השבוע קמתי וגיליתי שמישהי שאני מכיר בתל אביב רוצה למכור לי תמצית קפה ירוק הנחשבת לתכשיר יעיל להורדת משקל. אני מקבל הזמנות רבות ושונות לרכישת מוצרים מעליבים במייל: כדורים לקישוי, טסטוסטרון לעיבוי, סיגריה אלקטרונית שנאנחת אחרי ועשב חיטה ליציאה רכה.

בעזרת התוכנות החדשות הצלחתי לצמצם באופן משמעותי את נפח הספאם במייל, אבל כאשר השולחת מזוהה במחשב ועוד כבת משפחה – אין תקנה. בשלב זה של חיי אני פלגמטי למדי ומבין שמי שלא ראתה אותי שמונה שנים עלולה לחיות תחת הרושם שאני שמן. אני במקומה הייתי שואל מישהו שיודע, למה להעליב?

משמניי לא היו הבעיה אלא העובדה שכתובת המייל שלי שכנה בחברת 200 כתובות נוספות, כולן גלויות לעיני כל.

אם לא היה די בעבירה האתית על פרוטוקול הרשת והשאיפה לחיסיון מינימלי, הרי שחלק הארי של הכתובות שנחשפו הדדית היה של יקירי הברנז'ה הישראלית. מדובר באנשים שאת מרביתם אינני יכול לשאת

אם לא היה די בעבירה האתית על פרוטוקול הרשת והשאיפה לחיסיון מינימלי, הרי שחלק הארי של הכתובות שנחשפו הדדית היה של יקירי הברנז'ה הישראלית. מדובר באנשים שאת מרביתם אינני יכול לשאת והם אינם יכולים לשאת אותי. מדהימה במיוחד הייתה העובדה שבשנים שחלפו הייתה התחלופה שלהם מינימלית. סטגנציה מוחלטת.

בגלל הפרש השעות שמכה עדיין את הישראלי הממוצע בתדהמה כאשר הוא מתקשר באמצע הלילה, המיילים ממתינים לי בבוקר, לחים וחמוצים. אני עובר עליהם באייפד במיטה, ואם המצב מחייב אני ניגש למחשב ויורה 100 מילים מטווחות. כך הבעתי את מחאתי רבת הרבדים בפני מי שחילקה את כתובתי עם חצי עולם.

אילוסטרציה: הודעות ספאם (צילום: MIKE CLARKE / FILES AFP / AFP)

אחרי מספר שעות הגיעה התנצלות גורפת והסבר שקטונתי מלהתמודד איתו בדבר וירוס שתקף את המחשב בתל אביב, שהוסב לסניף זמני של ויקיליקס. אינני חושש חלילה שאילנה דיין תשלח לי מייל, אבל אני שונא את גיוסי בעל כורחי למועדונים כמו הברנז'ה התל־אביבית שבה לא הייתי מעולם חבר ושממנה נמלטתי בעור שיניי.

האירוע כולו קיבל ממד נוסף כאשר שעה מאוחר יותר עמדתי בסניף החדש של "דאנקן דונאטס" בבלו היל מאחורי אישה שהמונח השמנת־יתר קטן מלתאר אותה. בהזדמנות אחרת אהיה מוכן לתת הסבר מדוע הייתי ב"דאנקן דונאטס", אך לא יהיה בו שמץ של אפולוגטיקה.

אינני חושש חלילה שאילנה דיין תשלח לי מייל, אבל אני שונא את גיוסי בעל כורחי למועדונים כמו הברנז'ה התל־אביבית שבה לא הייתי מעולם חבר ושממנה נמלטתי בעור שיניי

השמנה היא מהנושאים שהשתיקה יאה להם, אבל זאת הייתה האישה הגדולה ביותר שראיתי בחיי. כאשר ניתקה לבסוף מהדלפק היו בידיה שני מגשי קרטון מלאים בדונטס על כל סוגיהם.

