לפני חודש שלח נחום פצ'ניק מכתב אישי לאלוף דוד זיני, המועמד של ראש הממשלה בנימין נתניהו לתפקיד ראש שב"כ הבא.

זיני ופצ'ניק היו החברים הכי טובים כשלמדו בתיכון בחיספין. הם הלכו יחד לשנת ישיבה בחברון והתגייסו יחד לאותו צוות בסיירת מטכ"ל. זיני נשאר מאז במערכת הביטחון והתקדם מעלה. פצ'ניק חתך למחוזות אחרים לחלוטין. אבל חברות זו חברות.

וכך הוא כתב:

"דוד היקר, מה שלומך? מקווה שאתה שומר על עצמך בימים העמוסים האלה. חשבתי עליך לא מעט לאחרונה, והנה מצאתי רגע לכתוב. היינו החברים הכי טובים בישיבה התיכונית בחיספין. ישבנו זה לצד זה בבית המדרש, עשינו יחד 'מתח' קבוע בצהריים במגרש כדורסל בדרך לחדר האוכל (תמיד עשית שניים-שלושה מתח יותר ממני). היו לנו המון שיחות נפש. המשכנו יחד ל'שבי חברון' והתגייסנו לאותו צוות בסיירת מטכ"ל. משם התפצלו דרכינו.

"שיתפנו זה את זה במקומות הכי כמוסים של ההתבגרות שלנו. הקשבתי לך כמו לאח גדול וחכם, למרות שאני גדול ממך בשנה. וגם אתה הקשבת לי. נולדנו שנינו בטבת – או בינואר, אם אני זוכר נכון. נתת לי בכיתה י"א עצה טובה שהשפיעה על מהלך חיי עד היום. הייתי איתך בצומת חשוב של חייך האישיים – ונתתי גם אני לך עצה טובה שהשפיעה על חייך.

"אז גם היום, מתוך אותה אהבה ואמון, אני מרשה לעצמי להציע לך עצה. לא מקצועית – אלא אישית ולאומית. עצה מהלב. אני מעיד עליך בלב שלם, אתה אדם ישר, לוחם מקצועי מהמעלה הראשונה. פלס עקום לידך. עיתונאים בבעיה, הם יכולים לחפור ולא ימצאו עליך כלום. כי אתה אדם של יושרה ומקצועיות. כבר מהתיכון היית כזה.

דוד זיני במפקדת פיקוד המרכז בירושלים, 8 ביולי 2024 (צילום: אורן בן חקון/פלאש90)

"אבל בימים שבורים כאלה – זה לא מספיק. לא לתפקיד ראש שב"כ. מי כמוך יודע: כשהשירות הביטחוני נפגש עם הדרג המדיני, זו כבר לא רק שאלה מקצועית – זו גם שאלה פוליטית. והפעם, כך נדמה לי, אתה עלול להפוך לכלי בידיו של בנימין נתניהו. מהצד השני של המפה – זה נתפס כמהלך ציני, תקיעת אצבע בעין של חצי מהעם. לא בגלל ההיבט הבטחוני, אלא בגלל הזיהוי האידיאולוגי.

"חצי מהעם רואה במהלך הזה איום קיומי – וזו מציאות שצריך להתייחס אליה. וזה מסוכן. מאוד מסוכן. כי זה מחליש ומפורר אותנו מבפנים.

"דוד, אנחנו קרובים מתמיד למשבר חוקתי, למלחמת אזרחים – אולי אף למלחמת אחים. מדינת ישראל זקוקה נואשות לראש שב"כ שיזכה לאמון ציבורי רחב. שיאחד – לא יפלג. והאמת היא, דוד, שעבור חלקים רבים בעם אתה נתפס כ'משיחי מדי'. אתה יודע את זה.

