למכונית המסחרית החדשה של אורי שקד, בועת זכוכית גדולה עם צמיגים שמנים, יש דלת עם מנוע חשמלי שנסגרת בשלט־רחוק. כשירדנו מהמכונית ברחוב החשמונאים בתל אביב, מול "דרך היין", החנות הראשונה בישראל המוקדשת אך ורק ליין ולתרבות יין שנפתחה השבוע, נעל שקד את הדלת בשליפה של השלט־רחוק.

עוד לא ברור לי לגמרי למה, אבל מראה הדלת הגדולה הנעה על ציר חרישי ונסגרת בטפיחה קלה, הצחיק אותי. נשארתי עומד על המדרכה, בוהה במכונית הנוצצת וגועה בצחוק. שקד שאל אותי למה אני צוחק. דלת חשמלית? אמרתי לו, מה אתה, נכה? זה נורא מצחיק. "זה שום דבר", הוא אמר, "היבואן נתן את המנוע החשמלי בחינם. עזוב, בחייך, אני לא צריך את זה".

אורי שקד ואני מכירים 30 שנה, פחות או יותר. לפני 30 שנה אני הייתי ילד אשכנזי מפוטם, בן למשפחה בורגנית שבנתה לעצמה וילה ברמת חן, ואורי שקד היה בן למשפחה מיוצאי עיראק שהיה לה דוכן ירקות קטן בשוק

אורי שקד ואני מכירים 30 שנה, פחות או יותר. לפני 30 שנה אני הייתי ילד אשכנזי מפוטם, בן למשפחה בורגנית שבנתה לעצמה וילה ברמת חן, ואורי שקד היה בן למשפחה מיוצאי עיראק שהיה לה דוכן ירקות קטן בשוק של רמת השקמה, השכונה הצמודה לפארק הלאומי ברמת גן מצידו המערבי.

ככל שאני מגסה להיזכר באורי שקד, הילד בן השמונה שבא לדוכן לעזור לאביו ולאחיו הבוגרים, אינני מצליח להעלות בזיכרוני את תווי פניו. שקד זוכר את אבי מגיע לשוק עם הלארק סטודיבייקר שהייתה לנו ב־1962, פורש את "מעריב" על ההגה ומחכה שאמי תגמור את הקניות. מאז אנחנו מכירים. מאז אנחנו בעסקי אוכל, פחות או יותר.

סניף דרך השלום של רשת "דרך היין", תל אביב (צילום: פייסבוק דרך היין)

אם הייתי בא ממשפחה מסודרת כמו משפחת שקד, עם היררכיה ברורה הנשמרת בקפדנות, רבים הסיכויים שהייתי מנהל היום את המאפייה של אבי ואורי שקד ואני היינו קולגות בעסקי מזון. אבל דברים התגלגלו אחרת, ומאז שנות ה־60', כמו תושבי רמת חן, תל גנים, סביון ושכונות לא עניות אחרות, אני לקוח של האחים שקד. מה שהשתנה, וזה שינוי דרמטי לטעמי, שבניגוד לאבי, אני יוצא מהמכונית ועורך את הקניות בעצמי.

מאז ששנינו אנשים בוגרים, אני כותב בעיתון ושקד אינו מגיב. במאזן כללי משוקלל בקפדנות כתבתי על יינות הגולן דברים רעים יותר מאשר טובים. זה לא פגע בידידות בינינו. שקד טוען שהוא מוציא לפועל את החלומות הלא מעשיים שלי. אני חולם על חנות יין, ושקד מקים אותה.

מי שאוהב פירות וירקות איכותיים בגוש דן כבר שמע על האחים שקד, חבורה מרשימה ופעלתנית של 18 אחים ואחיות מאב אחד ושתי אימהות, וכן בני דודים וגיסים, שהפכו דוכן ירקות בשוק קטן לאימפריה

מי שאוהב פירות וירקות ומחפש איכות בגוש דן, שמע בדרך זו או אחרת על האחים שקד. הם שונאים לספר את סיפורם האישי באותה גישה מגוננת ופרטית שיש למשפחות גדולות, אבל הם חבורה מרשימה ופעלתנית של 18 אחים ואחיות מאב אחד ושתי אימהות, וכן בני דודים וגיסים, ששילבו עסקים ומשפחה בהצלחה נדירה.