שבוע קודם לכן קראתי סקר שהתפרסם באחד האתרים האיכותיים ובו נקבע שישראל היא המדינה השנייה השמנה בעולם, הרבה לפני אמריקה. משהו בדבר הממצאים הללו הטריד אותי ולכן שבתי וקראתי; ללא שינוי. כאשר חיפשתי השבוע את הסקר לצטט ממנו – הוא נעלם. מישהו שראה סקר כזה או שהנתונים שבידיו שונים בתכלית, מוזמן לכתוב אליי.

סניף דאנקן דונאטס בסנטה מוניקה, 2 בספטמבר 2014 (צילום: California. Rachel Murray/Getty Images for Dunkin' Donuts/AFP)

***

אפילו המראה הטיפוגרפי של המילה ב־ר־נ־ז'־ה מלוכלך. כמו מחלת מין שמקבלים בגינאה הצרפתית. כאשר אתה עובד במקצוע שאתה מאמין בו, אינך רוצה להצטופף תחת כינוי־גג כוללני צורם: ברנז'ה. אני מעדיף מילייה, אלא ש"מילייה" היא מילה רכה המתארת התאגדות אידיאולוגית ולא מעמדית, ובישראל היא הוצאה להורג בידי הברנז'ה.

כאשר אני חושב על "ברנז'ה" אני רואה היפסטרים ישראלים מחליפים רפליקות שנונות הלקוחות מהז'רגון העדכני; הסטנדאפיסט עם עורך הרוויו הסאטירי בטלוויזיה; ח"כ על צווארו של גיטריסט; האיחוד של "כוורת" נפגש אצל אייל שני עם האיחוד של "תיסלם" מינוס אריק ברדן מה"אנימלס" שביטל.

הגיבורים הנשגבים של הברנז'ה הם אנשי הכת המסתורית הנקראים סמנכ"לי תוכן. לא היו סמנכ"לי תוכן כאשר עבדתי בעיתונות והטלנטים לא נקראו הון אנושי רק כדי שיהיה כינוי אחיד למי שמלינים את שכרם

כאשר אומרים "ברנז'ה", אני רואה ישראליות בשיער קצוץ ובמראה כימותרפי, מחזיקות קפה לאטה, סיגריה ועגלת תינוק ביד אחת וזר אשכים כרותים בשנייה. "ברנז'ה" זה אבי ניר ורן תלם בקרדיטים והלוגו של "קשת" במארז הבלו־ריי של העונה השנייה של "הומלנד".

ברנז'ה היא מידת הרחמים שאימצה העיתונות עם שובם של דן שילון והמעגל וההבנה שיש צופי טלוויזיה שלא ראו את שילון משדר ספורט וגם לא עם בייגה שוחט בתרבוש, ולכן הם חושבים שהמעגל הוא כה אקלקטי, חינני ונוטף תרבות, שאפשר לחזור ממנו הביתה בשלום.

שר האוצר לשעבר אברהם בייגה שוחט והקומיקאי צביקה הדר בתוכנית הטלוויזיה "המעגל" בהנחיית דן שילון (צילום: צילום מסך ערוץ 2)

ברנז'ה היא התנכלות למתים ב"מי נגד מי" אצל אביב הורוביץ ב"מאקו", ההתנפלות של "ישראל היום" על "ידיעות אחרונות" ועמוד הפייסבוק של שר האוצר. ברנז'ה היא החובה למלא 32 עמודים ביקום ואין היקום מתמלא אלא מחוליותיו החלשות.

הגיבורים הנשגבים של הברנז'ה הם אנשי הכת המסתורית הנקראים סמנכ"לי תוכן. לא היו סמנכ"לי תוכן כאשר עבדתי בעיתונות והטלנטים לא נקראו הון אנושי רק כדי שיהיה כינוי אחיד למי שמלינים את שכרם. לפי מדורי הברנז'ה, יש בישראל יותר סמנכ"לים בתקשורת מאשר אזרחים. כל כך הרבה סמנ"כלים, כה מעט תוכן.