מדינת ישראל זקוקה נואשות לראש שב"כ שיזכה לאמון ציבורי רחב. שיאחד – לא יפלג. והאמת היא, דוד, שעבור חלקים רבים בעם אתה נתפס כ'משיחי מדי'. אתה יודע את זה

"זה כבר לא שלב של אזהרות. החברה הישראלית מתפוררת מבפנים. אויבינו לא צריכים לעשות דבר – הם רק מחככים ידיים בהנאה. ואנחנו? אסור לנו לשחק במשחק הזה. אסור לנו להמשיך לצעוד לעבר התהום.

"ודווקא עכשיו – יש לך הזדמנות נדירה, אולי חד פעמית, לבחור אחרת. לגלות עוז רוח. לבחור בגדולה אמיתית. אתה הרי יודע ש'המעז מנצח'. דוד, חבר אהוב מימים ימימה, זה הרגע לחיות את המוטו של היחידה, לא רק בקרב אלא גם בחיים עצמם. להפוך ללוחם מסוג אחר – לוחם של אחריות היסטורית, של אחדות, של תקווה.

"ותר על התפקיד – ותתגלה במלוא עוצמתך".

ראש הממשלה בנימין נתניהו ואלוף דוד זיני בעת ביקורו של ראש הממשלה בבסיס צאלים, 8 במאי 2025 (צילום: מעיין טואף / לע"מ)

זיני הגיב על המכתב הנוקב והכואב הזה, אבל פצ'ניק מעדיף שלא לדבר על כך. "זה היה בינינו, בפרטי", הוא אומר, "אני מרגיש שזה לא נכון מבחינה אתית לחשוף את מה שהיה בינינו באופן אישי, כי הוא כתב לי גם דברים אישיים. אני כן אגיד שהוא אמר לי שאנחנו לא חייבים להסכים. והוא צודק. וגם אמר שהוא מודע לגודל האחריות ולמצב הקריטי שהחברה הישראלית נמצאת בו".

הזקן התקצר והכיפה קטנה

כמו שהוא ציין במכתב, פצ'ניק גדול מזיני בשנה. זיני יליד ינואר 1974. פצ'ניק יליד ינואר 1973. מי שמחבב סמליות היסטורית, יבחין שבין תאריכי הלידה של שניהם מפרידה מלחמת יום כיפור – קו השבר הגדול ביותר של החברה הישראלית עד לשבעה באוקטובר. מאז שנות ההתבגרות המשותפת שלהם, התהום שבין שני העולמות שבהם הם פועלים התרחבה והעמיקה.

פצ'ניק נולד בקריית ארבע. הוריו – רחל ושלום – היו מראשוני המתיישבים במקום. כשהיה בן שש עבר עם הוריו לבית אל. אחרי הצבא, ואחרי דרמה אישית גדולה שאליה נגיע בהמשך, הוא החל להתרחק בהדרגה מכור מחצבתו המשפחתי, החברתי והפוליטי.

פצ'ניק התקרב לרב מנחם פורמן ולרב אוהד אזרחי, היה אחד המייסדים של כתב העת לשירה "משיב הרוח", פרסם שירים שזכו לשבחים רבים בכתבי העת "חדרים" ו"הליקון", וב-2009 הצטרף לתנועת "ארץ שלום" שנוסדה כדי לנסות ולבסס דיאלוג ושיתופי פעולה בין מתנחלים לפלסטינים.

כיום הוא עובד כפסיכותרפיסט. הוא וארבעת ילדיו כבר לא גרים בגדה המערבית. וכשהוא מתבונן על מה שמתרחש עכשיו במחוזות ילדותו, שהוא מכיר היטב, הוא חושש לגורלנו

ככל שהמסע האישי שלו העמיק, הזקן שלו התקצר והכיפה שלו קטנה – עד שהוריד את שניהם לגמרי. כיום הוא עובד כפסיכותרפיסט. הוא וארבעת ילדיו כבר לא גרים בגדה המערבית. וכשהוא מתבונן על מה שמתרחש עכשיו במחוזות ילדותו, שאותם הוא מכיר היטב, הוא חושש לגורלנו.

