עדה, בת 54, אמא של אמיר – קצין בגבעתי, בן 23 – ממרכז הארץ, הייתה ב-7 באוקטובר 2023 בשדה התעופה בדרכה חזרה מחופשה, כששמעה שפרצה מלחמה. אמיר היה בבית, שבוע לפני מסע הכומתה עם הטירונים שלו.

"התקשרתי הביתה ושאלתי את בעלי מה קורה. הוא אמר לי שיש מלחמה ושאמיר בדיוק עולה על מדים כדי לחזור לצבא", היא מספרת. "בבת אחת הרגשתי איך המעיים שלי עפים. חלל נפער בין האיברים הפנימיים.

"דקה לפני שהעברתי למצב טיסה, הבן שלי שלח לי הודעה: 'אמא, יש מלחמה, יהיה בסדר'. הוא צירף תמונה עם חיוך מתוק ואגודל מורם. התחלתי לבכות. השעה הייתה תשע בבוקר. אחר כך שמענו ממנו לראשונה רק בעשרה באוקטובר.

"לא ישנתי בשבעה באוקטובר, גם לא בשמונה באוקטובר, גם לא בעשרה באוקטובר ולא בימים שבאו אחריהם. התחרטתי שהפסקתי לעשן וכל הזמן פתחתי את המקרר.

"לא ישנתי בשבעה באוקטובר, גם לא בשמונה באוקטובר, גם לא בעשרה באוקטובר ולא בימים שבאו אחריהם. התחרטתי שהפסקתי לעשן וכל הזמן פתחתי את המקרר"

"אכלתי, בלעתי, לעסתי, נגסתי, גרסתי כל מה שאפשר, גם כשלא הייתי רעבה. לא יכולתי להפסיק לאכול. אם היו עומדים לידי אנשים, הייתי לועסת גם אותם. העיניים שלי היו יבשות מרוב עייפות. הייתי בכזה סטרס, שלא הרגשתי פחד ולא הצלחתי לבכות. וכשלא אכלתי – חרקתי שיניים".

דלית כסלו ספקטור, בת 49 מנופית, עורכת דין בתחום דיני העבודה, היא אם לתאומים לוחמים בני 22, וממובילות תנועת אמא ערה. דלית הייתה ב-7 באוקטובר בעיצומו של סוף שבוע משפחתי. בתוך שעות, הוזעקו הבנים לבסיס ובעלה – בן 55, סגן אלוף במילואים שכבר פטור משירות – הקפיץ את צוות המילואים שלו. כולם ירדו דרומה להתחייל.

דלית כסלו ספקטור בערצת מחאה של תנועת "אמא ערה" בכיכר רבין בתל אביב, ינואר 2025 (צילום: יוגב אנגל, עמוד הפייסבוק של "אמא ערה")

"במשך שנים ראיתי את בעלי עולה על מדים ויוצא למילואים", היא אומרת. "אבל בנים שמוקפצים, זה עולם אחר. נשארתי בבית עם הילדה שלי. המידע זרם בכמויות. הבנים שלי עוד לא קיבלו סיכות סוף מסלול, אז חשבתי שהם מוגנים. בבת אחת היישוב התרוקן".

מה עשית?
"בימים הראשונים היה לי קשה להתנתק מהחדשות, מהבשורות. תחושה של אובדן שליטה מוחלט. לקחו לבנים את הטלפונים, אחד מהם לא חזר הביתה במשך 35 ימים.

"קידשתי את השגרה, עד כמה שיכולתי. המשכתי לבשל ולסדר ולנהל לבת שלי חיים כאילו הכול רגיל, אבל השגרה כל הזמן הופרה. בבת אחת, מהחיים הכי נורמליים ובורגניים, אני, שחשבתי שיש לי את כל הכלים עלי אדמות, מצאתי את עצמי חסרת כלים.

"ההתמודדות שלי עם חוסר ודאות היא בעשייה, אז הפכתי לתחנת ממסר שאוספת ומעבירה מידע, אבל זאת סיטואציה זרה. פתאום את מבינה שבכל רגע יכולים לדפוק לך בדלת".

בניה של דלית הם לא היחידים שהוצאו מתוך הכשרות שלא הסתיימו היישר לתוך לוע האש. המצב החריג הכריח התגייסות מאסיבית של כוחות שצה"ל לא היה ערוך לה. גם בנה בן ה-20 של בתיה, בת 49, אם לארבעה בנים מראשון לציון, יצא אל אזורי המלחמה למרות שנותר לו עוד חודש הכשרה בגולני.