הם אנשים חרוצים ובעלי מעוף, שהפכו דוכן ירקות בשוק קטן לאימפריה. הם הריחו את השינויים בהרגלי הצריכה והאכילו את הנובו־רישים הקולניים בכל המטעמים שהנובו־רישים ידעו שהם אמורים לאהוב אך לא מצאו בסופרמרקט.

סניף דרך השלום של רשת "דרך היין", תל אביב (צילום: פייסבוק דרך היין)

סיפור עליית האימפריה של האחים שקד הוא עדות ניצחת לקיומה של יזמות מוצלחת ורווחית בישראל, גם בתנאים קשים. ראיתי אותם פותחים חנות ירקות גדולה בקריית אונו, עיר מגורי, ומוכרים אותה אחרי שנה ברווח; ראיתי אותם טווים קורים של יזמות אגרסיבית סביב "ירדן", היקב הצעיר והנמרץ מהגולן, והופכים למפיצים הבלעדיים שלו מצפון הארץ ועד הנגב.

ראיתי אותם פותחים מרכז הפצה ליין, מקימים מרכז טעימות וחנות, מורידים את בגדי העבודה ועולים על ז'קטים ועל חליפות איטלקיות; ראיתי אותם מוכרים את המוניטין של ספינת הדגל, חנות הירקות והמעדנייה הגדולה ברמת חן, אך לא מוותרים על הנדל"ן וגם מממשים תוכניות להרחבתו. ראיתי אותם מחדירים את יינות הגולן לתודעה הרדומה של שותה היין הישראלי – אחרי שהיקבים הגדולים התעללו בו שנים רבות – בלי לפרסם אינץ' אחד של פרסומת בעיתון.

סיפור עליית האימפריה של האחים שקד הוא עדות לקיומה של יזמות מוצלחת ורווחית בישראל, גם בתנאים קשים. ראיתי אותם מחדירים את יינות הגולן לתודעה הרדומה של שותה היין הישראלי בלי לפרסם בעיתון

אני לא זוכר אותם רבים, מה שלא מבטיח כי מעולם לא רבו, אבל יחסית לעסקי משפחה, העסק הזה עשוי מקטיפה. אלי שקד, האח הבכור, ניהל את החנות ברמת חן כעשרים שנה. אנשים שמוכרים איכות קורעים את הנשמה כדי לענות על הדרישות של הלקוחות. כל נודניק שהיה בפריז וקנה ב"פושון", או היה בניו־יורק וקנה ב"בלדוצ'י" או ב"זייבאר", חוזר לישראל ושואל איפה הג'ינג'ר הטרי והקפה מקניה.

כאשר אדם משרת אנשי מוסד, צבא קבע, רופאים ואנשי תקשורת יום יום; כאשר ביום נתון אחד אפשר לפגוש בתור לקופה את יצחק חופי, שמואל גורן וגניקולוג צמרת, אפשר להישחק. אז לפעמים נגררים לעסקי קוצ'י־מוצ'י שמורכבים לרוב מחילופי דברים דו־משמעיים בין השקד הצעיר בצנרת לבין גברת שרון שחזרה מניתוח מתיחה והרמה כללי בשוויץ. לא תמיד הדיאלוג הזה הוא הדבר הכי מנומס בהיסטוריה, אבל לרוב אין אבדות בנפש. הקנטרנות ההדדית הזאת, בין הצעירים הגרומים שעובדים קשה לבין האישה המשופצת, היא חומר לנובלות רומנטיות, אבל גם זה נמאס בסוף.