נחום פצ'ניק ב-2008 (צילום: אורי פצ'ניק, ויקיפדיה)

"איך שאני רואה את זה, מה שמתרחש עכשיו בהרבה מקומות בעולם זה הפירוק של המושג הזה, בן ה-250 שנה, של 'מדינת הלאום'. מה שקורה עכשיו ביהודה ושומרון זה ביטוי של ההתפרקות הזו מבפנים", פצ'ניק אומר בריאיון לזמן ישראל.

"לא אתן לך שמות, זה גם לא באמת משנה, אבל אני מכיר שני זוגות ידועים ומשפיעים בעולם המתנחלי – אמנם מהכיוון המתון יותר – שהחליטו לעזוב את ההתנחלויות עכשיו. אני כבר עזבתי. הם שוקלים עכשיו, ומדובר באנשים עם הרבה יותר השפעה ממני. גם הם מבינים שאין להם יותר השפעה. שמי שמוביל עכשיו אלה הקיצוניים, שלקחו להם את מפעל חייהם.

"אני מכיר שני זוגות ידועים ומשפיעים בעולם המתנחלי שהחליטו לעזוב את ההתנחלויות עכשיו. אני כבר עזבתי. גם הם מבינים שאין להם יותר השפעה. שמי שמוביל עכשיו אלה הקיצוניים, שלקחו להם את מפעל חייהם"

"אז נשבר להם. זה לא קורה רק בגבעות. זה גם קורה בתוך היישובים. הכול הולך אל הקיצון".

אתה חזרת לגור בתוך הקו הירוק מסיבות אידיאולוגיות? כי הרגשת שאתה לא יכול יותר להמשיך לגור שם?
"עברתי הרבה שינויים בשנים האחרונות. זה התחיל ב-2009, כשמשהו בעולם הדתי שלי התחיל להיפרם. היה לי אז זקן ארוך והחלטתי להוריד אותו. התחברתי אז לרב פורמן. משהו בדתיות הפורמנית, שזיהיתי בה חופש פנימי ואומץ, משך אותי.

"הוא לא פחד מאנשים שחשבו אחרת ממנו והיה מחובר לכל מיני מקומות שבשפה שלנו היום נקרא להם 'ליברלים'. ודרך הרב פורמן התחברתי לעולם המתנחלי היותר מתון. ככה הגעתי לשדה בועז, שהיה היישוב הכי ליברלי והכי פתוח ביהודה ושומרון".

ערב סוכות בשדה בועז בגוש עציון, 11 באוקטובר 2022 (צילום: גרשון אלינסון/פלאש90)

איך "ליברליות" ו"מתינות" מתחברים בכלל לעולם המתנחלי?
"זה כמובן עניין יחסי. האנשים בשדה בועז, למשל, זה הרבה דתל"שים. אנשים שעזבו את העולם הדתי. גם אני כבר לא אדם דתי. נשארתי אדם רוחני. אני אדם מאמין. מחובר למסורת. אבל לא דתי".

אתה לא צריך מניין כדי להתפלל?
"לא. אני לפעמים הולך לבית כנסת. לא הרבה. אני כבר פחות מתחבר לעולם הזה. מכל מיני סיבות. בדת יש הרבה בעיות. לא רק ביהדות. היא תמיד פטריארכלית. זה מאוד בעייתי. ואת זה אני אומר בתור אדם מאמין. אני מאמין באלוהים, לא פחות מכל אדם דתי. אבל האמונה שלי אחרת".

כמי שמכיר מבפנים ומקרוב את הלכי הרוח בין המתנחלים הקיצוניים, נערי הגבעות וכו', יש עוד איך לסובב את ההגה הזה לכיוון אחר?
"שאלה טובה. בתחושה שלי זה רק הולך ומקצין. הקיצוניות גדלה. הרצון בנקמה גדל".