"שלושה ימים בלבד אחרי סוף ההכשרה, הם נכנסו לעזה. למחרת, החבר הכי טוב שלו נהרג מפיצוץ מטען. זאת הפעם הראשונה שבה הוא נחשף למוות במעגל הקרוב"

"בימים הראשונים לקחו אותם לעזור בכיסופים. הטיהורים שם כבר הסתיימו, אבל הם ראו גופות מחבלים ומראות מזעזעים", בתיה מספרת. "חודש אחר כך, שלושה ימים בלבד אחרי סוף ההכשרה, הם נכנסו לעזה. למחרת, החבר הכי טוב שלו נהרג מפיצוץ מטען. זאת הפעם הראשונה שבה הוא נחשף למוות במעגל הקרוב.

פינוי פצוע בעזה, 2025 (צילום: דובר צה"ל)

"כמה חודשים אחר כך, הציעו לו לצאת לקורס קצינים. חשבתי שתהיה לנו חצי שנה של שקט ועודדתי אותו לצאת. בדיעבד, זאת הייתה טעות שאני אוכלת עליה את הלב. אם הייתי משכנעת אותו לא ללכת, בעוד שבועיים הוא היה יוצא לחופשת שחרור.

"חשבתי שאני מצילה לו את החיים אבל נראה שהמלחמה רחוקה מלהסתיים והוא שוב בעזה. אני מרגישה שחזרתי חצי שנה אחרונה, אבל זאת לא באמת חזרה. זאת שכבה שמונחת על שכבה מאוד קשה".

"קצת שמחתי כשהוא נפצע"

מלחמת חרבות ברזל היא המלחמה הממושכת ביותר בתולדות צה"ל. לוחמה אקטיבית ממושכת כל כך, בהיקף שלא היה כמותו, תובעת כוחות צבא רבים ביבשה ובאוויר.

רבות נכתב על סבבי המילואים החוזרים ונשנים, על המחירים שמשלמות נשות המילואימניקים וילדיהם. מעט נכתב על חיילי הסדיר. הם הרי המובן מאליו. אין להם קול. הם רכושו של צה"ל על פי חוק. זאת המשמרת שלהם.

עוד פחות מזה נכתב על האימהות שכבר יותר מ-20 חודשים מביטות באימה על דלת הבית, מזנקות בכל צלצול טלפון, עוקבות בדאגה יתרה אחר הדיווחים ומשתגעות מכל שמועה. 20 חודשים, מעל 620 ימים. הן לא לובשות מדים, אבל הגוף שלהן שותף לקרב.

"בהתחלה הם נכנסו לשכונות העיר עזה. אחר כך היו בזיתון, כבשו פעמיים את ציר פילדלפי, השתתפו במבצע בבית חולים שיפא, תל סולטן, רפיח, בית לאהיא. בכל אלה הוא לחם"

"בימים הראשונים אמיר לקח חלק בטיהורים של החארות הנוח'בות מיישובי העוטף", מספרת עדה. "כשהתחיל התמרון הקרקעי, הוא הסביר לי שמעכשיו לא תהיה תקשורת. בהתחלה הם נכנסו לשכונות העיר עזה. אחר כך היו בזיתון, כבשו פעמיים את ציר פילדלפי, השתתפו במבצע בבית חולים שיפא, תל סולטן, רפיח, בית לאהיא. בכל אלה הוא לחם.

חיילים בבית לאהיא בדרום רצועת עזה. 28 בנובמבר 2024 (צילום: אורן כהן/פלאש90)

"428 יום הוא היה בתוך עזה, מתוכם 70 יום לא הייתה לי איתו שום תקשורת. 92 יום היה הזמן הארוך ביותר שבו הוא היה שם ולא יצא. חברים שלו נהרגו. חיילים שלו נהרגו. ונפצעו. הוא עצמו נפצע ואיבד את השמיעה באוזן אחת".

מיקה, בת 52, היא אם לחמישה – שניים מהם לוחמים בסדיר ואחד במילואים. זו משפחה דתית שחיה מעבר לקו הירוק. היא חברה בצוות החרום היישובי (צח"י) ומתנדבת עם בעלה במד"א.

"בשנה האחרונה, אחד הבנים שמשרת בסיירת גבעתי, נמצא בלחימה פעילה בעזה כמעט כל הזמן", היא מספרת. "בזמן הזה, הצוות שלו עבר היתקלות ונהרגו להם חמישה חברים. הוא עובר דברים קשים, לא מתלונן, יש לו חוסן, אבל אני מסתובבת עם פחד נוראי בלב.