יקב בזלת הגולן שברמת הגולן, אפריל 2025 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

מה שיפה באחים שקד, שהם מקבלים את ההחלטות הכלכליות שלהם בהצבעה ובישיבת שותפים, ושהמשפחה היא ערך עליון. כאשר היה צריך לחלץ את אלי שקד מעבודת הפרך שלו בחנות אחרי 20 שנה ולמצוא משהו שייתן לו סיפוק ויאפשר לו להוריד הילוך, שכרו את החנות ברחוב החשמונאים, קרוב לפינת קרליבך, החליטו שפותחים חנות ליין והתחילו לשפץ. השבוע הייתה הפתיחה החגיגית. אלי שקד לבש ז'קט יפה והחזיק כוס יין ביד; מה יכול להיות יפה ותומך יותר ממשפחה שבניה דואגים איש לאחיו.

* * *

יזמות מפחידה אותי. היא מעידה על יכולתו של הזולת להפוך רעיון או הערכת מצב, למציאות כלכלית שניתן למשש אותה. כמי שלא ניחן כלל ביכולת הזאת, אני מעריץ את האחים שקד. כל אחד מכיר סיפור על מישהו שבנה את עצמו, אבל האחים שקד בנו לעצמם ארמון ממלפפונים ועגבניות.

לסיפור ההצלחה של יינות הגולן מלאו עשר שנים, ואני אוהב מאוד לשמוע ולקרוא כיצד בעלי המקצוע ביקבים האחרים, שנרדמו בשמירה, מנסים להמעיט בדרמטיות של פריצת הדרך של יינות הגולן

לסיפור ההצלחה של יינות הגולן מלאו עשר שנים, ואני אוהב מאוד לשמוע ולקרוא כיצד בעלי המקצוע ביקבים האחרים, שנרדמו בשמירה, מנסים להמעיט בדרמטיות של פריצת הדרך של יינות הגולן.

האחים שקד חברו כאן ליזמות הנפלאה של שמשון ולנר, המנכ"ל הראשון של יקבי הגולן, שהצליח להוציא את העיתונות הישראלית מגדרה עם מערך שעוד ילמדו אותו במכללות לעסקים: מסיבות עיתונאים, סיורים ביקב, טעימות בתנאים צרפתיים שבהן זכו טובי אנשינו, שטעמו את היין החדש וגם ירקו אותו לדליים כמו גדולים.

היו גם התכתשויות פומביות נפלאות בין שבתי טבת, עמוס אילון, אלכס אנסקי ואחרים, כל אחד תרם משהו לדיון, אבל שמשון ולנר, עם החיוך המושבניקי התמים שלו והרווח בין השיניים, עמד בצד וחכך ידיים בהנאה. הביאו מומחים מקליפורניה, כמה אלמנטרי, נטעו גפנים בתנאי גידול ייחודיים, החליפו ייננים, זכו במדליות בתחרויות בחו"ל, מדליות שתמיד מצאו את דרכן לעיתונות הישראלית בידיעות חדשותיות, בלי שוולנר או שקד השקיעו לירה בפרסום.

בציר ענבים בכרם תל פראס סמוך לגבול סוריה שברמת הגולן, 24 בספטמבר 2017 (צילום: מאור קינסבורסקי/פלאש90)

חנות היין החדשה היא היהלום שבכתר או, אם תרצו, השמפניה של הביזנס. האחים שקד פתחו את החנות אחרי שהעלו בחכתם (בזכות היינות הטובים והאיכותיים של הגולן) את התקשורת, הבוהמה, בעלי יכולת הקנייה והמגזר העסקי שמבין בחיים טובים. הם הריצו חנות קטנה ומרכז טעימות באזור התעשיה בגבעתיים.

רשימת המנויים שלהם מכילה אלפי שמות, רובם שמנה וסלתה, ואחרי שכל מי שדעתו בארץ נחשבת ישב להם על הברכיים בימי שישי בבוקר בחבורות של עשרה ושתה יינות טובים וגם קיבל הרצאה מלומדת בליווי קלטת וידיאו וגבינות ברקין מכפר יחזקאל, הם הבינו שהגיע הזמן לחנות המוקדשת ליין ולתרבות יין.

