48 השעות האחרונות הם לא הצלחה מסחררת או כשלון מפואר. חיסלנו מחבל ברמה בינונית (במקרה הטוב), אח"כ התמקדנו בהגנה, במקביל להישג יפה של פגיעה בחוליות שיגור של הג'יהאד האיסלאמי. ברמה המבצעית תוצאה טובה.

לא החזרנו את ההרתעה ע"י חיסול של אדם שידע שאנחנו מנסים לחסל אותו, לכן התחבא מאז ניתן האישור לפעולה. פעולה חד פעמית לא משנה את המצב מהיסוד.

אני לא מזהה שירי של יומיים, שיתוק של חמישית מדינה, פלוס יממה של שיתוק תל אביב בשוגג, עושה תיאבון למישהו בישראל (לכל ממשלה) לחזור למדיניות סיכולים שגרתית

אני לא מזהה שירי של יומיים, שיתוק של חמישית מדינה, פלוס יממה של שיתוק תל אביב בשוגג, עושה תיאבון למישהו בישראל (לכל ממשלה) לחזור למדיניות סיכולים שגרתית.

גם בנוגע להרתעה של חמאס, אני מצטער להרוס שמחות, הרי במשך שנה וחצי חמאס יורה על מדינת ישראל בלי חשבון כאשר מדובר באינטרס שלו, לכן לא בהרתעה צריך לחפש את התשובה.

חמאס רוצה שיקום כלכלי של הרצועה, שיעבור דרכו. כדי שהוא יחזק דרמטית את שליטתו ברצועה, יוכל לחזק את השפעתו בגדה ויוכל להתעצם צבאית. זאת המשוואה, בכל פעם שחמאס ירה (למעט אחרי ההיתקלות בפעולת המיוחדים), זה היה קשור לסוגיה הכלכלית של הרצועה.

חמאס רוצה שיקום כלכלי של הרצועה דרכו, כדי לחזק דרמטית את שליטתו ברצועה, לחזק את השפעתו בגדה ולהתעצם צבאית. זאת המשוואה. שיח "ההרתעה" בישראל זקוק לרענון, כיוון שהיום זה משמש לקלישאות בלבד

שיח "ההרתעה" בישראל זקוק לרענון כיוון שהיום זה משמש לקלישאות בלבד (כתבתי על כך בבלוג שלי – הרתעה כעצלנות מחשבתית).

על הרקע הזה כדאי לבחון את האסטרטגיה האזורית של ישראל לאורך זמן ודווקא לאורה לבחון את המדיניות של ישראל מול החמאס בעזה.

בעשור החולף, הקשב של ממשלת ישראל התמקד בסוגיה מרכזית אחת – איראן. בהתחלה מאמצים למנוע את פרויקט הגרעין האיראני, וכעבור זמן זה התרחב למאמצים לסיכול התפשטות ההשפעה האיראנית במזרח התיכון.

מאז 2011, ישראל נהנתה משקט אסטרטגי חסר תקדים. הכאוס האזורי איפשר להתמקד רק באיראן, מבלי להיות מוטרדים מדבר, אפילו לא בסוגיה הפלסטינית

מאז 2011, ישראל נהנתה משקט אסטרטגי חסר תקדים. הכאוס האזורי איפשר להתמקד רק באיראן, מבלי להיות מוטרדים מדבר, אפילו לא בסוגיה הפלסטינית.
הסוגיה הפלסטינית היתה בקפאון בגלל כמה סיבות – ההתפרקות האזורית הביאה את משטרי ערב לעסוק בשרידות עצמית; ההתעצמות האיראנית ולאחריה מדיניות אובמה ללכת להסכם עם איראן קירבה בין מדינות ערב לישראל; הרשות הפלסטינית בשיתוק פנימי (בזכות ישראל אבו מאזן נהנה ממנעמי השלטון, ושבירת כלים היא נטילת סיכון רב, ולאור המצב הכלכלי הסביר אין תסיסה בעוצמה גדולה מתחת לפני השטח); הפיצול בין עזה לאיו"ש מאפשר לישראל להקטין לחצים חיצוניים; אירופה נמצאת במשבר פנימי ומתמודדת עם גל פליטים מה שמקטין את העיסוק בישראל ומאפשר גם ראיה מפוכחת יותר על הסכסוך.
גם בגזרת עזה ישראל יכלה להתרווח על הכורסא, בלי לנקוט פעולה. שלטון חמאס סייע להגנה המדינית מול הפלסטינים, אפשר למצוא ריבון שיאכוף את מרותו על הרצועה, אבל בזמן הזה היה ברור שגדל כאן נמר.

עד חתימת הסכם הגרעין הזנחת הנמר שגדל ברצועה היתה בעלת הגיון אסטרטגי, כי אי אפשר לנהל שני מאמצים במקביל, ולא ניתן לאיים בתקיפה אמינה באיראן תוך כדי ניהול מלחמות מול עזה.