מאז שבעה באוקטובר הביקוש לנקמה בחברה הישראלית מרקיע שחקים.
"ממה שאני מכיר – ואני מסייג, אני פחות מכיר בשנים האחרונות, עזבתי מזמן – החבר'ה שם מה שמנחה אותם זו תחושה של עליונות יהודית. שים לב, למשל, שהטרמינולוגיה השתנתה מאז שבעה באוקטובר. ערבים הפכו מ'ישמעלים' ל'עמלקים'. זה עניין משמעותי. אין מצווה להרוג ישמעלים. את העמלקים כן. יש שם תודעה היררכית מאוד מאוד קיצונית".

"שים לב, למשל, שהטרמינולוגיה השתנתה מאז שבעה באוקטובר. ערבים הפכו מ'ישמעלים' ל'עמלקים'. זה עניין משמעותי. אין מצווה להרוג ישמעלים. את העמלקים כן"

ואיך הם מסתכלים על יהודים כמוני? חילונים, תל אביבים, ליברלים?
"בשילוב של התנשאות ורחמים. כמי שאיבדו את הדרך, עגלה ריקה, ציבור שאין לו בכלל ערכים. הם לא מתייחסים לחירות, לאהבת אדם, לאנושיות כערך. המבט שם הוא תמיד מבט מאוד שיפוטי".

עימותים בין אנשי "ראש יהודי" שניסו לקיים תפילה בהפרדה מגדרית בכיכר דיזנגוף לבין התושבים החילונים באזור בערב יום הכיפורים, 24 בספטמבר 2023 (צילום: Itai Ron/Flash90)

יש בכלל התלבטות ביחס לשאלות הערכיות האלה?
"לא. אין מקום להתלבטות. זה חלק מהותי מהתפיסה".

וכשאתה התחלת כן להתלבט, איך התייחסו אליך?
"בגלל שאני בחור נחמד אז לא נפנפו אותי מייד. אתה נתפס כמוזר. שולי. כשנכנסתי לעבודה עם הרב פורמן היו הרבה אנשים שפשוט הפסיקו לדבר איתי".

בוא נחזור להתחלה – איך נראו שנות הילדות וההתבגרות שלך?
"הילדות הייתה נהדרת. לאן היינו הולכים בקיץ? לבריכה ברמאללה. אשתו של כצל'ה, תמי, איפה היא עשתה רישיון נהיגה? עם מורה ערבי ברמאללה. יש לי מלא סיפורים כאלה.

"אני הייתי מגיע הביתה, זורק את התיק, יורד לוואדי ליד בית אל. הערבים היה להם שם מגרש כדורגל. היינו משחקים איתם כדורגל. לא היו גדרות. לא היה פחד. אבל תמיד הייתה שם איזושהי זרות. אף פעם לא הייתה שם חברות אמיתית. באינתיפאדה הראשונה כל זה התחיל להשתנות".

מה היו שלבי השינוי?
"אני זוכר את אמא שלי חוזרת מבוהלת ואומרת 'זרקו עלינו אבנים. הערבים רוצים לעשות לנו את מה שהגרמנים עשו לנו'. אמא שלי הייתה ילדה קטנה בטרזיינשטט. וכששמענו דברים כאלה, ברור שרצינו לצאת ולהגיב. לא פעם ולא פעמיים.

"היינו חבורה של בני 14-15, יוצאים לכביש הראשי בקצה של בית אל, במקום שלא ייראו אותנו, והיינו פשוט זורקים אבנים על מכוניות פלסטיניות בכביש 60. הכביש הראשי של ירושלים-שכם"

"היינו חבורה של בני 14-15, יוצאים לכביש הראשי בקצה של בית אל, במקום שלא ייראו אותנו, כי לא ידענו איך יגיבו ביישוב עצמו. והיינו פשוט זורקים אבנים על מכוניות פלסטיניות בכביש 60. הכביש הראשי של ירושלים-שכם. זה התחיל באבנים גדולות. ואז היה איזה מישהו ביישוב שהייתה לו מסגרייה והיינו מכינים אצלו כאלה כוכבים מברזל, לזרוק על מכוניות.

