כשהייתי נער, היינו מבלים כמעט כל קיץ באורוגואי. כדי להגיע מבואנוס איירס, חוצים את הנהר Río de La Plata. לפני שנשפך לאוקיינוס האטלנטי, הנהר מגיע לרוחב של מעל 200 קילומטרים ונחשב הרחב בעולם (הספרדים הראשונים שהגיעו אליו כינו אותו "ים מתוק"). אבל בשני הצדדים מתיחסים אליו בחיבה כאל "השלולית שמפרידה ביננו", כי בסך הכל מדובר בשתי תרבויות מאוד דומות וקרובות בכל מובן, שרק בגלל נסיבות היסטוריות אינן חלק מאותה מדינה.

בשני הצדדים מתיחסים בחיבה לנהר Río deLa Plata, שרוחבו מעל 200 ק"מ, כאל "השלולית שמפרידה ביננו", כי בסך הכל מדובר בשתי תרבויות מאוד דומות וקרובות בכל מובן, שרק בגלל נסיבות היסטוריות אינן חלק מאותה מדינה

בילינו את החודשי הקיץ – ינואר ופברואר – ב-Punta dal Este, מקום מקסים עם אחד החופים היפים בחלק הזה של העולם. אמנם באורוגואי, אבל רוב האוכלוסיה בקיץ היתה של תיירים מארגנטינה וברזיל, השכנות הגדולות.

יצא לי כך לשחק לא פעם כדורגל עם ארגנטינאים אחרים נגד ברזילאים על אדמת אורוגואי. ואני מתכוון *נגד*, כי כשמשחקים ארגנטינאים וברזילאים היריבות היא בערך כמו בין ישראל לחיזבאללה. לפני המשחק לא דיברנו איתם, למעט כדי לקבוע מקום, זמנים וכו', וגם לא תוך כדי או אחרי. נלחמים, נפצעים והולכים, בכל מזג אויר.

גם עם אורוגואי קיימת יריבות ספורטיבית אבל הרבה יותר נעימה. בערך כמו בין ליאו מסי ולואיס סוארס הערב. יהיו יריבים מרים במשך 90 דקות, יתנו הכל, אחר כך ימשיכו להיות החברים הכי טובים.

יצא לי כך לשחק לא פעם כדורגל עם ארגנטינאים אחרים נגד ברזילאים על אדמת אורוגואי. ואני מתכוון *נגד*, כי כשמשחקים ארגנטינאים וברזילאים היריבות היא בערך כמו בין ישראל לחיזבאללה

בגלל ההיסטוריה האישית שלי – היתה לי גם משפחה במונטוידאו הבירה – יש לי פינה חמה לאורוגואי, השכנה הקטנה. ואם מדברים על כדורגל, יש הרבה מה להעריץ במדינה עם אוכלוסיה של פחות מחצי ישראל, עם מסורת בינלאומית מפוארת, גם של כוכבים בודדים וגם ברמת הנבחרות שלה, לאורך הדורות.

בשנות התיכון, הלכתי בהרבה ימי ראשון למגרשים ונהניתי מאוד מהכדורגל שראיתי. הייתי בכל מגרשי בואנוס איירס.

בגיל 16, חבר הציע לי ללכת לראות משחק של קבוצת ארחנטינוס ג'וניורס, קבוצה קטנה. כששאלתי מה פתאום ארחנטינוס, ענה לי "יש שם ילד בגיל שלנו שמשגע את כולם". אז הלכנו. הילד היה דייגו מראדונה.

בגיל 16, חבר הציע לי ללכת לראות משחק של קבוצת ארחנטינוס ג'וניורס, קבוצה קטנה. כששאלתי מה פתאום ארחנטינוס, ענה לי "יש שם ילד בגיל שלנו שמשגע את כולם". אז הלכנו. הילד היה דייגו מראדונה

כבר בישראל, ראיתי בטלויזיה את הכדורגל המקומי ומהר מאוד, איך נאמר בעדינות… עבר לי העניין בענף. באשר לכדורגל מחו"ל, באותם ימים אפשר היה לראות בערוץ היחידי בטלויזיה הישראלית בעיקר כדורגל מאנגליה. אבל אז, בשנות השמונים, לא היו שם הרבה כוכבים זרים כמו היום בליגה האנגלית. היה זה כדורגל שאפשר לתאר בתמצית Kick it up and see what happens. לא בדיוק וירטואוזיות דרום אמריקאית.

