"מאפס למאה" מילמלו רבים רק לפני שבועיים, "מאפס למאה" אמרו והתייחסו למהירות שבה חזרנו מחרדת אלוהים ושגרה של תיקים מוכנים עם דרכונים לריצה למקלט השכונתי (אם התמזל מזלנו להיות קרובים למקלט שכזה) ועד לשגרה של עבודה ומסיבות סיום לילדים.

"מאפס למאה" מתאר גם את המהירות שבה התרגלנו לכיוון ההפוך: משגרה יחסית למצב חירום ודריכות, של עסקים קורסים ושל המתנה לפגישה חזיתית עם האיום הבא. המילה "אירוע" משמשת אמנם לתיאור כל הפצצה, אבל למעשה מדובר בשגרת חירום חדשה שהורגלנו בה.

"מאפס למאה" מתאר את המהירות בה התרגלנו לעבור ממצב חירום לשגרה ובכיוון ההפוך משגרה למצב חירום ודריכות, עסקים קורסים והמתנה לפגישה חזיתית עם האיום הבא. מדובר בשגרת חירום חדשה

מה מאפיין מצב חירום? על-פי הפילוסוף האיטלקי גורג'יו אגמבן, "מצב חריג" (State of exception) הוא מצב בו החוק הרגיל מושעה והריבון יכול לעשות ככל העולה על רוחו. הפרט נותר נטול הגנה וחשוף לפגיעה מהמשטר. החיים הפוליטיים, המוגדרים על-ידי מערכת של זכויות בסיסיות והשתייכות לקהילה מושעים לטובת השרדות ביולוגית בלבד.

אגמבן משתמש בדוגמה של מחנות הריכוז הנאצים. זו  אומנם דוגמה קיצונית, אך היא מייצגת מצב בו אנשים הופשטו מזהותם הפוליטית ומהותם מתמצה ב"חיים עירומים" (Bare life) – חיים ביולוגיים בלבד, נטולי רוח ותרבות, שניתן לכלוא, לשנע ולעשות בהם ככל העולה על דעת הריבון.

לטענתו, מאז ה-11.9 – הכרזה על מצב חירום, שאמורה להיות קיצונית וחד-פעמית, הפכה להיות סמכות שהוטמעה בנורמה, משום שהריבון שומר לעצמו את הזכות להכריז על מצב זה כראות עיניו וצרכיו.

שימוש בפחד והבחנה בין ידיד ובין אויב הם מהכלים החשובים ביותר של מצב חירום, שכן תחת איום, הפרט מגיב בתגובה הישרדותית (גם ברמה הפיזיולוגית): המציאות מובנת באופן צר ב"ראיית מנהרה", התלות גוברת והצייתנות עולה. כעס ושנאה למי שמאיים על הביטחון הבסיסי מאפשרים גם הם לשמור את הפרטים מבודדים  ומוחלשים. הפילוסוף הנאצי קרל שמיט הבהיר זאת בעצמו כהיבט חיוני של מצב רצוי זה.

שימוש בפחד והבחנה בין ידיד לאויב הם מהחשובים בכלי מצב החירום, שכן תחת איום, הפרט מגיב בתגובה הישרדותית (גם פיזיולוגית): המציאות מובנת באופן צר ב"ראיית מנהרה", התלות והצייתנות גוברות

הצעדים הקיצוניים שנקטו ממשלות בתקופת הקורונה בוקרו באופן חריף על-ידי אגמבן. בספרו "Where are we now?" משנת 2021, הוא מראה כיצד צומצמו חיי האזרחים למהות הביולוגית של השרדות, וזכויות דמוקרטיות בסיסיות כגון הזכות לתנועה, התקבצות וביטוי חופשיים – הופקעו.

האפידמיולוג הנודע יואנידיס הראה במחקריו כבר מראשית המשבר, שהקורונה אינה מחלה קשה. למרות זאת, ממשלות הדמוקרטיות המערביות אמצו את ההגבלות הדרקוניות, שהמציאה סין הדיקטטורית, במקום להגיב באופן מקצועי ומדוד.