"אתמול בבוקר הייתי בסדנה ובעלי התקשר ושאל מתי אני מסיימת. זה הקפיץ אותי. למה אתה שואל מתי אני מסיימת? אם אתה שואל מתי אני מסיימת, זה סימן שמשהו קרה. לוקח לי כמה דקות להתאפס אחרי כל פעם כזאת. ככה אני חיה. כל דבר מקפיץ אותי.

"אתמול בבוקר הייתי בסדנה ובעלי התקשר ושאל מתי אני מסיימת. זה הקפיץ אותי. למה אתה שואל מתי אני מסיימת? אם אתה שואל מתי אני מסיימת, זה סימן שמשהו קרה. לוקח לי כמה דקות להתאפס אחרי כל פעם כזאת"

"באחת השבתות לאחרונה, כשנהרגו שלושה חיילי גבעתי, היה אבל בבית. יש לי אחיין בגבעתי ויש לי אחיינים ביהלום ובצנחנים. כולם בעזה. במשפחה שלנו יש כרגע לפחות עשרה לוחמים פעילים ועוד כמה חיילים בתפקידי עורף. כל המשפחה על גלגלים.

"אחרי אירוע כזה, את לא יכולה לנשום. לא יכולתי לדבר עם אחותי כי לא ידעתי אם היא יודעת ופחדתי לשאול".

חיילי גבעתי בהלווייתו של סמל-ראשון דותן שמעון שנהרג ברצועת עזה, בבית הקברות בכפר עציון, 18 בספטמבר 2024 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

"משבעה באוקטובר ועד היום, אחד הבנים שלי נמצא בעזה כמעט בלי הפסקות, למעט חודשיים שבהם היה בלחימה בלבנון", מספרת דלית כסלו ספקטור. "עכשיו הוא בקבע כבר חודשיים והחופשה הכי ארוכה שהייתה לו, הייתה ארבעה ימים!

"הבן השני עסק בחודשים הראשונים בפינוי פצועים וגופות של מחבלים. אחרי שנה הוא יצא לקורס קצינים והיה לי קצת אוויר. עכשיו הוא בשטחי הכינוס".

"לאורך כל הזמן הזה ועד לפני עסקת החטופים האחרונה, בפברואר, הבן שלי היה בעזה", מספרת יודפת הרן, אמא לחייל קרבי, בן 20, המשרת ביחידה מיוחדת ונלחם ברציפות מאז שבעה באוקטובר.

"לפני הפסקת האש האחרונה, היו להם ארבעה חודשים מאוד קשוחים שבהם הם היו צוות קטן של ארבעה לוחמים בלבד. השמירות נחלקו בין ארבעתם עם שלוש שעות שינה בלילה. כל הזמן הוציאו חיילים מהצוות לקורסים. פעם אחת היו חיילים שסירבו לעזוב אותם ולצאת לקורס וביקשו להישאר בעזה. הם נשפטו וקיבלו ריתוק של חודש".

"הבן שלי התגייס חודשיים אחרי פרוץ המלחמה. בגלל המחסור בחיילים, הם נכנסו לעזה אחרי הכשרה מקוצרת של ארבעה-חמישה חודשים. זה היה מלחיץ נורא"

"הבן שלי התגייס חודשיים אחרי פרוץ המלחמה. בגלל המחסור בחיילים, הם נכנסו לעזה אחרי הכשרה מקוצרת של ארבעה-חמישה חודשים. זה היה מלחיץ נורא", מספרת אפרת, בת 50 מירושלים, אמא ללוחם גולני בן 20.

"בינואר האחרון, כשכל הכוחות יצאו מעזה, נהרגו שני המפקדים שלו, ושני חברים מהמחלקה נפצעו קשה בהיתקלות. השיקום ארוך. הבן שלי נפצע קל ומייד התעשת ועזר בפינוי.

הפגנה של "אמא ערה" בכיכר רבין בתל אביב, ינואר 2025 (צילום: עמוד הפייסבוק של "אמא ערה")

"הוא לא שוכח את התמונות האלה. הוא חווה סוג של טראומה, היה בבית החולים יום אחד בלבד והתעקש לצאת להלוויה של המפקד שלו. הגעתי לבית החולים רועדת כולי. כשראיתי שהוא בסדר, קצת שמחתי שנפצע".

"סיימתי את המלחמה של אמיר עם סד לילה לשיניים. רמת הסוכר שלי עלתה והתחלתי ליטול תרופות נגד סוכרת. נכנסתי לתוכנית לירידה במשקל ואני לא זכאית לשום עזרה מהמדינה", אומרת עדה. "במשך חודשים לא ישנתי. נרדמתי לשעתיים-שלוש בלילה. איך תפקדתי? הייתי על אדרנלין וקורטיזול גבוהים. חייתי על הורמוני דחק, ומתוך הורמוני הדחק – שאבתי את המקרר כדי לאלחש את עצמי".