״הפחד מכישלון הוא הכישלון הכי גדול״

אבל, כאשר הסוגיה האיראנית קיבלה פריז ל-15 שנה לפחות (חתימת ההסכם), הדוב הרוסי נחת בחמימים, וזה היה שנה אחרי 'צוק איתן', היינו צריכים להחליט מחדש במה מתמקדים. החלטנו להתמקד ביעד שאותו לא ניתן להשיג – עצירת משלוחי נשק לחזבאללה ובהמשך מניעת הנוכחות האיראנית בסוריה. כאשר נבחר טראמפ, הוספנו לזה את היציאה מהסכם הגרעין.

בראייתי, אפשר לראות שבחרנו להתמקד בסוגיות שמאפשרות הישגים קצרי טווח, תוך שאנחנו נמנעים במודע מהחלטות קשות בסוגיות ארוכות הטווח, בגלל שהן נושאות מחירים, והמציאות הפוליטית בישראל לא מאפשרת לשלם מחירים או סיכונים.

בראייתי, אפשר לראות שבחרנו להתמקד בסוגיות שמאפשרות הישגים קצרי טווח, תוך שאנחנו נמנעים במודע מהחלטות קשות בסוגיות ארוכות הטווח, בגלל שהן נושאות מחירים

בעיות אסטרטגיות מתעצמות אם לא עושים דבר. זה לא שבהכרח יש להן פתרון (אני לא מזהה מישהו שיכול "לפתור" את הסכסוך הישראלי פלסטיני בטווח הנראה לעין), אבל הכרחי לטפל בהן.

אי אפשר היה שלא לעסוק במה אנחנו רוצים שיתפתח ברצועת עזה, ולכוון לשם. רוצים שלטון חמאס, קדימה. בוא נלך על זה עד הסוף, נכיר במדינת חמאס, נעניק להם כספים ונקבל צבא עזתי מסודר ודיאלוג מדינתי.

כן, יש לזה מחיר מול המצרים שלא רוצים את האחים המוסלמים בחצר האחורית, אבל זה היה מונע את חבירת חמאס לאיראן, כמפלט נגד המדיניות של ישראל "לשלטון מוחלש" ברצועה.

אי אפשר היה שלא לעסוק במה אנחנו רוצים שיתפתח ברצועת עזה, ולכוון לשם. רוצים שלטון חמאס, קדימה. בוא נלך על זה עד הסוף, נכיר במדינת חמאס, נעניק להם כספים ונקבל צבא עזתי מסודר ודיאלוג מדינתי

זה לא החלופה היחידה האפשרית, היו עוד חלופות, ולא בטוח שניתן היה להשיג אותן, אבל אנחנו הזנחנו את הבעיה.

גם את היחלשות הרשות הפלסטינית אנחנו מזניחים, בשם השקט והיציבות הרגעיים באיו"ש, שמאפשרים לנו אשליה כאילו החלת ריבונות היא בהישג יד.

בשורה התחתונה, ישראל בזבזה את העשור החולף במהלכים קצרי טווח ונכנסת לעשור הבא כאשר כל הבעיות האסטרטגיות שהיו על אש נמוכה מבעבעות מתחת לפני השטח.

בשורה התחתונה, ישראל בזבזה את העשור החולף במהלכים קצרי טווח ונכנסת לעשור הבא כאשר כל הבעיות האסטרטגיות שהיו על אש נמוכה מבעבעות מתחת לפני השטח

באיו"ש אבו מאזן ילך לעולמו, סוריה תתייצב, ואיראן תהיה נוכחת בה עם רצף טריטוריאלי דרך עיראק. המעצמה בעלת ההשפעה הגדולה במזרח התיכון זאת רוסיה.

במציאות האסטרטגית החדשה, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לכבוש את רצועת עזה ולהשמיד את הטרור משם. לא בגלל שאין זה ביכולתנו, אלא בגלל שהחזית הצפונית לא מאפשרת לנו לעשות זאת, כי אנחנו לא יכולים להתמודד עם שתי החזיתות במקביל (מלחמה מול חמאס במחשבה תחילה).

העיסוק האובססיבי באיראן לטווח הקצר מתוך תפיסה מקסימליסטית, וחוסר הטיפול בבעיות האחרות הביא לכך שאנחנו מקבלים את איראן אפילו ברצועת עזה, כולל פרויקט דיוק הטילים שלה, ללא יכולת פעולה אמיתית כנגד זה, ואת כל הבעיות שהקפאנו מופשרות בו זמנית.