חנות היין החדשה היא היהלום שבכתר או, אם תרצו, השמפניה של הביזנס. האחים שקד פתחו אותה אחרי שהעלו בחכתם (בזכות היינות הטובים של הגולן) את התקשורת, הבוהמה והמגזר העסקי שמבין בחיים טובים

כדי להבין כיצד הם פועלים, ישבתי וקראתי את ספר האורחים הגדול שלהם בגבעתיים. אני מכיר את אזור התעשיה הזה; ממש לא הצעקה האחרונה של הקדמה. אם לא הייתי סוטה מהתוואי, הייתי מנהל שם היום את מאפיית מיברג.

ראוי לציין, כי הטועמים המאושרים חותמים ומחווים את דעתם בספר בתום הטעימה. כמו כן ראוי לציין, שתרבות שתיית היין בישראל נמצאת עדיין בטיטולים, וכל מיני אנשים שנראים כמו נמרים בטלוויזיה עוזבים את החנות על ארבע ומתנדנדים בדרך למכונית. העתקתי לעצמי כמה מקריאות ההידד, כדי לתת לכם מושג על מי ומה אנחנו מדברים.

חביות יין ביקב דלתון באזור התעשייה דלתון שבצפון, 6 במרץ 2018 (צילום: דוד כהן/פלאש90)

"נהדר וטעים ותמיד עם המבט קדימה", כותבת דליה פן־לרנר. בעלה, סר אלק לרנר, ביקר וטעם מאוחר יותר עם מוריס בנין, נשיא מסדר אבירי הגריל בישראל, ושניהם חתמו באנגלית. "היה ברור שזה יהיה גדול, מקווים שזה יהפוך לאירוע שבועי", כתבו אורית הראל ואבי בטלהיים מ"מעריב". "והרבה תודה," הוסיף עופר שלח, גם הוא מ"מעריב".

"היום יום היין, תודה על ששברתם לי את מחסום האדומים," כותב המשורר רוני סומק, שהגיב ברשימה קטנה ב"מעריב", שבה השווה יין טוב לברוק שילדס. "תודה מהלב על התענוגות, וכשלאלה מתלווים יינות משובחים אז מה יש עוד לדבר. אם יתחילו לנו ככה כל הבקרים, נחיה אולי אלפיים שנה," מוסר דב גליקמן, אחד האורחים הקבועים.

מה שעולה מספר האורחים המהודר הזה אלה הביקורים החוזרים ונשנים של קומץ מאושרים, שאינם מחמיצים כל הזדמנות לשתות יין בחינם, לאכול גבינות צאן ולקנח בעוגה

מה שעולה מהספר המהודר הזה אלה הביקורים החוזרים ונשנים של קומץ מאושרים, שאינם מחמיצים כל הזדמנות לשתות יין בחינם, לאכול גבינות צאן ולקנח בעוגה.

מסתבר שלא צריך הרבה כדי לקנות את אהדתם של אנשי תקשורת בישראל. בסך הכול אלה אנשים המשוועים למעט חיבה ולמחוות של רצון טוב, ואת אלה האחים שקד יודעים להעניק. הביקורים החוזרים די מביכים, מה גם שחלק מהטועמים טורחים לציין בדבריהם כמה ישמחו להיות מוזמנים פעם נוספת.

"בתור אחד שלא מבין כלום ומה שנשאר לי תמיד מהשתייה זה כאב ראש, ממש נהניתי, ואני מקווה שאזכור משהו מכל מה שקרה פה. כולם היו נחמדים וגם מה שקרה לי. אם זה מהיין, אז כנראה זה מה שצריך לעשות," כותב יוסי פולק, שלפי כתיבתו במקומון של "מעריב" אפשר להתרשם שהוא מבין גדול באוכל.