"במשך חודשים לא ישנתי. נרדמתי לשעתיים-שלוש בלילה. איך תפקדתי? הייתי על אדרנלין וקורטיזול גבוהים. חייתי על הורמוני דחק, ומתוך הורמוני הדחק – שאבתי את המקרר כדי לאלחש את עצמי"

"בלילות נטולי השינה, הייתי צריכה מולי טלוויזיה פתוחה", מספרת בתיה. "בהתחלה צפיתי כל הזמן בחדשות, כי רציתי לדעת אם משהו קורה. אולי במקרה הממשלה תיפול. ניתקתי קשרים עם חברים ובני משפחה ביביסטים. מבחינתי יש להם יד בהרג לוחמים ואני לא יכולה לסלוח על זה שמסכנים את חיי הבן שלי.

"תמיד היינו בית מארח, אבל עכשיו אנחנו לא מסוגלים לצאת, לא לארח ולא לבלות עם חברים. אני לא רוצה להעכיר את האווירה. מצד שני, אין לי אנרגיה לחייך ולהעמיד פנים שהכול בסדר, כשהכול לא בסדר. כמות האנרגיה שלי מדודה".

אצל אפרת ההשלכות היו גם כלכליות. "אני עצמאית וחד-הורית", היא אומרת. "ההכנסות מהעסק שלי הן הקיום שלנו. מתחילת המלחמה הייתה לי ירידה משמעותית בעסק.

"מרוב חרדות, הראש שלי התמלא קרחות. לאחרונה לקחתי קורס בניהול מחשבות, נוספו לי לקוחות וזה מסיט קצת את המחשבות המטרידות, אבל המתח עדיין עצום והקרחות ממשיכות להופיע.

מחאת אימהות מול שער בקו"ם בתל-השומר ב-2023 (צילום: ליזי שאנן, Pikiwiki)

"אני עושה מאמצים להתרכז בעבודה, אבל כל ידיעה מקפיצה אותי. כל רעש מקפיץ אותי. אני מעייפת את עצמי עד הקצה, ורק אז הולכת לישון. ולפני שבוע הבן שלי נכנס שוב לעזה".

"אחרי שנודע על התקרית עם חיילי גבעתי, הייתי כל היום בהתקף חרדה", מספרת יודפת הרן. "בחודשים האחרונים התקפי החרדה הולכים ומתגברים. עם הזמן יש לי פחות ופחות כוח ויותר התקפי חרדה. החומר מתעייף.

"אחרי שנודע על התקרית עם חיילי גבעתי, הייתי כל היום בהתקף חרדה. בחודשים האחרונים התקפי החרדה הולכים ומתגברים. עם הזמן יש לי פחות ופחות כוח ויותר התקפי חרדה. החומר מתעייף"

"כשאני בחרדה, הבטן שלי כואבת ומתנפחת כאילו אני בחודש שביעי. הכאב משתק לי את היום. אני מורה ליוגה ואתמול ביטלתי שיעור, כי הרגשתי רע מאוד. בכלל, אני עובדת פחות ומחפשת עכשיו עזרה רגשית. הצבא לא נותן לנו שום תמיכה.

"לפני שהבן שלי יצא לעזה בפעם הזאת, ארזתי לו את התיק. הוא מאוד לא רצה לחזור. כמה שבועות לפני כן רקדנו כי שמענו שנרקמת עסקה לסיום המלחמה. לפני שהוא יצא הוא שאל אותי, 'אמא מה את אומרת, נחזור בחיים?' זאת הייתה האמירה הכי קיצונית שלו אי פעם. הבנתי עד כמה החששות כבדים".

אצל מיקה המצב שונה מעט: "על פניו, אני מתפקדת רגיל, ישנה בלילה, בוטחת בקדוש ברוך הוא שישמור עליו ובוטחת בבן שלי שידע להיות זהיר. אני יודעת שלא הכול תלוי בנו, ולא יעזרו החרדות שמגיעות בלי לשאול אותי.

"אין לי טקסים מיוחדים אבל אני משתדלת לקרוא כל ערב תהילים פרק כ', שהוא פרק לרפואה. אני מרגישה שזה נותן לי כוח. זאת הדרך שלי להתמודד. לכל אישה דרך משלה".