ב־30 שנותיי בברנז'ה, לא התפרסם אף צילום פפראצי שלי. יכול להיות שלא הייתי מספיק חשוב, טענה שאני חותם עליה, אבל האמת היא שלא הנחתי לעצמי להיקלע למצבים שבהם ניתן היה לכוון אליי עדשה

לפחות חצי מהצעירים המקריחים שיושבים רגל על רגל ליד השולחנות של בתי הקפה הם בוגרי בית ספר לתקשורת בעיצומה של פגישה חשובה עם בני המחזור מעליהם שהם כבר סמנכ"לי תוכן. תל אביב מלאה בבתי קפה בהם שמורים שולחנות מיוחדים לפגישות פיתוי לסמנכ"לים מיועדים. שולחנות אסטרטגיים.

פעם זה היה נושא חשאי למדי להיפגש עם נציג של גוף תקשורת מתחרה. היום המעסיק שלך יודע עם מי אתה נפגש במהלך הפגישה ולא אחריה, משום שחלק חשוב מהחוויה היא התקווה שהפגישה תתועד בצילום פפראצי ותגיע לעמודי הברנז'ה. אתה נפגש משמע אתה קיים.

העיתונאים אדם ברוך ונחום ברנע בשנות ה־90 (צילום: משה שי/פלאש90)

בזמני נקבעה הפגישה באמצעות אדם שלישי. לנפגש הבכיר הייתה שושנה אדומה בכיס החולצה והפגישה לא יצאה לדרכה עד שהנפגשים היו בטוחים שעין זרה אינה שוזפת אותם. גם הדיבור היה חידתי ולא פעם קרה שקמתי מפגישה בתחושת ניצחון שהציעו לי לערוך את "סופשבוע" שעה שבעצם הציעו את המקומון של ראשון לציון.

אדם ברוך, שלא הקל ראש בחשיבותה של דיסקרטיות קיצונית ונהג לקיים פגישות תחת "מעטה של מטריית חשאיות", הזמין אותי כל שבוע ביום ההדפסה של "7 ימים" למסעדת דגים ביפו והלך ליטול ידיים כשהוא משאיר את המוסף מקופל על כיסא. עד שובו היה עליי להיות מוכן עם דיסרטציה.

הברנז'ה אכלה את העיתונות כמו חיידק טורף והחלקים שנותרו אינם מתחברים. בעיקר אין בה קולגיאליות, שהיא הדבק המניח לכתבים מעיתונים שונים להיפגש בבר, לשתות ולהחליף חוויות ללא חשש שבני שיחם מכייסים אותם

מרוב חשאיות אינני בטוח שאני יודע כיצד נראה אמנון רבי שאיתו עבדתי שנים רבות. ב־30 שנותיי בברנז'ה, לא התפרסם אף צילום פפראצי שלי. יכול להיות שלא הייתי מספיק חשוב, טענה שאני חותם עליה, אבל האמת היא שלא הנחתי לעצמי להיקלע למצבים שבהם ניתן היה לכוון אליי עדשה.

***

את מקום העבודה עזבנו ללא מילות פרידה. לא הניחו לנו להיפרד. יום אחד לא היינו. היום נפרד כל כתב מחבריו לעבודה, מהקוראים והגולשים, כמו גנרל דאגלס מקארתור מחייליו. "אני רוצה להודות לחבריי ועורכיי באתר ובמיוחד לשינקן, על השבועות המופלאים שבילינו ביחד. אלה היו מהשבועות המקסימים והמעצבים ביותר בחיי".

אילוסטרציה: אולפן חדשות ערוץ 12 בשידור מהכיכר המרכזית של הכנסת (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

במקרה הטוב יש בישראל כמאה אנשי תוכן בתקשורת שראויים לאזכור בברנז'ה. השאר הם אצבעות שמטילות צלליות על הקיר. עיתונות בישראל לא נהנתה מעולם מההווי המיוחד כל כך שיש לענף באמריקה, בריטניה, צרפת ואחרות.