נערי גבעות רעולי פנים תוקפים ואן פלסטיני בגדה, אילוסטרציה (צילום: קובי גדעון/פלאש90)

"מה שאני זוכר עכשיו בהרבה כאב זה איך היינו הולכים לכרות עצים. זה יכול להישמע מוזר, אבל כשאתה כורת עצים יש בזה משהו אפילו יותר כואב מלזרוק אבנים על אנשים. כשאתה כורת עצי זית, יש בזה משהו נורא אלים – גם כלפי בני אדם וגם כלפי האדמה.

"אני לא יודע אם אתה יודע, אבל לפי התורה – מדאורייתא – אסור גם בשעת מלחמה לכרות עצי פרי. אסור. ועושים את זה מלא".

מה קרה בתקופת הסכמי אוסלו?
"הכול הקצין. אני זוכר איך אחרי לוויות היינו יוצאים ונוקמים. וחשוב לי לומר שגם היום אני מבין את זה. אני מבין מאיפה זה בא. היום אני בהודיה שיצאתי מהגיהינום הזה. אלה חיים נוראיים.

"מה שמחזיק את כולם זו התחושה שאנחנו שליחים של כל עם ישראל. ובשנאה ונקמה יש משהו שמתדלק אותך, שמעניק תחושה של ערך, תחושה של משמעות לחיים. תחושה של ביחד. השבט מתאגד נגד מי שמסכנים אותו".

"מה שמחזיק את כולם זו התחושה שאנחנו שליחים של כל עם ישראל. ובשנאה ונקמה יש משהו שמתדלק אותך, שמעניק תחושה של ערך, תחושה של משמעות לחיים. תחושה של ביחד. השבט מתאגד נגד מי שמסכנים אותו"

מתי ואיך הרגשת שאתה מתחיל להשתנות?
"בתקופה שאחרי אוסלו. בדצמבר 1996 נרצחו שכנה שלי והבן. משפחת צור. אני זוכר שהייתי שבור. יצאנו להשתולל, ואני זוכר שפתאום חשבתי לעצמי: אז עכשיו אנחנו ננקום בהם, ואז ברור שהם ינקמו בנו. ואז מה? אנחנו שוב ננקום בהם? פתאום קלטתי שנקמה היא מעגל שאין לו סוף. פתאום הבנתי בבת אחת את הסיטואציה של נקמה".

ומה עשית עם התחושה הזו?
"בהתחלה לא עשיתי עם זה כלום. זה לקח כמה שנים וקרה רק אחרי הצבא. הייתי בסיירת מטכ"ל ואחר כך בבית הספר לצלפים במתקן אדם. הייתי צלף. ובסוף השירות כבר הייתי בלי כוחות. הייתי בדיכאון. לא רציתי את הצבא.

"לא רציתי לחיות, בגלל התחושה של האשמה והבושה בעקבות פגיעה מינית שעברתי. רציתי לקבור את עצמי. אז גם לאט-לאט התחלתי לצאת מהיישוב. עברתי לירושלים. ושם משהו התחיל להשתנות בי. נפתחתי לעולמות אחרים. של רוח. של חסידות. דברים שקשורים לנפש האדם.

"לא רציתי לחיות, בגלל התחושה של האשמה והבושה בעקבות פגיעה מינית שעברתי. רציתי לקבור את עצמי. אז גם לאט-לאט התחלתי לצאת מהיישוב. עברתי לירושלים. ושם משהו התחיל להשתנות בי"

"טראומה היא סוג של חניכה. היא יכולה להיות מוקד צער, שהופך אדם לקורבן. הוא מסתובב כל החיים כמו קורבן. הייתי ככה הרבה שנים. ואז עברתי תהליכים שאפשרו לי לחזור ולאהוב את עצמי".

"זה דבר שקורה הרבה במשפחות דתיות"

הטראומה שפצ'ניק מתייחס אליה היא תקיפה מינית שהוא עבר בידי אביו המנוח, שלום פצ'ניק, שהיה רב בישיבה בבית אל. והיא התרחשה כשכבר היה בחור בוגר. חייל בסיירת מטכ"ל.