פעילות כוחות צה"ל בעזה. מאי 2025 (צילום: דובר צה"ל )

"בכל פעם שהוא נכנס לעזה, אני מתפללת", אומרת יודפת הרן. "אני לא דתייה, אז התפילה קצת אחרת. אני מדמיינת שאני מתחברת לאנרגיה של אור ואהבה ומדמיינת אותו ואת חבריו חוזרים. אולי זה נשמע הזוי – אני כבר לא יודעת מה הזוי – אבל בלילות אני אומרת: 'נשמות טהורות, אם אתן שומעות אותי, תעשו הכול כדי להחזיר את החיילים ואת החטופים'".

"אולי זה נשמע הזוי – אני כבר לא יודעת מה הזוי – אבל בלילות אני אומרת: 'נשמות טהורות, אם אתן שומעות אותי, תעשו הכול כדי להחזיר את החיילים ואת החטופים'"

תחושת אשמה שלא מרפה

"הבן שלי משוחרר כבר תשעים יום מהשירות הסדיר והוכר על ידי משרד הביטחון כסובל מתעוקת קרב", מספרת עדה. "אחרי הפציעה, הוא התעקש לחזור לחיילים שלו, במקום לנסות להציל את השמיעה. הוא חווה אירועי ניתוק, הפסיק לחייך ולפעמים הוא צורח מתוך שינה. כשאומרים את המילה עזה הוא יוצא מהחדר. בגדול, הוא אבוד בחלל ואני מוכת אשמה.

"אני שואלת את עצמי, איך יכולתי להביא בן זכר למדינה הזאת? למה לא מילטתי אותו כשהיה קטן והיו לי שתי הזדמנויות להגר? למה נשארתי? אני מרגישה אשמה שלא העזתי לעזוב מתוך נוחות או אנוכיות. הפקרתי את הילדים שלי, ואותו במיוחד".

גם דלית כסלו ספקטור מסתובבת עם תחושת אשמה שלא מרפה. "אני מרגישה שהזנחנו את המדינה. חטאנו לבנים. השארנו להם לאסוף שברים שאנחנו יצרנו כי לא הפכנו שולחנות למרות שידענו שיש שחיתות, שמחלישים את הצבא, שיוקר המחייה הופך אותנו לנמלים קטנות שרק עובדות ועובדות.

"ידענו שלוקחים מאיתנו כסף כדי לתת לחרדים שלא מתגייסים ולא תורמים. קיבלנו בשקט עוולות מטורפות שקשורות זו לזו בשרשרת. כי כשאת מסכימה שלא תהיה תחבורה ציבורית בשבת, את גם מסכימה לתת מחצית מהמשכורת שלך למי שלא עובד. התעלמנו. חיינו את חיינו".

עלה בדעתך לבקש מהבנים שלא לחזור ללחימה?
"התשובה היא לא. הצבא הוא הבסיס שלנו. ליצור שבר בבסיס, זה ליצור שבר חברתי. הבנים שלי חונכו כל חייהם על אהבת הארץ. על ציונות. על 'אחריי' ו'קדימה הסתער'.

פעילות צה"ל ברצועת עזה, מאי 2025 (צילום: דובר צה"ל)

"אני יכולה לבוא בטענות רק אל עצמי ואל בעלי שבכל יום עצמאות מזמין את צוות המילואים שלו לארוחה. אנחנו יפי הבלורית והתואר. אנחנו הפוסטר של הדבר הזה. אני לא יכולה להודיע להם באמצע המלחמה שכל הערכים שלנו השתנו. חשוב לי שידעו שיש להם גב ותמיכה.

"הם בשירות סדיר, ולא באמת מרגישים שיש להם ברירה. הם לא מקשיבים לביבי במסיבת העיתונאים, אלא לבחור שהיה איתם במסלול והפך להיות הקצין שלהם. אומרים להם, אנחנו הולכים להוציא את החטופים והם מרגישים שליחות.

"הם לא רוצים לכבוש את עזה, הם רוצים שילדי העוטף יחזרו לשחק ביישובים שלהם, ולהחזיר את החטופים. אני חושבת שחייל שנמצא בהתלבטות, חשוף יותר בשדה הקרב. אם הוא לא מאמין במטרה, הוא מסוכן לעצמו".

"הם לא רוצים לכבוש את עזה, הם רוצים שילדי העוטף יחזרו לשחק ביישובים שלהם, ולהחזיר את החטופים. אני חושבת שחייל שנמצא בהתלבטות, חשוף יותר בשדה הקרב. אם הוא לא מאמין במטרה, הוא מסוכן לעצמו"

"ברגע שהם התגייסו, אין לי יותר שליטה", אומרת מיקה. "אני חייבת לבטוח בצבא שלא יקל ראש בחיי הילדים שלי, כי אם אני נותנת את הילד שלי למישהו שאני לא יכולה לבטוח בו, זה נורא.

