"להיות עם חופשי בארצנו" כתב נפתלי הרץ אימבר בטקסט שהפך להיות המנון המדינה, "התקווה". שאיפה שלא הושלמה מעולם, אבל התערערה משמעותית לאחרונה. השנתיים האחרונות הבהירו עד כמה המשפט הזה איננו מובן מאליו, עד כמה החופש שלנו מאוים – מבפנים ומבחוץ. למרות האמור לעיל אסור לאבד את התקווה ואת העשייה שהם תכלית הציונות.
בשנה ה-77 לעצמאותנו, אנחנו נעשים פחות ופחות חופשיים – להביע דעה, למחות, לחיות בהתאם לערכינו ואמונותינו. זה לא קרה במקרה – במלאת 77 שנות עצמאות ישראל, שבשנים הראשונות כללה ממשל צבאי על ערביי ישראל ומאז מלחמת ששת הימים, 58 שנים של שליטה בעם זר מחוץ לגבולותינו, הכיבוש הולך ומשתלט על העצמאות. כמו ענן שחור וגדול, הוא מכסה את מלוא שטחה של הארץ ולוקח מאתנו את החופש, את הפריווילגיה להיות בני חורין במקום שבו אחרים אינם חופשיים כמונו.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה,
אנא צרו קשר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
יש להבהיר – שלטונו הדיקטטורי ארוך השנים של ראש ארגון המחבלים הצורר ורוצח החטופים ביבים שקרניהו הרגיל את כל משתפי הפעולה שלו לכך שלעולם לא יצטרכו לשלם שום מחיר על חברותם בארגון המחבלים שקרניהו, להיפך הם יזכרו רק בכבוד, כסף וכח. יש לי חדשות בשבילם: השופחת מוניץ, זכרי את משפטי נירנברג. טריבונל משפטי דומה ישפוט כאן בעתיד בערימות את חברי ארגון המחבלים ביבים שקרניהו, ולא תצאי זכאית. בעת המשפטים הללו יתעורר צורך דחוף להקמת מתקן כליאה נוסף לנשים בישראל. נווה תרצה יהיה פשוט קטן מדי.