סניף דרך השלום של רשת "דרך היין", תל אביב (צילום: פייסבוק דרך היין)

דב גליקמן חוזר (פעם שנייה) וגם מודה שהיה לפני חודש. "המון תודה על התענוג להיות בחברתכם, שלא לדבר על היינות הנפלאים שנתתם לי לטעום. אכעס מאוד אם לא תזמינו אותי לכל חגיגה כזאת," מתריע גברי בנאי מהגשש, שחזר פעם נוספת עם חבריו ללהקה. "אני לא זוכר מה קרה. אני גר ברחוב ויסבורג 13, אשתי שמה שוש, קומה ב', דירה 4, שלכם בידידות, פולי".

בביקורם השני, הראל ובטלהיים כבר הרבה יותר דעתניים: "טעים, מהנה, אבל אנחנו עדיין על תקן של תשדיר שירות לקברנה בלאן, ושמיברג יתפוצץ", הם כותבים. דב גליקמן, פעם שלישית: "היינו לפני שנה וחודש. לא מובן איך הצלחנו לעבור את השנה הזאת, אל תיתנו לנו לחכות שוב שנה. מה נשאר אם לא לשתות יחד את היינות הנפלאים ביותר".

"אכעס מאוד אם לא תזמינו אותי לכל חגיגה כזאת," התריע גברי בנאי מהגשש, שחזר פעם נוספת עם חבריו ללהקה. "אני לא זוכר מה קרה. אני גר ברחוב ויסבורג 13, אשתי שמה שוש, קומה ב', דירה 4, שלכם בידידות, פולי"

"כנראה שהיה נפלא. רצוי לשאול אותי מחר", כותב דן שילון בביקורו הראשון. "היין של ירדן בהתקדמות, מה עם המדינה," תוהה מנחם תלמי; ואשתו של אביטל ענבר, גם הוא מ"מעריב", חותמת בשם בעלה. גם עמוס ירון ואביהו בן־נון היו, ומאיר רקוץ', רופא השיניים של הילדים שלי, ולמרות שיש בספר אנשים לא מעטים ממגזרים אחרים, תודו שהאחים שקד יודעים את מי להזמין.

דן שילון שלח את אחיו יגאל, ויואל מרקוס בא לבד. אחרי שכל מי שדעתו בישראל נחשבת שתה אצלם עשרים סוגי יין לפחות בטעימה, הבינו האחים שקד כי הגיע הזמן לפתוח חנות יין אמיתית. הקרקע הייתה בשלה.

יקב פלטר שבקיבוץ עין זיוון בצפון רמת הגולן, 24 בינואר 2025 (צילום: מיכאל גלעדי/פלאש90)

* * *

יחזקאל אסלן נרצח אחרי שאכל ארוחת דגים במסעדת "קלדרון דגים" הסמוכה ל"דרך היין", ושתה חלק יחסי משישה בקבוקי שרדונה של ירדן בשולחן של שישה. בכל מה שקשור ליין, אסלן היה גורמה. אסלן התארח עם חברים שלו בטעימה אצל האחים שקד, ובדברי הברכה המשותפים, ליד חתימות כל המשתתפים, נכתב: "תודה על האירוח המכובד ובמיוחד על יינות 84' ו־86'' ועל השינוי שחל בנו בהרגלי השתייה והחינוך התרבותי של היין".

היין האהוב על אסלן המנוח היה קברנה סוביניון 84' של ירדן. יין של יודעי דבר ומבינים, אבל ההעדפה מוזרה במקצת כיוון שה־84', מבחינת איכותו, תקוע בין שני יינות טובים וגדולים יותר: ירדן 83', היין האדום הראשון שירד מהרמה ושמחירו היום בסביבות 2,000 שקל לבקבוק: וירדן 85', היין האדום הגדול ביותר שאי פעם בוקבק בישראל. מי שאכל ב"שיפודי התקווה" של אסלן, יודע שהוא נהג לקדם את יינות גולן והיה מוכר אותם במחיר סביר, כלומר, כפול ממחירם הסיטונאי.