"אני אומרת לבן שלי שאני מאמינה במה שהוא עושה. אומרת תודה, תודה שאתם מגינים עלינו. חשוב לי שלא יסחוב את הדיסוננס של אמא שלו כשהוא הולך. הוא צריך גב חזק. אני כל הזמן מתפללת להשם שישלח שכל בהנהגה שלנו. שידאג שהרופאים יהיו טובים, שהחטופים יחזרו, שהפצועים יחלימו".

"לפני כחודשיים התחיל דיבור מחודש על כניסה לעזה", מספרת אפרת. "שלחתי למפקד של הבן שלי הודעה שאין סיכוי שהוא נכנס. שהוא לא קיבל טיפול פסיכולוגי אחרי מה שקרה. שאין לו כלים להתמודד במקרה של התקף חרדה.

עצרת מחאה של "אימהות בחזית" מחוץ לקריה בתל אביב, 2023 (צילום: "אימהות בחזית")

"הבן שלי אסר עליי לדבר עם המפקדים שלו. הרגשתי חוסר אונים. מצד אחד, איך אני מאפשרת לו להיכנס לשם שוב. לא אכפת לי שיכעס עליי, העיקר שיישאר בחיים. מצד שני, אם הוא לא ייכנס, הוא ירגיש שהוא מפקיר את החברים שלו. השירות בצבא משריש בהם את המחויבות אחד כלפי לשני.

"יום לפני הכניסה, שחררתי. שיעשה מה שהוא חושב לנכון ואני אכוון את המחשבות שלי. אני ממש מתאמנת לראות תמונת ניצחון – כלומר, שהוא חוזר הביתה וטוב לו בנפש ובגוף. זה מחזק אותי".

אבל יש גם קולות אחרים, קולות של אימהות שמרגישות שהן מפקירות את הבנים.

"מתחילת המלחמה, אבא שלו ואני התבדחנו שאנחנו חושבים לפצוע אותו בלי להזיק לו מדי, כדי שלא יהיה במלחמה", מספרת יודפת הרן. "אחרי שסיימנו להתבדח, אמרנו לו, צא משם. נתת מעל ומעבר. לא הבאנו אותך לעולם בשביל שתילחם במלחמה שאין מטרה הגיונית מאחוריה. יש פה ממשלה שאנחנו לא יכולים לסמוך עליה. אני רוצה את החטופים בבית והממשלה לא. יש פה ניגוד אינטרסים חריף".

"באתי ממשפחה של לוחמים", מספרת בתיה. "כשהבן שלי רצה ללכת לשירות קרבי, לא עצרנו בעדו. גידלנו ילד עם ערכים, ילד שמחויב לתרום למדינה, ואני מכה על חטא. שלושת הבנים האחרים שלי לא יהיו קרביים כי המדינה בגדה בי. אני בקשר עם המון אימהות ללוחמים שיש להן עוד ילדים ומרגישות כמוני. משבר האמון עמוק. דגל שחור מתנוסס מעלינו".

"כשהבן שלי רצה ללכת לשירות קרבי, לא עצרנו בעדו. גידלנו ילד עם ערכים, ילד שמחויב לתרום למדינה, ואני מכה על חטא. שלושת הבנים האחרים שלי לא יהיו קרביים כי המדינה בגדה בי"

"השבעה באוקטובר הוא אירוע מכונן מבחינתי", אומרת עדה. "אני מרגישה שהמדינה מנסחת תוך כדי תנועה חוזה חדש שבו היא מגדירה את היחסים בין האזרחים למדינה ואני חושבת שהאמנה שמתנסחת, מייצרת מקום שאני לא רוצה לחיות בו, לא רוצה שהילדים שלי יחיו בו ושהנכדים שלי יגדלו בו.

אימהות לחיילים שנלחמים בעזה מפגינות נגד המלחמה בתל אביב, 15 במאי 2025 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

"השבעה באוקטובר הוא התפכחות כואבת בשבילי, גם ביחס להיררכיה בין האזרחים. מי שלא מקורב לשלטון, נדרשת ממנו הקרבה. מדינה היא טריטוריה תחומה שחברה אנושית מקימה כדי להגן על האינטרסים שלה, ואני מרגישה שהמקום הזה בוגד וחוטא לרעיון הזה.

"אם יש מקום שבו הכי מסוכן להיות יהודי, מקום שבו תופקר בכל היבט – צבאי, כלכלי, רפואי, סיעודי – על ידי הגוף שאמור לספק לך ההגנה, זאת מדינת ישראל. ואני מדברת בתור אמא לחייל שהקיז את דמו למען המקום הזה וכאישה שמשלמת 50% מס, ביטוח בריאות מטורלל ובתמורה לא מקבלת שום דבר. ישראל לועסת ויורקת את אזרחיה".