מצב עניינים זה, שהיה נכון באיטליה של אגמבן,  רלוונטי גם לישראל. למעשה, המהפכה המשפטית, שמצמצמת את טווח ומהות הדמוקרטיה החלה כבר אז: "זו המגפה שתביא את קץ האנושות" בישר בנימין נתניהו, ובשם האיום תוקנו תקנות זמניות ללא פיקוח של הכנסת ובכך אפשרו לממשלה כר פעולה נרחב ביותר.

תחת מצב החירום הופעלו אמצעים, שעד לאותו הרגע נשמעו דמיוניים ושלא נעשה בהם שימוש אפילו במלחמות קשות: סגירת שדה התעופה, סגירת אנשים בבתיהם, ילדים למדו בזום וסבים וסבתות נופפו לנכדיהם מחלונות. גם הפנים נאטמו עם מסכות, למרות שיעילותן מעולם לא הוכחה. הפרט נותק מסביבתו, זהותו עומעמה, האוטונומיה שלו על גופו הופקעה.

פרץ החקיקה הלא דמוקרטית, הרבה טרם ההכרזה על ההפיכה המשטרית, כלל סמכות חיפוש בבית ללא צו שופט וחוק זיהוי פנים במצלמות במרחב הציבורי. דיוני הועדות העוסקות בנושא לא היו שקופים לציבור.

פרץ החקיקה הלא דמוקרטית, הרבה טרם ההכרזה על ההפיכה המשטרית, כלל סמכות חיפוש בבית ללא צו שופט וחוק זיהוי פנים במצלמות במרחב הציבורי. דיוני הועדות העוסקות בנושא לא היו שקופים לציבור

פעולת מוסדות הביטחון הופקעה למטרה אחת בלבד: מלחמה בקורונה. המוסד השיג בדרך לא דרך מכונות הנשמה, שבדיעבד התגלו כמיותרות, טלפונים של אזרחים אוכנו, והשב"כ גויס למעקב אחר האזרחים, הגם שהעומד בראשו התנגד לכך.

ההתקהלויות נאסרו, ההפגנות התוססות מול בית ראש הממשלה בבלפור צומצמו, מכתזיות הופעלו. תקופה זו התגלתה בדיעבד כימי הזוהר של חמאס, שכן אנשיו ניצלו את התמקדות כוחות הבטחון באכיפת נהלי הקורונה, ואת החוסר בכוח האדם המודיעיני המקצועי, שהוקצה ל"מרכז המידע והידע בקורונה", להתעצמות ולחפירת מנהרות.

מאז, הפך מצב החירום לשגרה האמיתית של חיינו. אנו מתורגלים בכניסה ויציאה ממנו כפי שאנו מאומנים בריצה לממ"ד באישון הלילה. האיום המהותי לקיומנו השתנה מהטרור לווירוס, שוב לטרור ואחר כך לגרעין, מחמאס לחזבאללה ולאיראן, ובאופן קורע לב הוא שווק לציבור גם כמשפחות החטופים. "מה תעשו כשכל זה יסתיים?" שאל את משפחות החטופים חבר הכנסת מטעם הליכוד, אליהו רביבו. "עד מתי נהיה עבדים של כת החטופים?" העז לשאול תא"ל במיל' ארז וינר והאדמה לא רעדה.

צעדים, שנראו כהזיה אפוקליפטית לפני כחמש שנים אומצו שוב במהירות שיא כי הם עברו נורמליזציה בקורונה: סגרים על השמיים וטיסות חילוץ למקורבים, פקחים שבו להזהיר אזרחים שהעזו לצאת מבתיהם לחוף הים ולמרחב הציבורי, תלמידי בית הספר שבו לזום, עסקים נסגרו, הממשלה אשרה תקנות לשעת חירום, שמאפשרת התמודדות עם תקיפות סייבר חמורות, ופיקוד העורף השתלט לציבור כולו על הטלפונים, גם אם אלו לא הורידו את האפליקציה שלהם.

