1

כבר בדרך הגשומה להיכל התרבות של מועצה אזורית חוף כרמל הסגרתי את העובדה שאני אורח. ביקשתי הכוונה למרכז מיר"ב. "אין צורך להגיד מרכז", נזפו בי, "זה כבר כלול בראשי התיבות מיר"ב – 'מרכז יצחק רבין'".

בבניין הנאה כבר התכנסו עשרות רבות מתושבי האזור ולגמו מרק בטטה. ציפיתי לאווירה הרבה יותר טעונה. בכל זאת, לתוכנית השאפתנית שעל הפרק עתידה להיות השפעה דרמטית על כל מי שגר כאן, במרחב שבין מעגן מיכאל לפוריידיס ובין זכרון יעקב לג'סר א־זרקא.

ערבי שיתוף ציבור אזוריים מהסוג הזה נוטים להציף מטענים היסטוריים, מחלוקות עקרוניות ואמוציות, המון אמוציות. בזיכרוני צרוב אירוע שנערך בשעתו ערב הקמת אסדת הגז לוויתן, שבסיומו כמה מהנוכחים הזדקקו לשיקום דחוף של מיתרי הקול. הפעם הכול היה יותר מאופק וענייני, גם אם לא נטול חילוקי דעות.

גם למרכז הארץ הייתה החולה משלו, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה. עכשיו מתכננים להחזיר את כבארה. לטובת יחסי ציבור, אולי מוטב לקרוא לה אגמון ולא ביצה

בהערכה גסה, תשעה מכל 10 ישראלים מכירים את המיתוס של החולה – הביצה שיובשה וכיום נותרו ממנה אגמון ושמורה. אבל כמה ישראלים שמעו על ביצות כבארה?

הביצה הענקית, שהשתרעה על פני כ־10 אלף דונם למרגלות רכס הכרמל, סמוך למוצא של נחל תנינים, יובשה לפני כמאה שנה במבצע הנדסי מורכב בניצוחו של המהנדס דב קובלנוב ונשכחה מלב. גם למרכז הארץ הייתה החולה משלו, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה. עכשיו מתכננים להחזיר את כבארה. לטובת יחסי ציבור, אולי מוטב לקרוא לה אגמון ולא ביצה.

תאואים בביצות כבארה, 1925 (צילום: צבי אורון)

ההיסטוריה של ביצות כבארה מתחילה עוד בימי קדם, כשהנחלים תנינים, עדה ודליה התפשטו בין רכסי הכורכר של מישור החוף. הרומאים בנו סכר שבלם את המים והזרימו אותם באקוודוקט המפורסם לקיסריה. אחרי שננטש ללא תחזוקה האגם הרומי הפך לביצה רוחשת יתושי אנופלס שהצטיינו בהפצת מלריה.

במאה ה־19 התיישבו באזור בני שבט ערב אל־ע'וארנה – בדואים שהיו חסינים יחסית למלריה, שהתפרנסו מדיג, רעיית תאואים וקליעת צמחי הגומא והקנה.

ואז הגיעו היהודים. בשנות ה־20 של המאה הקודמת, אדמות כבארה נרכשו על ידי הברון רוטשילד, ומפעל הניקוז הגדול יצא לדרך. המהנדסים הובילו, פועלים בדואים, מצרים וסודנים ביצעו בתנאים קשים, ועבור בני ע'וארנה נרכשה קרקע חלופית, עליה הם הקימו יישוב – ג'סר א־זרקא (הגשר הכחול).

על חלק מהשטח שיובש הוקם קיבוץ מעגן מיכאל, שהסב אותו לברכות דגים ולחלקות חקלאיות. גם קיבוץ מעיין צבי הוקם על אדמות שהיו בעבר מוצפות לחלוטין. השריד היחיד שנותר מהביצה הוא עין תמסח

על חלק מהשטח שיובש הוקם קיבוץ מעגן מיכאל, שהסב אותו לברכות דגים ולחלקות חקלאיות. גם קיבוץ מעיין צבי הוקם על אדמות שהיו בעבר מוצפות לחלוטין. השריד היחיד שנותר מהביצה הוא עין תמסח, בריכה קטנה שוקקת חיים ומוקפת צמחייה המוגדרת כשמורה.

אולם, בכל האזור נוכחותה של הביצה מורגשת היטב גם היום: כדי לקיים את החקלאות מושקע מאמץ רב בשאיבת המים הגבוהים מתחת למפלס הקרקע, ובאירועי גשם עזים האזור מוצף במהירות. אפילו בתחילת החורף הנוכחי – זה שכל כך בושש להגיע – המרחב כולו הפך לאגם אחרי שירדו כמעט 200 מילימטרים בתוך ארבע שעות.