המוכרים אמדו את הצעיר במבט השמור למוכרים יהירים של יין יקר ונתנו לו סטוק 84. לא, אמר להם הצעיר, זה בשביל יחזקאל אסלן, ואני רוצה ירדן 84'. אמרו לו: זה יקר. והצעיר אמר: זה בסדר, ושילם במזומן

הרומן של אסלן עם יינות גולן התחיל מוקדם יחסית. יום אחד הגיע גבר צעיר לחנות המשקאות הוותיקה בפתח הנמל הישן של תל אביב, וביקש בקבוק של 84' עבור חנות הפיצוחים ממול. המוכרים בחנות אמדו את הצעיר במבט השמור למוכרים יהירים של יין יקר, החליטו שהוא מתכוון לקוניאק, ונתנו לו סטוק 84. לא, אמר להם הצעיר, זה בשביל יחזקאל אסלן, ואני רוצה ירדן 84'. אמרו לו: זה יקר. והצעיר אמר: זה בסדר, ושילם במזומן.

באמצע הטעימה של חבורת אסלן אצל שקד, נפתחה הדלת למטה, ובמדרגות עלה צעיר לבוש סחבות, עני ורעב ללחם, נכנס אל תוך החבורה המיטיבה את לבה ביין וביקש כמה לירות לאוכל. האחים שקד הרגישו מעט לא נוח מההתפרצות הלא קרואה הזאת, ועד שהגיעו אל הצעיר כדי להראות לו באדיבות את הדרך לדלת, אספו החברים של אסלן משהו כמו 700 דולר בירוקים ונתנו לצעיר, שיהיה לו מה לאכול.

יין אדום, אילוסטרציה (צילום: iStock/IL21)

זה יותר מסיפור פיקנטי. יש לו מוסר השכל ששכנע את האחים שקד, שישראל מוכנה לחנות יין איכותית. לפי מוסר ההשכל הזה, אהבת היין היא היום מכנה משותף לישראלים רבים שוודאי יצדיקו בכספם את ההשקעה בחנות, בז'קטים ובווסטים המהודרים, בשיפוץ הגדול, באווירה החגיגית, במרתף היינות, בחדר הטעימות ובו שולחן העץ הגדול של נשיא חוף השנהב. החנות היא כבר יותר מהחלום. היא רקמת התחרה בשולי החלום.

* * *

כדי להסיר ספק: האחים שקד מעולם לא קופצים מעל הפופיק, כך שאין טעם לשבת ולחכות להתרסקות. הצעדים שלהם מחושבים עד הפרט האחרון, ומכיוון שכל התקשורת שותה להם מהיד, הם יודעים שהם מכוסים.

האחים שקד אינם נוהגים לפרסם, מכיוון שלפני כמה שנים היית יכול למצוא בעיתון של המדינה ידיעה חדשותית מסעירה במיקום מועדף בעמודי החדשות: "צפוי מחסור ביינות גולן לחג". ידיעה כזאת, גם אם היא נכונה, ראויה לעמודי צרכנות. בעיקר היא משרתת את הצורך של יינות הגולן למכור את כל המלאי לחג. לרוב זה עובד.

כדי להסיר ספק: האחים שקד מעולם לא קופצים מעל הפופיק, כך שאין טעם לשבת ולחכות להתרסקות. הצעדים שלהם מחושבים עד הפרט האחרון, ומכיוון שכל התקשורת שותה להם מהיד, הם יודעים שהם מכוסים

רחוב החשמונאים הוא היום מרכז עסקי גדול, וגם קרוב מאוד ל"מעריב". כבר בימי ההרצה עשו שם עסקים ענפים. חג הפסח בפתח ואיתו אובססיית השי לחג, ו"דרך היין" היא חנות שמציעה פתרונות.