גל חדש של תנועות מחאה

היסטורית, נשים שהביעו השגות על מטרות ואסטרטגיות לחימה, זכו ליחס מבטל במקרה הטוב, ומזלזל במקרה הפחות טוב. מה הן מבינות במלחמות? תפקידן ללדת ולגדל ילדים למלחמות הבאות ולתת לגנרלים לנהל את הקרבות.

ובכל זאת, לאקטיביזם האימהי בישראל יש היסטוריה לא קצרה. התנועה המפורסמת היא כמובן "ארבע אימהות" שהוקמה בעקבות אסון המסוקים ב-1997 וקראה לנסיגה חד-צדדית מלבנון. לפעילות הנשים בתנועה, שהצליחה לסחוף אחריה מדינה שלמה, ודאי היה חלק בהחלטתו של ראש הממשלה דאז אהוד ברק לסגת באופן מלא מלבנון, במאי 2000.

מלחמת השבעה באוקטובר הולידה גל חדש של תנועות מחאה של נשים שמתנגדות להמשך הלחימה. הן רוצות שינוי, הן מבקשות תשובות ולאחרונה – הן דורשות בתוקף את סיום המלחמה.

מלחמת השבעה באוקטובר הולידה גל חדש של תנועות מחאה של נשים שמתנגדות להמשך הלחימה. הן רוצות שינוי, מבקשות תשובות ודורשות בתוקף את סיום המלחמה

"חיפשתי מה לעשות כדי להשפיע ובעיקר להשמיע קול אזרחי במדינה שהפכה להיות אירוע צבאי", מספרת דלית כסלו ספקטור, "ואז שמעתי על 'אמא ערה' והצטרפתי. שמענו למכביר קצינים ואלופים ואלופים במיל', והרגשנו שאין ייצוג לקול שלנו – לאלו שנותנות את היקר מכל.

הפגנה של תנועת "ארבע אימהות" מחוץ למשרד הביטחון בדרישה לסגת מלבנון, יוני 1998 (צילום: Havakuk Levison / Reuters)

"הפעילות ב'אמא ערה' מאוד עוזרת לי. בחודשים הראשונים היא מילאה את עולמי. שמעתי את הסיפורים של הבנים שלי ושל החברים שלהם והעברתי אותם הלאה.

"כאישה דומיננטית, היה לי קשה להסכים לכך שהקול שלי משני. לכן, כל תעצומות הנפש שלי, ההכשרות שעברתי, היכולות הוורבליות והקוגניטיביות שלי, מתכנסות לזמן הזה שבו אני עושה דברים בשדה האזרחי, באומץ, כפי שהם עושים בשדה הקרב. אני שואלת שאלות. נלחמת על שוויון ועל צדק.

"היום עזבתי את העבודה ב-12:00. יומיים רצוף עם חיילים הרוגים, ואני גמורה. במקום לעבוד ישבתי במשרד והכנתי שלטים, כי מחר אני הולכת לעמוד במשמרת מול ביתו של הרמטכ"ל, במסגרת הפעילות של 'אמא ערה'. שישמור עלינו מפני הממשלה הזאת".

"אני מרגישה שנגמר האמון בין האימהות לבין המדינה ואפילו מול צה"ל", אומרת בתיה. "זהו. מפקירים את הבן שלי. בסוף השבוע שעבר נהרגו שלושה חיילי גבעתי, יומיים אחר כך עוד חמישה חיילים. יש חטופים שמופקרים בעינויים שהדעת לא סובלת. האקטיביזם עוזר לי. לצאת להפגין.

"אני מרגישה שנגמר האמון בין האימהות לבין המדינה ואפילו מול צה"ל. זהו. מפקירים את הבן שלי. בסוף השבוע נהרגו שלושה חיילים, יומיים אחר כך עוד חמישה. יש חטופים שמופקרים בעינויים שהדעת לא סובלת"

"הצטרפתי לארגון של הורים ללוחמים ואני פעילה גם ב'אימהות בחזית' וב'אמא ערה'. מה שאפשר. לאחרונה אני חושבת שצריך לעלות מדרגה. אני רוצה שיותר קולות של אימהות ללוחמים יישמעו בתקשורת. קולות של אימהות שיש להן פריבילגיה מפוקפקת, בגלל ההקרבה".