האדריכל אורי רייכר מציג את התכנית להשבת ביצת כבארה (צילום: נפתלי וייס)

פעם ייבוש ביצות היה באופנה, אבל הזמנים השתנו. המפעל הציוני כל כך הצטיין בייבוש ביצות, ואחר כך בבנייה, סלילה וכיסוי של הטבע באספלט ובטון, שרק 5% ממקווי המים שהיו כאן לפני מאה שנה שרדו.

היום מבינים שמקווי מים מספקים נוף, תיירות, הפוגה רטובה מהמקום הצפוף והלוהט שהיא ישראל, מארחים מגוון צמחים ובעלי חיים, ומספקים לגשמים מקום לחלחל ובכך מסייעים למנוע הצפות. למגמה הזו, של השבת הטבע לקדמותו, קוראים Rewilding (התפראות), ובארץ כבר אפשר לראות את התוצאות הראשונות שלה בכפר רופין ובחלק מבריכות הדגים של מעגן מיכאל.

היום מבינים שמקווי מים מספקים נוף, תיירות, הפוגה רטובה מהמקום הצפוף והלוהט שהיא ישראל, מארחים מגוון צמחים ובעלי חיים, ומספקים לגשמים מקום לחלחל ובכך מסייעים למנוע הצפות

השבת ביצת כבארה היא תוכנית שאפתנית שמאגדת שורה של שחקנים בשיתוף פעולה לא אופייני למדינה שבה כל נושא שמטופל על ידי שני גופים ומעלה נוטה להיתקע: רשות ניקוז ונחלים כרמל, המועצה האזורית חוף כרמל, רשות הטבע והגנים, קק"ל, החברה להגנת הטבע, קיבוץ מעגן מיכאל ועוד.

נציגים של כל הגופים האלה התכנסו בשבוע שעבר כדי להציג לתושבי האזור – ולכל מי שרואה בעצמו בעל עניין – את התוכנית הראשונית, להשמיע, לשמוע ולאסוף הערות ותובנות.

קבוצת דיון בתוכנית להשבת ביצת כבארה (צילום: נפתלי וייס)

אחרי שהאדריכל אורי רייכר, ממשרד האדריכלים ז"ק רייכר, שמוביל את הפרויקט, הציג את עיקרי התוכנית, הנוכחים התבקשו להתחלק לכמה שולחנות דיון לפי נושאים.

האזנתי לדיון בשולחן האקולוגיה. המון ידע הצטופף סביב השולחן. היו שם, בין השאר, אקולוגית, מהנדס מים, מומחית למקווי מים, מדריך טיולים מנוסה, צפר. הם הביעו חששות והציפו תהיות, אבל באופן כללי נראה שהרעיון קוסם לכולם.

יש כאלה שכבר מפנטזים על שובם של חתולי הביצות ואולי אפילו הג'מוסים. או בניסוחו של ד"ר יואב פרלמן, מנהל מרכזי הצפרות של החברה להגנת הטבע: "מה שהכי ברור כאן זה שהביצה רוצה לחזור"

יש כאלה שכבר מפנטזים על שובם של חתולי הביצות ואולי אפילו הג'מוסים. או בניסוחו של ד"ר יואב פרלמן, מנהל מרכזי הצפרות של החברה להגנת הטבע: "מה שהכי ברור כאן זה שהביצה רוצה לחזור. אנחנו משקיעים היום המון אנרגיה בשאיבת מים ובבלימה של הביצה, אז כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה להפסיק להפריע לה".

במהלך הערב עלו שלל דילמות סביב חזון החולה של המרכז: איך מאפשרים למטיילים לחוות את הטבע בלי לפגוע בו? (דילמה שמלווה כל שמורת טבע); איך מחזירים את הביצה בלי להחזיר את היתושים? איך משמרים את השקט והפרטיות של תושבי האזור לנוכח הסתערות צפויה של עם ישראל? מטיילים מביאים איתם פרנסה אבל גם מביאים – בעיקר בישראל – רעש, לכלוך ופקקים. "בטוח שאנחנו רוצים את זה?" לחש תושב האזור לאשתו שישבה לצידו.

עבודות ניקוז בביצות כבארה בשנת 1925 (צילום: ויקיפדיה)

גם המתחים בין היישובים השונים צצו, גם אם נעטפו ברוח טובה: נציג מושב בית חנניה הביע חשש לעתיד השטחים החקלאיים של המושב, ורמז שהמושבניקים עדיין מתפרנסים מחקלאות בשונה מהקיבוצניקים ממעגן מיכאל שדוחפים את המהלך.