כשאפשר היה כבר לראות ליגות אחרות, התחלתי לראות בעיקר את הספרדית ו"ננעלתי" על ברצלונה. ערב אחד, התבצע חילוף, ונדב יעקבי אמר: "עכשיו יכנס ילד ארגנטינאי בן 17, שאומרים עליו שיהיה היורש של מראדונה".

נדב יעקבי אמר: "עכשיו יכנס ילד ארגנטינאי בן 17, שאומרים עליו שיהיה היורש של מראדונה". אמנם הופתעתי, כי לא שמעתי עליו קודם, אבל לא בניתי הרבה על עניין ה"יורש", כי מאז מראדונה יצאו מארגנטינה הרבה מועמדים לירושה הזאת

אמנם הופתעתי, כי לא שמעתי עליו קודם, אבל לא בניתי הרבה על עניין ה"יורש", כי מאז מראדונה יצאו מארגנטינה הרבה מועמדים לירושה הזאת, שאמנם היו מצויינים אבל ממש לא היורש של מראדונה.

אבל הפעם, נדב יעקבי – שהיה לו כבר אז ידע עצום בכדורגל מדרום אמריקה – צדק, והשאר היסטוריה. ולשימחתנו, עדיין אקטואליה.

מראדונה נולד בשנה שאני נולדתי, ומסי בשנה שנולד בני הבכור, 26 שנות הפרש. ארגנטינה היא אמנם מפעל לתכשיטי כדורגל יקרים ונדירים בסרט נע, אבל ברמת מראדונה ומסי, הסרט נע לאט. יש למסי עוד כמה עונות כנראה עד שיפרוש, ומי יודע מתי יצוץ היורש, שוב מארגנטינה או ממקום אחר. הלוואי שתוך פחות מ-26 שנים.

אולי בגלל שמדובר במשחק "ידידות", יהיה פחות כאסח ממה שרגילים החברים משני צידי השלולית במוקדמות מונדיאל או בקופה אמריקה. בכל זאת, כידוע אין יריבות כמו בין שכנים קרובים. אפילו הקללות זהות

צפוי משחק מהנה הערב בתל אביב בין ארגנטינה לאורוגואי. אולי בגלל שמדובר במשחק "ידידות", יהיה פחות כאסח ממה שרגילים החברים משני צידי השלולית כאשר מדובר במוקדמות מונדיאל או בקופה אמריקה. בכל זאת, כידוע אין יריבות כמו בין שכנים קרובים. אפילו הקללות זהות.

מגיע לנו להנות קצת בימים אלה. לא יקרה כלום אם נפסיק להשגיח על הפוליטיקאים שלנו במשך שעתיים. או שכן?

דתל"ש חילוני, ארגנטינאי טבעוני ומערער סידרתי על הסדר הקיים מתוך אמונה מפוקפקת באפשרות להשאיר אחרינו פחות בלגאן ממה שמצאנו כשהגענו. מחבר הספר 'בועה בקרקעית הים', גרוש ואב לשני בנים

בשבוע שעבר צפינו בערוץ "כאן 11" בסרטו של יאיר קדר "הפרק האחרון של א.ב יהושע". הסופר, בן 83, מזכיר בסרט את נכדתו גאיה. לדבריו, גאיה אומרת שבכל העיתונים סבא מדבר על כך שהוא הולך למות, אבל לדבריה היא רואה "שהוא מסתובב, מבלה לו יפה מאוד".

גאיה צודקת. גופו של סבה כבר בוגד בו קשות, האלמנות מכאיבה, אבל הוא חיוני ושופע חום וחיות. לא מנסה להתכחש לידיעה שימיו אולי ספורים. מתכונן לפרידה הסופית, הולך ונפרד מהעולם. ומנסה, כנראה, למצות כל יום נוסף של חיים.