התרגלנו.

מאז, הפך מצב החירום לשגרה האמיתית של חיינו. אנו מתורגלים בכניסה ויציאה ממנו כפי שאנו מאומנים בריצה לממ"ד באישון הלילה. האיום המהותי לקיומנו השתנה מהטרור לווירוס, שוב לטרור ואחר כך לגרעין וכן הלאה

התקשורת, שנקראת לעיתים הרשות הרביעית בשל תפקידה החשוב "ככלב השמירה של הדמוקרטיה", קפצה לדום וכשלה בהצבת שאלות חשובות. בתקופת הקורונה שודרו מסרים יומיים מטעם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שלימד אותנו לשטוף ידיים. מצד שני, צונזרו גורמים מדעיים, שהעלו שאלות לגבי הלגיטימיות והצורך בצעדים שננקטו. בכך נתנו לציבור את הרושם השגוי, שהחזית המדעית אחידה ותומכת בסגרים-מסיכות-כפיית חיסונים.

גם מאז השבעה באוקטובר לא העלתה התקשורת מספיק שאלות בדבר נחיצותם של צעדים שונים, ומיעטה לראיין אנשי צבא ודיפלומטיה ביקורתיים. בכך שוב גרמה לציבור להאמין, שהמהלכים שנוקטת הממשלה באמצעות כוחות הביטחון הם גזירת גורל ואין בילתם.

ישראל הפכה למדינת הניסוי כאשר חיסונים, שקיבלו היתר לשימוש חירום בלבד, ניתנו לאזרחי המדינה מבלי שהובהרו להם הסיכונים ומבלי שאלו נתנו את הסכמתם המודעת להשתתף בניסוי רפואי הלכה למעשה, תוך רמיסת האתיקה הרפואית, זכויות החולה וחירויות יסוד. הנתונים הועברו לחברת תרופות ענקית, מבלי שהאזרחים, שנכפה עליהם להשתתף, אישרו זאת.

במקביל, לא נוצרה אפשרות לדיווח על תופעות לוואי אם אלו יתעוררו. אזרחים, שלא רצו להתחסן במוצר ניסיוני בהגדרתו, הפכו לאויב העל וכונו על ידי ראש הממשלה נפתלי בנט: "מכונות יריה מהלכות". נאמן צוק העיתים, רני רהב, קרא "לכלוא אותם במחנות". ראשת מרצ ה"ליברלית" קראה "להעלות אותם על אוטובוסים". אחרים קראו להם סתם טרוריסטים, פרזיטים, אנסים ורוצחים.

התקשורת, חרף חשיבותה כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה", קפצה לדום וכשלה בהצבת שאלות חשובות. בתקופת הקורונה שודרו מסרים יומיים מטעם רה"מ נתניהו, שלימד לשטוף ידיים, אך צונזרו גורמים מדעיים

עצובה העובדה, שנותרנו מדינת ניסוי. האיום הוחלף מהווירוס לאיראן, והניסוי התחלף מחיסון בהיתר חירום לנכונות מודעת של הממשלה להקריב את הציבור לפגיעת טילים בליסטים. בעוד מנהיגי המדינה התחבאו בבונקרים תת קרקעיים, התבקש הציבור לגלות אומץ כלביא כשהוא ממתין לראות האם יפול בהגרלה הגדולה ויאבד בית, או אולי יד, או את החיים. האזרח נותר משותק מאימה, שבוי בחוסר אונים נרכש, והחוסן שלו, המגן לבריאות נפשו, קרס כפי שמראים מחקרים. האיום האיראני הוא יחודי בהיותו זה שנתניהו רוכב על גבו במשך שנים, ויש לו אף חלק נכבד בשימורו ובהעצמתו.