כמו בשיעור חברה מאורגן היטב, מנחי השולחנות הציגו את הנקודות העיקריות שעלו והובטח שהכול יכונס בפרוטוקול של הערב שיעלה לאתר של רשות הניקוז, כחלק מהשקיפות שמובילי המהלך גוזרים על עצמם. כולם התפזרו במכוניותיהם אל תוך הלילה הרטוב.

מדובר בתוכנית מורכבת, רב־ממדית וממסדית. יידרשו כמה שנים טובות כדי להזרים אותה בצנרת האיטית של מוסדות התכנון ולתרגם אותה למציאות בשטח

מדובר בתוכנית מורכבת, רב־ממדית וממסדית. יידרשו כמה שנים טובות כדי להזרים אותה בצנרת האיטית של מוסדות התכנון ולתרגם אותה למציאות בשטח, אבל כמו שאמר מישהו לקראת סוף הערב – כבארה לא מפחדת מדרך ארוכה.

2

כנסת ישראל, יום רביעי השבוע. ח"כ יוראי להב־הרצנו מיש עתיד שואל, שר הבריאות אוריאל בוסו מש"ס משיב. לפניכם התמליל. ישפטו הקוראות והקוראים אם הציבור, באמצעות שליחו בכנסת, קיבל תשובה.

ח"כ יוראי להב־הרצנו שואל את השר אוריאל בוסו על דוח זיהום האוויר (צילום: ערוץ הכנסת)

להב־הרצנו: "אדוני השר, לפני שבוע וחצי פורסם, המשרד להגנת הסביבה פרסם דוח, את הממצאים של דוח חמור, אולי החמור בתולדות המדינה באשר לתמותה מזיהום אוויר, שלפיו למעלה מ־5,500 איש בישראל מתים מזיהום אוויר, כל שעה וחצי מת ישראלי מזיהום אוויר.

"הדוח, כך נחשף, הוסתר במשך שלושה חודשים מהציבור ועכשיו כבר שבוע וחצי חלף ולא השרה להגנת הסביבה, ולהבנתי גם לא אתה אדוני, בחרתם לומר מילה על הממצאים החמורים האלה, ובעיקר מה בכוונתך אדוני שר הבריאות לעשות כדי להיאבק במגמה המאוד מאוד מטרידה של תמותה מזיהום אוויר, שגבוהה בשיעור בלתי רגיל מהמדינות המפותחות בעולם?"

להב־הרצנו: "הדוח, כך נחשף, הוסתר במשך שלושה חודשים מהציבור ועכשיו כבר שבוע וחצי חלף ולא השרה להגנת הסביבה, ולהבנתי גם לא אתה אדוני, בחרתם לומר מילה על הממצאים החמורים האלה"

בוסו: "זה דוח של איכות הסביבה. משרד הבריאות לא מנע ולא עיכב שום פרסום כמובן, בסוף זה המשרד להגנת הסביבה, אבל אתה יודע אנחנו הפועל יוצא של נושאי איכות הסביבה אז אנחנו צריכים להתמודד עם המערכת…"

להב־הרצנו (קריאת ביניים): "זה דוח משותף".

בוסו: "ברור שזה משותף, אני חושב שהוא יצא קצת לפני הזמן, שהיו צריכים לעשות השלמות מסוימות. אנחנו מייחסים חשיבות רבה, הושקע קודם כל בבתי החולים המון כסף גם כן בתקציב החדש, הצגתי את זה אתמול בנושא זיהומים ועוד מחלות ועוד דברים, אני מדבר במיליונים, שבתי חולים נמדדים על כך […] זה מה שחונה אצלנו, גם כן מבחינת הקהילה וגם במערכות האשפוז ואנחנו פועלים.

אילוסטרציה: זיהום אוויר באזור רמת חובב (צילום: יניב נדב/פלאש90)

"אני דאגתי כשדובר על דוח סיכון אפס בנושא קצא"א אז אני גם כן בדרישה בישיבת הממשלה ולבקשתי הוכנס משרד הבריאות, מנכ"ל משרד הבריאות או מי מטעמו כחלק מהצוות שיעמוד תחת המנכ"לים הרלוונטיים בהסתכלות לכל סיכון זיהומי כזה או אחר בנושא שקשור גם כן לנפט ועוד ועוד.

"זה החלקים שאני עושה, אנחנו נמצאים שם בכל מקום, משרד הבריאות נמצא בוועדות התכנון הרלוונטיות שמביעים את דעתם בכל מקום, אנחנו נמצאים בנושא של רישוי עסקים.