הברנז'ה אכלה את העיתונות כמו חיידק טורף והחלקים שנותרו אינם מתחברים. בעיקר אין בה קולגיאליות, שהיא הדבק המניח לכתבים מעיתונים שונים להיפגש בבר אחרי העבודה, לשתות ולהחליף חוויות ללא חשש שבני שיחם מכייסים אותם.

העיתונות הישראלית נמצאת במצב קשה משום שגיבורי הברנז'ה חיו במנותק מהכתפיים שעליהן עמדו וידעו שהם ניצולים למפרע מהתמוטטות הבניין

קולגיאליות ישראלית היא אוקסימורון. אין דבר כזה. אחרי שנפרצת חומת שתיקה עתיקה ומישהו מהברנז'ה נגרר אל המוקד, ממהרים חבריו לשעבר לצאת נגדו עם התחמושת החלודה ששמרו בפאוצ'ים עד יום עברה.

ברנז'ה היא מצב נפשי שבו גיבורים מטעם עצמם הלוקים בתסביך גדלות משוכנעים בחשיבותו של הרגע שבו הם מגיעים לכנס באילת או בראש פינה כדי להשתתף בפאנל "הברנז'ה החדשה, קווים לדמותה".

מיקרופונים של כלי תקשורת שונים בישראל (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

קשה לנכות אגו ממקצוע שמושתת על קידומו של הפרט כטלנט והצגת תמונתו בהרחבה ניכרת כחלק מהסיפור. אגו הוא יסוד לגיטימי בחיינו. לפעמים הוא התשואה היחידה שיש לנו על עבודתנו.

אבל מול אגו היו צריכות המערכות להציב מדרג הישגי וכימות מוכח של הצלחה. העיתונות הישראלית נמצאת במצב קשה משום שגיבורי הברנז'ה חיו במנותק מהכתפיים שעליהן עמדו וידעו שהם ניצולים למפרע מהתמוטטות הבניין.

ברנז'איסטים הם אלה שעומדים בקצה הבריכה, נשענים על השפה, מבטם חולמני והם משתינים במים כמו כולם

רהבתנות הברנז'ה והפינוקים שדרשה לעצמה, הפקירו קאדר שלם של אלפי עובדים במפעל, אנשים ללא שם וזהות שגם כאשר פיטרו אותם היה צריך קודם לשאול אותם לשמם.

לצד מי שהשתכרו בעיתונות סכומים סוטים ומנותקים ממציאות כלכלית, היו מי שנאלצו לחלק 5,000 שקל ל־30 יום. כאשר אתה עובר מהשפיץ של הברנז'ה לתפקיד ביצועי רגיש בפוליטיקה, אין כל סיכוי ששוועתו של הזולת תגיע אליך. יותר מעיתונות בכל מקום אחר, ניסחה הברנז'ה הישראלית קול יהיר, צורם ומתנשא ותחושת חשיבות עצמית שאין לה תקנה.

דוכן עיתונים בסיציליה, 17 ביוני 2014 (צילום: נתי שוחט/פלאש90)

ברנז'ה היא ויטרינה או אקווריום וכאשר חולפות להן שנים ארוכות של שחיית ראווה אטרקטיבית, מתהפכים דגי הזהב על גבם ונופחים את נשמתם. במקום לדוג אותם ברשת ולהוריד אותם עם המים באסלה, מסתערים עליהם הדגים הטפילים שבשוטף ניקו את עורם ממזיקים ולועסים אותם כקניבלים.

או אז כל המעשיות מסמרות השיער יוצאות לאור. הסיפורים הדוחים מתפרסמים בעיתון מחופשים לדברי הספד. שאר הברנז'איסטים עושים עצמם כמי שלא ידעו עד שמגיע תורם. ברנז'איסטים הם אלה שעומדים בקצה הבריכה, נשענים על השפה, מבטם חולמני והם משתינים במים כמו כולם.

פורסם לראשונה ב"מעריב", 2013.