מצב חירום נדרש לעיתים. הבעיה היא, שהמצב הקיצוני הפך לכלי שבשגרה וכציבור איבדנו את היכולת לשפוט האם יש דברים בגו. קל לעורר פחד, קל לעורר שינאה. צעדים שלא יכולנו לדמיין לפני כחמש שנים, הפכו לחולצה דהויה, שאנו לובשים מתוך הרגל ללא מחשבה נוספת.

מצב החירום משרת את השליט: איום הקורונה אפשר ליו"ר הכנסת דאז יולי אדלשטיין להכריז בפברואר 2021 שהוא מסרב לפסיקת בג"ץ ולא מפזר את הכנסת. הוא אף אפשר לנתניהו להקים ממשלת חירום ולהפסיק את פעולת בתי המשפט לכמה חודשים.

המלחמה נגד איראן נפתחה בתזמון מעניין: כאשר הלחץ הציבורי לשחרור החטופים וסיום המלחמה בעזה גבר, וכשהחקירה הנגדית במשפטו של נתניהו נפתחה. תחת איום הטילים שוב הושעתה פעילות בתי המשפט ומשפטו של נתניהו נדחה. איתמר בן גביר ולימור סון הר מלך הגדילו להציע, שבעת מלחמה ינומו לא רק המוזות, אלא גם ההליכים המשפטיים נגד חברי הקבינט.

האיום והעילה המיידית להכרזת מצב החירום, המצב ה"חריג" לפי אגמבן, עשויים להשתנות, אבל המהות נשמרת: פעפוע פחד משתק, הפרדה ואף שינאה ואלימות כלפי מי שנתפס כאיום.

האיום והעילה המיידית להכרזת מצב החירום, המצב ה"חריג" לפי אגמבן, עשויים להשתנות, אבל המהות נשמרת: פעפוע פחד משתק, הפרדה ואף שינאה ואלימות כלפי מי שנתפס כאיום

על מנת לא לאבד את הדמוקרטיה השברירית שלנו, התקשורת חייבת לגלות יותר ביקורתיות. כדי שמצב החירום לא יהפוך לשגרה אפוקליפטית, שמשרתת את השלטון ובעלי אינטרסים, חייבת להיות בציבור הבנה של השיטה. דרושים שינויים מבניים וחקיקתיים, שיחזקו את חירויות היסוד, את הפרדת הרשויות, ויוסיפו איזונים ובלמים לשרירות הלב של השלטון.

שיח על מוסר וחמלה, על זכויות הפרט, עשוי לחזק את חוסנו של האזרח ואת יכולתו לחשיבה עצמאית על חשבון חשיבת ההמון, המפילה ציבור לידיו של שלטון עריץ כפרי בשל להכרזה של עוד מצב חירום.

שעת חירום, אילוסטרציה (צילום: איור: ד"ר שרון אביטל)

שרון אביטל היא בעלת דוקטורט ברטוריקה מאוניברסיטת טקסס באוסטין. היא מרצה וחוקרת שכנוע, תקשורת בלתי מילולית, ותקשורת בין תרבותית. בשל הכובע הכפול שהיא חובשת כרטוריקנית וכמטפלת בשיטות שונות של רפואה משלימה, היא מתעניינת גם בקשר בין פוליטיקה ותהליכי ריפוי ושליטה (צילום: קובי וולף)

ד״ר יואב יחזקאלי הוא מומחה ברפואה פנימית ומינהל רפואי. ממקימי צוות הטיפול במגפות, מרצה לניהול מצבי חירום ואסון. שימש כראש ענף בחיל הרפואה בדרגת סא״ל, כסגן מנהל בי״ח, רופא מחוזי, מנהל מחוז ומנהל אגף בקופות חולים. רופא משפחה פעיל, יועץ רפואי במכון המחקר KI לרפואה חישובית. מורה למיינדפולנס, חמלה ובודהיזם. חבר מועצת החירום הציבורית למשבר הקורונה