בשבוע שעבר, שבו חל יום השואה, ובשבוע הנוכחי עם יום הזיכרון ויום העצמאות, ולנוכח משקעי הטראומה של השבת השחורה, הגיעו חגיגות "תופעת האנטישמיות" בישראל לשיא של כל הזמנים.

בכל אמצעי התקשורת למיניהם תפסה האנטישמיות מקום מרכזי. מומחים של ממש כמו "הליגה נגד השמצה" ובעיקר מומחים בגרוש ספרו את גילויי האנטישמיות בכל פינה בעולם; בדקו, שקלו, מדדו והעריכו את האמירות האנטישמיות, תיארו את מניעיהם של האנטישמים, והתנשאו לרמה של פלפול תיאולוגי בדבר מקורה וגלגוליה.

מומחים בתקשורת ספרו את גילויי האנטישמיות בכל פינה בעולם; בדקו והעריכו את האמירות האנטישמיות, תיארו את מניעי האנטישמים, והתנשאו לרמת פלפול תיאולוגי בדבר מקורה וגלגוליה

קרדום האנטישמיות נפל אפילו על האפיפיור פרנציסקוס המנוח, הכומר הקתולי הפרוגרסיבי, שביקר ביד ושם ובכותל המערבי והטיף לשלום ואחווה בין דתית. באחד מעיתוני סוף השבוע נכתב, כי "אי אפשר לומר עליו שהיה אנטישמי… אבל כדי להיות נאור וליברלי (היום) אתה חייב לתמוך בעם הפלסטיני. לכן אמירותיו האחרונות היו אומללות כל כך".

האיש שעשה את השימוש הכי ציני באנטישמיות היה, איך אפשר אחרת, הנוכל זהוב השיער מוושינגטון. ברצונו להכות מכה אנושה את אוניברסיטאות היוקרה בארה"ב, שהאופי הליברלי שלהן מוציא אותו מדעתו, הוא השתמש בנימוק שהן מהוות מקווה של אנטישמיות. המניפולציה הייתה כה שקופה, עד שמאות חוקרים ואקדמאים יהודים ברחבי ארה"ב, וכן גם מספר סנאטורים יהודים, פרסמו קול קורא המגנה את השימוש הנלוז שעושה נשיאים בטענות על אנטישמיות לכאורה כדי לפגוע בעצם בחופש הביטוי והמחקר האקדמי.

כמובן שאסור לטעות. אנטישמיות הייתה מאז ומעולם, היא מתקיימת גם היום ותמשיך להתקיים גם בעתיד. אבל צריך גם לבחון מתי היא עולה ומתי נחלשת. כשהחל עידן השלום הישראלי-ערבי בשנות ה-90 של המאה הקודמת היא נחלשה מאוד, וכשישראל משתמשת בכל עוצמתה נגד אזרחים פלסטינים לא אלימים, זקנים, נשים וטף, היא גוברת. כך קרה כשישראל הפגיזה אזרחים במלחמת לבנון השנייה, כך בכמה סבבים בעזה, ומעל הכל – במלחמה הנוכחית, שבה נהרגו כמדווח יותר מ-50 אלף חפים מפשע.

ב-2002 היה זה הסופר והמחזאי המהולל ז'וזה סאראמאגו, ידיד ישראל ותיק, שביקר באזור, הגיע למסקנות קשות לגבי פעילות צה"ל בשטחים וגינה נמרצות את ישראל.

אנטישמיות הייתה תמיד ותתקיים גם בעתיד. אבל צריך גם לבחון מתי היא עולה ומתי נחלשת. כשהחל עידן השלום הישראלי-ערבי היא נחלשה מאוד, וכשישראל משתמשת בכל עוצמתה נגד אזרחים – היא גוברת

הפעם היה זה האפיפיור פרנציסקוס שהתחלחל מהמראות בעזה ושלח לתושביה ברכה מבלי שהזכיר את ישראל:

"אני אתכם, תושבי עזה התשושים, שנמצאים במחשבותיי ובתפילותיי מדי יום".

גם בבריטניה חלה עלייה בגילויי האנטישמיות. זו הביאה את הגוף המייצג של היהודים במדינה, הבורד אוף דפוטיז (ועד שליחי הקהילות), לפרסם קול זעקה על האנטישמיות הגוברת. אבל 36 חברי הבורד, שלא נפלו בפח היקוש, התארגנו ופרסמו קול קורא שבו גינו את ההחלטה הכוללנית של הבורד, המשתמשת באנטישמיות ללא הצדקה.

אחד הנימוקים נגד אלה שמבקרים את ישראל הוא, שהם מתעלמים ממעשי הזוועה שעשו הפלסטינים בשבעה באוקטובר. זה לא לגמרי מדויק. ויחד עם זאת, המראות הצועקים מכל המרקעים יום יום מאז השבוע השלישי של המלחמה הם הגורמים לעמדה הביקורתית כל כך נגד ישראל.

טענות דוברי ישראל למיניהם מטעם הממשל, ואלה שרואים עצמם פטריוטים ישראליים נגד אנטישמיות, נועדו לשמוט את הקרקע מתחת לכל ביקורת עניינית וצודקת נגד הפשעים שצה"ל מחולל בעזה – ובחסות המלחמה גם בגדה המערבית, סליחה, ביהודה ושומרון.

נכון, גל האנטישמיות הנוכחי מטופח גם על ידי גורמים פוליטיים אנטי-ישראליים, ובראשם קטאר. אבל ייחודו של גל זה, שאינו הראשון ולא יהיה האחרון בהיסטוריה היהודית, שהוא במידה רבה פרי של עבודה עצמית.

גל האנטישמיות הנוכחי מטופח גם על ידי גורמים פוליטיים אנטי-ישראליים, ובראשם קטאר. אבל ייחודו של גל זה, שאינו הראשון ולא יהיה האחרון בהיסטוריה היהודית – שהוא במידה רבה פרי עבודה עצמית

גל האנטישמיות הזה פשוט משרת את האינטרסים של המהפכנים הישראלים המשיחיים, המבקשים לספח את השטחים, להעלים את הפלסטינים, וליישב את האדמות הקדושות. אלה בהחלט יכולים לדחות כל ביקורת על עמדתם בטיעון שהביקורת אינה מבטאת שיקול רציונלי או מוסרי אלא נובעת פשוט משנאת יהודים וישראל. כך הם בהחלט יכולים לומר: "תודה לאל, יש אנטישמיות".

יורם פרי הוא פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת UMD בארה"ב. סוציולוג פוליטי, שפרסם עשרות מאמרים ושישה ספרים, בעיקר על יחסי חברה-צבא, צבא-פוליטיקה, תקשורת ודמוקרטיה. רבים מהם זכו בפרסים בינלאומיים בעלי יוקרה, בין השאר ספרו "רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל". בעבר הקים ועמד בראש מכון הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה באוניברסיטת תל-אביב.