפעם הראשונה הם ישבו לתפילה עם כל המשפחה. אנשים יכולים לחיות עד 120 ולא לעמוד ליד בן או בת הזוג באף טקס דתי"

מה היה חלקך באותו מפגש?
"הזמינו אותי לשאת דברים לפני תפילת נעילה. כתבתי דברים על אבא שלי (שאני רואה בו צולל מעמקים) ודברים עליי (פותחת החלונות). על כך שאלה וגם אלה נחוצים באותה מידה כדי להשיט את ספינת הקולקטיב.

"רציתי לעשות מקום שבו אין היררכיה בין הקבוצות שנוכחות בחדר כי בראש שלי ישב חזק המשפט, 'בואו תעשו איתנו שבת'. כלומר, אתם, התינוקות שנישבו. בעולם החרדי, זה הכינוי למי שנולדו חילוניים. מבחינתם יש דרך אחת לחיות ואם אתה לא חי אותה, אתה תינוק שנשבה, מסכן ותועה".

גם בחסידות?
"אולי בפילוסופיה החסידית זה לא ניכר, אבל בפרקטיקה, גם אצל החב"דניקים הפתוחים ומלאי האהבה הַחְזָרָה בתשובה עדיין נחשבת הצלחה. ואם נפגשנו ושמחנו יחד, אני אמורה בבוא היום לראות את האור ולחזור.

"אחרי הדברים שאמרתי על צוללי המעמקים ופותחי החלונות, ביקשתי שנאמר את 'הווידוי המשלים' לנוסח  של הווידוי  ליום הכיפורים: 'אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ, גָּזַלְנוּ, דִּבַּרְנוּ דֹפִי וְלָשׁוֹן הָרָע, הֶעֱוִינוּ, וְהִרְשַׁעְנוּ, זַדְנוּ, חָמַסְנוּ, טָפַלְנוּ שֶׁקֶר וּמִרְמָה […]'

"על פי הרב קוק, בשעה זו של חשבון נפש, כשם שאנו מתוודים על עוונותינו, חשוב שנתוודה גם על מצוותינו. ברוח זו כתב הרב בנימין הולצמן את הווידוי המשלים"

"על פי הרב קוק, בשעה זו של חשבון נפש, כשם שאנו מתוודים על עוונותינו, חשוב שנתוודה גם על מצוותינו. ברוח זו כתב הרב בנימין הולצמן את הווידוי המשלים. מצאתי אותו בסידור קונסרבטיבי והתרגשתי לגלות עוד גוון ליהדות שהוא לא רק הכאה על חטא, אשמה וייסורים.

"קראתי את הווידוי המשלים מילה במילה והקהל חזר אחריי: 'אָהַבְנוּ, בָּכִינוּ, גָּמַלְנוּ, דִּבַּרְנוּ יֹפִי. הֶאֱמַנּוּ וְהִשְׁתַּדַּלְנוּ, זָכַרְנוּ, חִבַּקְנוּ, טָעַמְנוּ סֵפֶר […]'

"בחדר ישב הרב ירמי סטביסקי, רב אורתודוקסי, מקפיד על קלה כחמורה, שהיה המורה שלי למחשבת ישראל באולפנה התורנית לאומנויות של 'אמונה'. הגעתי לאולפנה הזאת אחרי שהעיפו אותי מאולפנת חורב, מוסד שעלה לכותרות בשנתיים האחרונות לאחר שעשו שם בפורים מערכון מלעיג על מזרחים".

"הווידוי המשלים" לנוסח של הווידוי ליום הכיפורים, מאת הרב בנימין הולצמן

למה העיפו אותך?
"כי בשמחת תורה הלכתי למניין נשים ורקדתי עם ספר תורה. שאלתי את אבא שלי, האורתודוקס הגדול, קפדן ההלכה, אם זה בסדר שאלך למניין שיש בו נשים שרוקדות עם ספר תורה והוא שמח על זה שהבת שלו אוהבת את התורה. הרי בשמחת תורה הגברים רוקדים עם ספר התורה והנשים נתלות על מחיצה.

"כשחזרתי לבית הספר, סיפרתי בהתרגשות על המאורע והעיפו אותי כדי שלא אסכן את התודעה של שאר הבנות".

וזאת הייתה גם הסיבה לכך שעזבת את העולם הדתי?
"העזיבה שלי את הדת הייתה בסופו של דבר עזיבה אמונית, מחושבת. זה לא היה מרד. בדיעבד אני יודעת לומר שאחד הדברים שסימנו את דרכי החוצה היה כשהבנתי שלעולם לא אהיה זו שרוקדת עם ספר התורה ומובילה תפילה".

"העזיבה שלי את הדת הייתה בסופו של דבר עזיבה אמונית, מחושבת. זה לא היה מרד. בדיעבד אני יודעת לומר שאחד הדברים שסימנו את דרכי החוצה היה כשהבנתי שלעולם לא אהיה זו שמובילה תפילה"

והנה, דווקא כאישה חילונית, מצאת את עצמך מובילה תפילה במרחב חילוני מול קהל מעורב.
"לא הייתה לי תוכנית לעמוד מול קהל ולהוביל תפילה. ויתרתי על החלום הזה והשמעתי את הקול שלי במדיומים אחרים. זה קרה כמעט בטעות ומדהים שהרב ירמי היה שם. הוא היה האדם הראשון שהיה שואל 'מה דעתכן?' את בנות האולפנה, לפני שהיה מסיים את השיעור.

"איש בעולם הדתי, לפניו, לא שאל אותי מה דעתי".

מה זו הטבעת עם הגולגולת שיש לך על האצבע?
"קניתי אותה מהצורפת גלית רונדין לפני חמש שנים. היא הממנטו מורי שלי, למרות שאין בזה מורבידיות, אלא משהו שדומה יותר ל'הכל חולף'.

טבעת הגולגולת של שפרה קורנפלד (צילום: תמר מור סלע)

"כשטוב, אני צריכה לאחוז בו. להתענג על כל קרן שמש ומפגש חברתי, וזה גם מזכיר לי שלכולם יש גולגולת מתחת לפרצוף היפה ואצל כולם, יום אחד, הידיעה תתרוקן ממנה. כלומר, אנחנו קליפה. זה משחרר אותי. אני בת תמותה. זה לא סוד שלא גיליתי לעצמי".