גאיה צודקת. גופו של סבה בוגד בו קשות, האלמנות מכאיבה, אבל הוא חיוני ושופע חום וחיות. לא מנסה התכחש לידיעה שימיו אולי ספורים. מתכונן לפרידה הסופית מהעולם ומנסה, כנראה, למצות כל יום נוסף של חיים

ובדומה לו הזקן ב"שירי סוף הדרך" של לאה גולדברג. זה הזקן שחולק, כנראה, על תפיסתו של קוהלת. מערער על הקביעה "אין חדש תחת השמש":

"והנה אתה בא בימים וזקנת ושבת.
וימיך ספורים ויקר מניינם שבעתיים.
ותדע: כל יום אחרון תחת השמש,
ותדע: חדש כל יום תחת השמש".

ועוד על אותה סוגיה מורבידית שרודפת את כולנו. את המפוכחים המתמודדים איתה וגם את המכחישנים. לאה גולדברג ביטאה בשירתה גם את הקושי להכיר בסופיותם של חיינו, במעבר הצפוי אך בלתי נתפס אל לילה נצחי.

כי איך אפשר להסתלק מהעולם ביום ככל הימים, יום שבו "פורסים את הלחם/ ואוספים את הפרי אל הטנא", כנאמר בשיר "ביום זה". מוני אמריליו הלחין את השיר, המוכר לציבור בעיקר בביצועיהם של יוסי בנאי ואורה זיטנר.
המשוררת תהתה:

"איכה תמותי נפשי ביום הזה
שהוא יפה ומלא, שהוא גדוש ופשוט
שהוא אור, שהוא יום ככל הימים?".

ואכן, אנשים רבים, חלקם משכילים ונאורים, מנסים להדוף כל מחשבה על סופיותם הצפויה.

ועוד על אותה סוגיה מורבידית שרודפת את כולנו. את המפוכחים המתמודדים איתה וגם את המכחישנים. לאה גולדברג ביטאה בשירתה גם את הקושי להכיר בסופיותם של חיינו, במעבר הצפוי אך בלתי נתפס אל לילה נצחי

היצירה היא מעין נעורים, כלשון הקלישאה. גם קלישאות מבטאות לעתים אמיתות עמוקות. "אני עברתי איזה מחסום כתיבה", מעיד א.ב יהושע על עצמו. "וחזרתי לכתוב. אני כל היום משייף. אמרתי: 'זה לא רע בכלל וקיבלתי אומץ להתחיל'". והבמאי, יאיר קדר, אמר בראיון אשר פורסם ב"הארץ" ש"היצירה מחזקת אותו (את יהושע). נותנת לו עוצמה פנימית…הוא תאב חיים וגם מתכונן להיפרד מהם".

על כוחה של כתיבה בישורת האחרונה של החיים כתבה בהיותה בת 85 גם רות בונדי המופלאה, שהייתה עיתונאית מחוננת, סופרת ומתרגמת. היא כתבה שהכמיהה לחידוש בגילה המופלג מתרכזת בכתיבה. כתיבה מאפשרת לה שלא לעשות רק עוד מאותו דבר. בתה של בונדי, העיתונאית לשעבר טל בשן, פרסמה ביום השנה למות אימה (בגיל 94!) רשימה גנוזה של האם שכותרתה: "שיגרה היא סתם פיהוק, עד שמגיעים לזיקנה".

ואז, כדברי רות בונדי:

"השגרה היא משענת, ביטחון, ידידה בשעה שחורה… לא מאהבה אני נאחזת בה, אלא מתוך פחד משיבושים…הכמיהה לחידוש מתרכזת בכתיבה. רק לא לחזור על עצמי. לא לכתוב תמיד אותו דבר, במילים אחרות. עלי לחפש נושאים שלא כתבתי עליהם עדיין".

ושוב אני חוזרת אל חכמת זקנים נוסח לאה גולדברג. אל פסוק השיר "ותדע: חדש כל יום תחת השמש". ציטטתי את השיר בקבוצת הפייסבוק "לא סופרים – מועדון הקריאה של הארץ". אחד הטוקבקיסטים המגיבים – ערן קרלינסקי – הוסיף הערה אופטימית. לדבריו, האמירה הזאת רלוונטית לכל גיל.