בוסו: "בסוף הדוח, שאי אפשר לזלזל בו, הדוח הקשה הזה זה פועל יוצא של כל הרכיבים הללו, וכמובן שנלמד את זה ונמשיך הלאה ונראה מה המסקנות שאפשר לעשות משם"

"בסוף הדוח, שאי אפשר לזלזל בו, הדוח הקשה הזה זה פועל יוצא של כל הרכיבים הללו, וכמובן שנלמד את זה ונמשיך הלאה ונראה מה המסקנות שאפשר לעשות משם – ואני דיברתי איתך באופן אישי ויפה מאוד שאתה ככה מרים את זה על נס כי זה נושא חשוב".

3

בימי סערה הים מקיא אל החוף מכל הבא ליד (או לים). סיור על קו החוף בימים כאלה יכול ללמד הרבה על מצב הים, ובעיקר על מה שאנחנו מעוללים לו.

קציר השבוע החורפי האחרון: שתי גופות דולפינים – אחת בחוף פרישמן בתל אביב במצב של ריקבון מתקדם ואחת של דולפין צעיר בחוף הצפוני של אשקלון. בסקירה ראשונית של גופת הדולפין הצעיר נמצאו סימני לכידה מציוד דיג, ככל הנראה רשת דייגים.

צבי ים חומים בטיפול במרכז להצלת צבי ים (צילום: יניב לוי, רשות הטבע והגנים)

לפחות 18 צבי ים, שבעה מהם מתים ו־11 פצועים, נפלטו לאורך קו החוף – מאשקלון, דרך אשדוד, פלמחים ובת ים, ועד הרצליה וקיסריה. הפצועים הובאו לטיפול במרכז להצלת צבי ים במכמורת. ממרכז ההצלה נמסר שחלק מהצבים סובלים מפציעות עקב הסתבכות עם ציוד דיג והסתבכות בפסולת פלסטיק.

אם את הדולפינים והצבים אפשר לספור, את פסולת הפלסטיק שנפלטת לחוף בימים סוערים קשה לכמת. ספוילר: הים לא יודע לייצר פלסטיק. כל מה שנפלט זה מה שבני האדם השליכו או שכחו על החוף ונאסף אל המים עם הגל או משב הרוח הראשון.

אם את הדולפינים והצבים אפשר לספור, את פסולת הפלסטיק שנפלטת לחוף בימים סוערים קשה לכמת. ספוילר: הים לא יודע לייצר פלסטיק. כל מה שנפלט זה מה שבני האדם השליכו או שכחו על החוף

ד"ר אורנית רז צילמה בחוף הבונים, אחד היפים בארץ, את שובל הפלסטיק שהים פלט. מדובר בשמורת טבע, ונתיב הפלסטיק נמתח לכל אורכה.

פסולת ברצועת חוף דור הבונים (צילום: ד"ר אורנית רז)

4

בט"ו בשבט שחל השבוע ישראל נחזית להיות מדינה מחבקת עצים. ילדים והורים משוגרים ליערות קק"ל או לשטח פתוח בעיר, טומנים שתיל ומצטלמים. לרגע זה מצטייר כמו תחום שנהנה ממעורבות עמוקה של הציבור, וציבור מעורב כידוע יכול להשפיע על מקבלי ההחלטות לדאוג ליותר עצים וצל.

אבל הנתונים שליקט מרכז "טאוב" לרגל חג האילנות מלמדים משהו אחר לגמרי – כריתת העצים בישראל היא תהליך לא שקוף, שהציבור מנוטרל ממנו כמעט לחלוטין.

כבר לפני שנתיים הממשלה קיבלה החלטה מרשימה על נטיעת יער עירוני בערי ישראל כדי להגיע לכיסוי צל של 70%! התקציב שהוקצה מאז לצורך יישום ההחלטה: 0 שקלים חדשים

מתברר שרק על כ־2% מרישיונות כריתת העצים בישראל מוגשים עררים על ידי הציבור, ורק 9% מהעררים מתקבלים. המשמעות היא שהציבור מצליח להגן ולמנוע כריתה של עץ אחד מתוך 555 עצים המיועדים לכריתה. קל להאשים את הישראלים באדישות, אבל האמת היא שהמנגנון של ההיתרים בנוי כך שצריך להיות מחבק עצים במשרה מלאה כדי לעקוב, להתנגד ולהשיג תוצאות.

נטיעת עצים בהרי יהודה ב־1930 (צילום: אברהם מלבסקי, ארכיון קק"ל)

אבל לא אלמן ישראל: כבר לפני שנתיים הממשלה קיבלה החלטה מרשימה על נטיעת יער עירוני בערי ישראל כדי להגיע לכיסוי צל של 70%! התקציב שהוקצה מאז לצורך יישום ההחלטה: 0 שקלים חדשים.