"כבר שנה ושמונה חודשים הבן שלי נלחם", מוסיפה יודפת הרן. "ברור לי שצה"ל לא בנוי למלחמות ארוכות. יש מחסור גדול בקצינים. כמה זמן ילדים בני 19 ו-20 יכולים להמשיך להילחם? הם מותשים, שחוקים, איבדו המון חברים, נחשפו למראות קשים. רבים מהם כבר מבינים שאי אפשר להכריע את חמאס בדרך הזו. מבינים שהלחימה מסכנת את החטופים, ושהגיע הזמן לפתרון מדיני.

הפגנה של תנועת "אמא ערה" בירושלים (צילום: עמוד הפייסבוק של "אמא ערה")

"כדי לא להשתגע, בחרתי לפעול. התחלתי בהפגנות בבגין, בקפלן, בעזה 35. לאחרונה התאחדנו כמה אימהות ללוחמים, שנמאס להן לשבת חסרות אונים, למחאות נחושות, במטרה להציל את חיי הבנים.

"בשבוע שעבר הפגנו בכנסת. זעקנו את אשר על ליבנו ואזקנו את ידינו. תוך פחות מדקה הגיע משמר הכנסת, קרע את האזיקונים בכוח, וגרר אותנו החוצה. אתמול הפגנו במשך חמש שעות ליד בית הנשיא, עד שהגיעו שוטרים, פינו אותנו באלימות והובילו אותנו לניידת כאילו היינו אחרונות הפושעות. אבל שום דבר לא ישבור אותנו. לא נעצור – עד שהמלחמה תיפסק".

"אתמול הפגנו במשך חמש שעות ליד בית הנשיא, עד שהגיעו שוטרים, פינו אותנו באלימות והובילו אותנו לניידת כאילו היינו אחרונות הפושעות. אבל שום דבר לא ישבור אותנו. לא נעצור – עד שהמלחמה תיפסק"

ד"ר רתם סיון הופמן, בת 49 מכפר ביאליק, מצנתרת מוח ומנהלת מחלקת דימות בבית חולים "מאיר", היא אמא ללוחם בן 23 ולחייל שנמצא בהכשרה לחובלים. הופמן היא ממקימות תנועת "אמא ערה".

היא מתארת מה עושה לה הימצאותו של בנה במלחמה ללא קצה, וללא מטרה ברורה. על תסריטים שעוברים לה בראש, החל במה תעשה כשידפקו בדלת, איך מודיעים לאח שלו, וכלה באיזה שיר ישמיעו בהלוויה. "אלה דברים שמתנפלים עליך למרות רצונך", היא אומרת.

"לפני שנה הוא השתחרר מסדיר, עשה מילואים, נסע לתאילנד וחזר לפני שלושה שבועות לצו 8 נוסף שקיבל.

"רוב הזמן אני פשוט עצובה. מאז השבעה באוקטובר אני מדחיקה פחדים, מדחיקה מחשבות, חיה מרגע לרגע, מנסה לא לדמיין את התמונה הגרפית שלו שם, איפה הוא ישן ומה הוא אוכל.

"כשהוא קיבל עכשיו צו 8 אמרתי לו, אל תבוא. אמרתי לו שאני חושבת שהמלחמה הזאת פוליטית והורגת חטופים וחיילים.

"באחת ההפגנות שאני לוקחת בהן חלק, אמרה לי אחת האימהות שהבנים בוחרים בצוות על פנינו. יש בזה מן האמת. חינכנו אותו לציונות. לתרום בכל מחיר. אני נקרעת בין הרצון שלי שלא יהיה שם, לבין התחושה שזה לא הוגן לדרוש ממנו לא לתת כתף לחברים שלו".

מה נותן לך האקטיביזם?
"תקווה. ותחושה שאני מחזירה לעצמי מעט שליטה, גם אם זאת תחושה מדומה של שליטה. אני רוצה לדעת שעשיתי הכול, כדי שאוכל להסתכל לעצמי בעיניים.

"היו לנו כמה הישגים לאורך המאבק הממושך הזה, כמו ביטול הכניסה של לוחמי הכשרות לרצועה.

"אני מקווה שלא מחכה לנו דרך ארוכה מדי, כי עכשיו יש שגרת כיבוש. זה מה שיש עכשיו. השתלטות איטית ומדודה על עוד ועוד שטחים ברצועה, שלא למטרות הגנה על המדינה, ולא למטרות החזרת החטופים. זה מה שיש עכשיו – ואת המחיר משלמים החיילים".

"אני מקווה שלא מחכה לנו דרך ארוכה מדי, כי עכשיו יש שגרת כיבוש – השתלטות איטית על עוד ועוד שטחים שלא למטרות הגנה ולא למטרות החזרת החטופים. זה מה שיש עכשיו – ואת המחיר משלמים החיילים"