עמר דנק הוא סא\"ל במיל\', שירת בבחטיבה האסטרטגית באג\"ת ובמחלקת תכנון המערכה חיל האוויר. מהנדס מערכות מידע, תואר שני ביחסים בינ\"ל בניהול מו\"מ וקבלת החלטות ומרתוניסט. הבלוג של עמר, \'עמר אסטרטגיה\' עוסק בניתוח תהליכי קבלת החלטות בסוגיית בטחון מנקודת מבט אסטרטגית, והשפעות הפוליטיקה הפנימית על קבלתן, בתפיסת הבטחון של ישראל ובתהליכי קבלת החלטות בכלל. http://www.omerdank-strategy.com/

מגמות הבנייה הירוקה בארה"ב וקנדה מראות כי מיליוני מטרים של בניה נבנים על פי תקן הבנייה הירוקה. בענף הבנייה מצפים שבשנים הקרובות נהיה עדים לכך שחלקם הגדול של הפרויקטים יהיו "בניינים ירוקים" או בתים ירוקים. במבט קדימה, יצירת מרחבים התומכים בבריאותנו וברווחתנו, כמו גם בכלכלה ובסביבה, יהיו חיוניים לרמת חיים טובה יותר, שהיא גם כלכלית וחסכונית יותר.

בענף הבנייה מצפים שבשנים הקרובות רוב הפרויקטים יהיו "בניינים ירוקים" או בתים ירוקים. מרחבים התומכים בבריאותנו וברווחתנו, כמו גם בכלכלה ובסביבה, יהיו חיוניים לרמת חיים משופרת וחסכונית יותר

המניע העיקרי לבניה ירוקה כיום היא דרישות הלקוחות ובניינים יעילים ובריאים יותר, עם יתרונות של חיסכון כלכלי אדיר בתחזוקה לטווח הארוך.  הבניינים הירוקים מדווחים על חיסכון משמעותי בעלויות תפעול, תקופות החזר קצרות יותר ועליית ערך נכס בבניינים ירוקים חדשים ובשיפוצים ירוקים. השקעה מראש בבנייה ירוקה הופכת נכסים ליותר יקרים, כאשר מספר גדל והולך של בעלי בניינים רואים עלייה של 10% ומעלה בשווי הנכס בזכות עובדה זו.

בניינים ירוקים מפחיתים את העלויות התפעול השוטפות ומעלים את שווי הנכס. סקר שנערך באוסטרליה הראה ירידה של 8% בהוצאות תפעול לשנה ועליה בשווי הנכס של כ- 7 אחוז.

אנו מבלים כ-90% מזמננו בבית ובבניינים. בתי  ירוקים שיוצרים מרחבים המקדמים בריאות ונוחות, ואין ספק כי מבנים ירוקים משפיעים לטובה על בריאות הציבור. לעובדה זו ישנם יתרונות כלכליים ברורים – בשיפור איכות האוויר הפנימי, שיכול להפחית היעדרות ושעות עבודה המושפעות מאסטמה, אלרגיות בדרכי הנשימה, דיכאון ולחץ ושיפור בפרודוקטיביות כך שלמעשה אחת התרומות המשמעותיות של בניה ירוקה היא בפרודוקטיביות משופרת החוסכת כסף רב לחברות.

בנוסף, מבנים ירוקים מסייעים בהפחתת פליטת פחמן, והקטנת פסולת וחיסכון גדול במים, חשמל ואנרגיה.

משרד האנרגיה האמריקאי בדק בניינים ירוקים וראה כי כיוון שפליטת ה-CO2 נמוכה ב-34%. הם צרכו 25% פחות אנרגיה ו-11% פחות מים, והפנו יותר מ-80 מיליון טון פסולת מטמנות. חימום וקירור מהווים כ-43% מכלל השימוש באנרגיה, התורם לזיהום אוויר ומייצר את הכמויות הגדולות ביותר של גזי חממה. על ידי שיפור יעילות האנרגיה, מבנים ירוקים מסייעים גם להפחתת מזהמי אוויר פנימיים הקשורים לבעיות בריאותיות חמורות ובהמשך להפחתת ההוצאות הכספיות של המדינה ומערכת הבריאות הכרוכות בטיפולים רפואיים ואשפוזים.

מבנים ירוקים מסייעים גם להפחתת מזהמי אוויר פנימיים, הקשורים לבעיות בריאותיות חמורות, ובהמשך להפחתת ההוצאות הכספיות של המדינה ומערכת הבריאות הכרוכות בטיפולים רפואיים ואשפוזים

בתים בתכנון ירוק נהנים מכניסה של אור טבעי, החוסך אנרגיה ומגביר את תחושת הנוחות במבנה.

אין ספק כי העתיד הוא בניה ירוקה, וטוב יעשו אם מי שמתכנן בתים כיום יחשוב על הדורות הבאים כבר עכשיו ויבנה בצורה ירוקה יותר. זה טוב לכדור הארץ טוב לכלכלה וטוב לדיירים בבניה החדשה.