על כוחה של כתיבה בישורת האחרונה של החיים כתבה בהיותה בת 85 גם רות בונדי המופלאה, שהייתה עיתונאית מחוננת, סופרת ומתרגמת. היא כתבה שהכמיהה לחידוש בגילה המופלג מתרכזת בכתיבה

די להיזכר בתמונה החותמת את הסרט המיתולוגי "חלף עם הרוח". הגיבורה, סקרלט אוהרה (בגילומה של ויוויאן לי) כבר יודעת שכל עולמה חרב. ואז היא משמיעה את האמירה הנודעת, האלמותית: "ככלות הכול, מחר יפציע יום חדש".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

בעיראק נערכו בחירות כלליות, שהביאו לניצחון הכוחות הפוליטיים המתנגדים לאיראן. לפני שיוצאים במחולות וריקודים חייבים להוסיף כמה קריאות אזהרה והבהרה.

בעיראק נערכו בחירות כלליות, שהביאו לניצחון הכוחות הפוליטיים המתנגדים לאיראן. לפני שיוצאים במחולות וריקודים חייבים להוסיף כמה קריאות אזהרה והבהרה

עיראק היא לא מדינה דמוקרטית, ולתוצאות בחירות כאלה או אחרות אין ממש בקביעת המדיניות של המדינה, אם בכלל יש מדינה, ואם יש לה מדיניות.

כבר הבחירות הקודמות גרמו להקמת ממשלתו של מוסטפה אל-כאזימי שהייתה מסוייגת מאיראן. הוא דיבר כמו עיראקי עצמאי לכאורה, אבל חדירת איראן כל כך עמוקה במנגנון המדינה, במשטרה ובצבא, עד כי כאזימי אמר מה שבא לו, ואיראן המשיכה לעשות מה בראש שלה.

קודם כל, האם בכלל היו בחירות? מנהלת הבחירות הרשמית אמרה שכן, וגם פרסמה את הנתון של 41% השתתפות בהצבעה. אבל גורמים בתוך עיראק טוענים כי אחוז ההצבעה האמיתי היה רק בסביבות 15% – כלומר כשלון של המהלך כולו. אפילו המשקיפים האירופים, שהיו שמחים להודיע כי הבחירות התנהלו כסדרן, הטילו ספק במספרים הרשמיים וקבעו כי שיעור ההצבעה היה נמוך.

מדוע נמנעו העיראקים מלבוא לקלפיות? מי שעקב אחרי מערכת הבחירות יודע. כשאנו אומרים מערכת בחירות אנו מייד חושבים על ויכוחים, סיסמאות וכו'. בעיראק מערכת הבחירות התבטאה בחיסול מועמדים, סוג של פריימריס שלא ידוע במערב. השלב האחרון של הבחירות הוציא לרחובות עיראקים מתוסכלים שקראו לעצור את הרג המועמדים.

המאבק בעיראק הוא לא בין מפלגות פוליטיות, אלא בין מיליציות. על הבכורה מתמודדות שתי מיליציות – המיליציה של מוקתדא סדר שזכתה בבחירות, מול החשד א-שעבי – "ההתגייסות העממית" הפרו איראנית. אלה שתי מיליציות שיעיות וההבדל ביניהן הוא שסדר מעדיף את האופי הערבי של עיראק על צביונה השיעי, והחשד א-שעבי מעדיף את הצביון השיעי והוא חלק ממשמרות המהפכה האיראניות.

בעיראק מערכת הבחירות התבטאה בחיסול מועמדים, סוג של פריימריס שלא ידוע במערב. השלב האחרון של הבחירות הוציא לרחובות עיראקים מתוסכלים שקראו לעצור את הרג המועמדים

החשד א-שעבי כבר הודיע כי לא יכיר בתוצאות הבחירות, ויילחם בהם.

כלומר: מי שהלך לקלפיות בכל זאת, רצה לומר כי הוא רוצה להתנתק מאיראן. אבל זה לא מספיק. ההתנתקות מאיראן – אם היא אפשרית – תוכל להתממש רק במלחמת אזרחים פנים שיעית.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.