החנות מעוצבת בפשטות אלגנטית. לא צריך הרבה יותר מאלפי בקבוקי יין שוכבים בהכנעה על מדפי עץ, כדי להעביר את החובב הממוצע על דעתו. בשם האלגנטיות העסקית שלהם, ומאחר שהם מושקעים בקידומה של תרבות היין באשר היא, ימכרו בחנות גם יינות איכותיים של היקבים החשובים בארץ.

יקב בזלת הגולן שברמת הגולן, אפריל 2025 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

האחים סגל השכילו להבין כי זה צעד חשוב לקידום תרבות היין ומיהרו לספק סחורה ולאחל הצלחה. בכרמל מזרחי טרם גיבשו עמדה סופית כלפי החנות. גם אם החשדנות העסקית תגבר על הטעם הטוב והפרגון, האחים שקד מבטיחים כי ייקנו את יינות כרמל מהספקים הרגילים, ובלבד שיהיו בחנות. יבואני היינות הצרפתיים, האיטלקיים, הצ'יליאניים והדרום אפריקאים שמחים על החשיפה, וכבר העבירו סחורה.

בחנות יימכר גם מבחר מרשים וייחודי של אביזרים: חולצי פקקים מסוגים שונים, מהרולס־רויס המוכסף ב־600 שקל ועד החולץ הפשוט והיעיל ביותר.

יש פינה צנועה של ספרות יין, בעברית ובאנגלית. יש מתקנים לאחסון יין בשכיבה. יש קארפים ודקנטרים ששותי יין רציניים מעבירים לתוכם את היין מהבקבוק כדי לתת לו לנשום ולהיפתח. יש כוסות יין יפות, כל יין והכוס המיוחדת לו: מגביעים דקים ואלגנטיים לשמפניה ועד כוסות ענקיות ליין אדום, שתינוק ללא השגחה עלול לטבוע בהן.

יש פינה צנועה של ספרות יין, בעברית ובאנגלית. יש מתקנים לאחסון יין. יש קארפים ודקנטרים ששותי יין רציניים מעבירים לתוכם את היין מהבקבוק כדי לתת לו לנשום ולהיפתח. יש כוסות יין יפות, כל יין והכוס שלו

האדונים אפי וינטר, ישראל עשהאל וברי ססלוב, יעבירו כיתות הערכה ליין וטעימות בחדר עם השולחן הגדול שנועד למטרה זו. "דרך היין" תאחסן עבורכם יין יקר או כל יין שתרכשו ולא יהיה לכם איפה לאחסן, במקרה שרק כעת אתם בונים את האחוזה הגדולה בכפר.

לקראת חנוכת הבית, ימכרו לכם האחים שקד מרתפי יין מווסתי טמפרטורות ולחות, לאחסן מאות בקבוקים במחירים הנעים מ־2,000 ועד 5,000 שקל. יהיו שמפניות צרפתיות איכותיות ויינות מבעבעים מקומיים שאסור לקרוא להם שמפניה לפי חוק בינלאומי. בקיצור, כל מה שרציתם לדעת על יין.

סומלייה מקצועית מוזגת יין אדום מדקנטר לכוס, אילוסטרציה (צילום: iStock/IL21)

כל החגיגה האלכוהולית הגדולה והאיכותית הזו עבור מדינה שאפילו איננה נרשמת סטטיסטית בהרגלי שתיית היין בעולם. כי כמה כבר אנחנו שותים? ארבעה ליטרים לראש לשנה, לעומת 60 ליטר לראש בצרפת ו־30 ליטר לראש באמריקה. יקבי הגולן מייצרים שני מיליון בקבוקים בשנה.

מתברר שהישראלי הממוצע עדיין תקוע עמוק בהרגלי שתייה של יין חצי יבש, מתוק וסמוק מבושה, וסובאי השרדונה והקברנה סוביניון היבשים הם מיעוט שבמיעוט. מיד ייפתח מחדש הוויכוח הישן והרלוונטי בדבר מחירם הגבוה מאוד של היינות האיכותיים. כי כל מי שיודע משהו על יינות צרפת וקליפורניה, יודע כי תמורת 100 דולר, מחירו של קברנה סוביניון 85' המיתולוגי, הוא מקבל בחו"ל יין נפלא באמת וגם נשארים לו כמה פרנקים לקוניאק טוב לקינוח.