אלעד שי הוא מנהל פרויקטים בבניה מוסמך בניה ירוקה מהטכניון בחיפה ומוסמך תקן בניה ירוקה קנדי אמריקאי LEED.

במהלך מערכת "שומר החומות" שמענו פוליטיקאים קוראים לחזור לקשר עם רמאללה, מכיוון שהעדפת עזה על חשבון רמאללה "הייתה שגיאה", וכי ישראל ניתקה את עזה מרמאללה כי לא רצתה "לעשות תהליך שלום".

אומנם יש טעם בניסיון להעדיף עכשיו את רמאללה על עזה, אבל יש להיזהר שלא לפתח ציפיות בלתי ניתנות למימוש, כמו "חידוש תהליך השלום", "העברת כספי הסיוע לעזה דרך רמאללה", "איחוד מחדש של הגדה לעזה", וכיוצא באלה אשליות.

אומנם יש טעם בניסיון להעדיף עכשיו את רמאללה על עזה, אבל יש להיזהר לא לפתח ציפיות בלתי ניתנות למימוש, כמו "חידוש תהליך השלום", "העברת כספי הסיוע לעזה דרך רמאללה", "איחוד מחדש של הגדה לעזה", וכיוצא באלה אשליות

ראשית, מהתבוננות במה שקרה בסוריה עולה שצריך לשחרר את ישראל מרגשות אשמה על כך "שבגללה" השיחות עם אשף נכשלו ושהיא גרמה לפילוג הפלסטיני בכוונה. מה שראינו בסוריה היה, שבמזרח התיכון אף אחד לא מוותר לאף אחד, ואין פשרות. אחרי כל סבבי "ההסכמות" בוועידות ז'נבה על סוריה, התחדשו הקרבות מייד, עד שבאה רוסיה ושמה סוף למהתלה הטרגית.

כך הדבר גם בבעיה הפלסטינית. כל ההתקדמויות שהושגו היו כאשר ישראל ויתרה. הפלסטינים לא ויתרו ולא התפשרו. מתי ראינו זאת שוב? בשיחות של פתח וחמאס. שם שני הצדדים לא ויתרו והנתק בין הגדה לעזה העמיק והתבסס. אין שום סיבה לחשוב שאם יתחדשו השיחות עם ישראל כעת, המצב ישתנה ובלי ויתורים ישראליים שיסכנו את קיומה של מדינת ישראל – שוב נגיע למבוי סתום שיסכן אותנו בפרץ אלימות חדש.

מהי תחנת הסיום של השיחות עם ישראל כפי שהפלסטינים רואים אותה? ישראל נסוגה לקווי 1967, עם חילופי שטחים של 2 אחוז, אשר פירושם הוא שישראל צריכה לבחור בין פינוי אריאל לפינוי מעלה אדומים, כלומר: מלחמת אזרחים אמיתית.

נוסף על כך, הקשר בין הגדה לעזה יעבור במעבר בטוח שהוא בעצם שטח פלסטיני אקס טריטוריאלי, שהופך את הנתק בין הגדה לעזה לנתק בין צפון ישראל לדרומה.

גם השמים מעל המדינה הפלסטינית הם ריבוניים פלסטיניים ואסור יהיה לחיל האוויר לטוס מעליהם.

זאת תמונת הסיום של הפלסטינים לשיחות מוצלחות, ועליה הם לא מוכנים לוותר.

עכשיו, העברת הסיוע לעזה דרך רמאללה. הרעיון הזה נוסה גם בעבר. חמאס לא יכול לקבל זאת, וגם לא יקבל. בעבר, כאשר הגיעו לעזה בכירי הרשות כדי לחנוך את מפעל התפלת מי הים בחוף עזה – מטען צד התפוצץ בדרך והבכירים נסו על נפשם. המסר היה – כלכלת עזה היא של חמאס ולא של פתח. מאז, חמאס קיבל את הסיוע של קטאר ישירות.

בעבר, כשהגיעו לעזה בכירי הרש"פ כדי לחנוך את מפעל התפלת מי הים בחוף עזה – מטען צד התפוצץ בדרך והבכירים נסו על נפשם. המסר היה – כלכלת עזה היא של חמאס ולא של פתח. מאז, חמאס קיבל את הסיוע של קטאר ישירות

החרמת קטאר כרגע לא תחזיק מים, כי מי שבאמת הביא להפסקת אש הייתה קטאר, בזכות הכסף שהיא מזרימה לחמאס, והעובדה שראשי חמאס כמו הנייה ומשעל נמצאים בה.

כרגע, מצרים וירדן דוחפות למנגנון שיעביר את כספי הסיוע דרך רמאללה, אבל עדיין אין כספי סיוע, ואם עזה לא תסכים, זה לא יתממש.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.