מתברר שהישראלי הממוצע עדיין תקוע עמוק בהרגלי שתייה של יין חצי יבש, מתוק וסמוק מבושה, וסובאי השרדונה והקברנה סוביניון היבשים הם מיעוט שבמיעוט

אני מתעכב עם אורי שקד על שאלת המחיר. זה סיפור מעיק ומציק. ושקד, שנמצא בביזנס הזה גם כדי להרוויח, אומר כי זה עניין מובהק של היצע וביקוש. אנחנו גם מרימים מעט את הקול, אחרי הכול, אנחנו מכירים לא מהיום, כי בכל הסיבובים הקודמים, כאשר הייתי מוכן לקנות 85' במחיר מלא, אף פעם לא היה, ואולי יהיה, ואין לנו, ופתאום, עם פתיחת החנות, מתברר שנמצאו איזה 90 קרטון.

קח מאה אלף שקל, אני אומר לשקד, ותן לי את כל הכמות. הוא מחייך. אני לא מוכר לאיש אחד את כל הכמות. זה היין הכי טוב שלנו. זה כרטיס הביקור שלנו. אני רוצה שכולם ישתו. יש גם חמישה קרטונים של 83', הקברנה סוביניון הראשון שירד מהרמה, שבמכירה פומבית בהילטון הביא 2,150 שקל לבקבוק. ויש כמות קטנה מ־84', יין לא גדול, וכמות נאה מ־86', יין עם עתיד.

באמת עסק יפה ונקי שאנשים ייהנו ממנו. בקבוק של יין איכותי במונחים ישראליים עולה בממוצע 40 שקל, וזה לא מעט כסף לחוויה אלכוהולית בחוזק של 12 אחוז לנפח.

אף אחד אינו צריך לחשוש לעתידם של האחים שקד. כי בתיאום נפלא, ובכפוף למזל הטוב שלהם, החל השבוע מכון היין לשדר תשדירי שירות בטלוויזיה, שבהם מוכרת ציפי שביט "יין ישראלי משובח". אבל השבוע גם היה יצחק רבין בוושינגטון, ולפי אחת הגרסאות, הוא מעבד עם הנשיא קלינטון את הפרטים ולוח הזמנים של הירידה מרמת הגולן.

נסיגה כזאת, אם וכאשר, היא מכת מוות למוניטין העולמיים של יינות הגולן. נכון שהם כבר מנסחים לעצמם עמדות נסיגה ומסבירים שחלק מהגפנים הטובות צומחות באזורים אחרים בארץ, אבל עד עכשיו יקבי הגולן הרי שיווקו בעיקר את תנאי הקרקע והאקלים של אדמת הבזלת של הגולן.

נסיגה מרמת הגולן, אם וכאשר, תהיה מכת מוות למוניטין העולמיים של יינות הגולן. זה יהיה יום עצוב במיוחד לתרבות היין, כאשר ישראל תיאלץ לפנות את היקב בקצרין וגם לתהות אם לפוצץ אותו או לא

זה יהיה יום עצוב במיוחד לתרבות היין, כאשר ישראל תיאלץ לפנות את היקב החדש בקצרין וגם לתהות אם לפוצץ אותו או לא. הבעיה האמיתית של יין כשר היא שאסור שייגעו בו ידי לא יהודי. כך שלפחות לפי ההלכה, צריך לפוצץ את היקב.

בדרך הביתה מתגנב לי חשד כי האחים שקד, בהתאם לתוכניות החומש הרב־שנתיות שלהם, לקחו את פינוי רמת הגולן בחשבון. לכן הם פתחו השבוע חנות יין בתל אביב, שמוכרת יין מכל הסוגים ומכל היקבים. שיהיה להם לאן לסגת.

פורסם לראשונה ב"חדשות" 1993