איך אפשר לתקוף מינית בחור חזק בן 18?
"זה מה שקורה כשיש יחסי כוח. ויחסי כוח בין אבא לבן זה דבר מאוד חזק. כל השדה הזה – של 'חייל', של 'לוחם ביחידה מובחרת' – נעלם כשנכנסים למקום של אבא ובן.

נחום פצ'ניק בביתו, יולי 2025 (צילום: אמיר בן-דוד)

"אבא שלי התחיל שיחה אישית איתי בווידוי שהוא הומוסקסואל. שהיו לו קשרים עם בנים בתיכון. ואז הוא אמר לי 'זאת הסיבה שאף פעם לא נגעתי בך. אף פעם לא נישקתי וחיבקתי אותך'. הוא רצה להגיד לי שהוא פחד להתקרב אליי פיזית כשהייתי ילד.

"ואחרי שהוא אמר את זה, הוא כנראה התעורר מינית או משהו, והוא עבר לשבת לידי והתחיל לגעת בי. ואני הייתי בשוק. קפאתי. לא יכולתי לדמיין שסיטואציה כזאת בכלל תקרה. אבא שלי היה תמיד מאוד סגור. מנותק. נמנע מקשר. ואני הייתי אז מאוד תמים. זה תפס אותי בהפתעה מוחלטת. לא הייתי מוכן לזה".

זה היה המקרה היחיד?
"אני לא יודע אם היו עוד מקרים כאלה בעבר. באיזשהו שלב החלטתי להפסיק לחפור בזה. יכול להיות שהיו ואני לא זוכר. ויכול להיות שלא היו ונדמה לי. אני כבר לא מחטט בזה".

וכשסיפרת מה קרה, המשפחה ניתקה איתך כל קשר כי העזת לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ?
"כן. זה דבר שקורה הרבה במשפחות דתיות. הם לא מכחישים את מה שאני אומר. גם אבא שלי לא הכחיש. התעמתתי איתו על זה שלוש פעמים. הוא אף פעם לא הכחיש. רק אמר שהוא לא זוכר. כל הזמן היה שם דיסוננס בין העולם החיצוני לעולם הפנימי של אבא שלי, כרב בישיבה וכדמות נערצת".

"זה דבר שקורה הרבה במשפחות דתיות. הם לא מכחישים את מה שאני אומר. גם אבא שלי לא הכחיש. התעמתתי איתו על זה שלוש פעמים. הוא אף פעם לא הכחיש. רק אמר שהוא לא זוכר"

ב-2013, ביום שבו הורשע הרב מוטי אלון בביצוע מעשים מגונים בתלמידיו, פצ'ניק התפרץ לשיעור של אלון בישיבה וקרא לו מול העיתונאים שליוו אותו פנימה להודות שחטא. שלוש שנים מאוחר יותר הוא היה אחד משישה גברים שהתראיינו בכתבה גדולה ל"7 ימים" וסיפרו בפנים גלויות ובשמם על הפגיעות המיניות שעברו.

נחום פצ'ניק מתפרץ לשיעור של הרב מוטי אלון ביום שבו הורשע במעשים מגונים, 8 אוגוסט 2013

בדצמבר 2022 פצ'ניק זומן להעיד בלהב 433 במסגרת חקירת התקיפות המיניות שמיוחסות לרב צבי טאו. "זומנתי לתת עדות כיוון שאני מכיר באופן אישי מקרה נוסף של פגיעה של הרב טאו", כתב פצ'ניק בעמוד הפייסבוק שלו, "אני לא יודע איך זה הגיע אליהם אבל נראה שהם יודעים לעבוד. לא מדובר בפגיעה ישירה של הרב, אלא בתמיכה בתלמיד שלו שפגע והתעלל באשתו.

"רוב זמן החקירה מצאתי את עצמי מסביר לשני החוקרים, בחורים אינטליגנטיים ששאלו שאלות חכמות וביקשו תשובות ורצו בעיקר להבין, איך יכול להיות שאדם גם צדיק גדול וגם פוגע מיני. זה לא מתיישב על הלב, ובצדק"

"רוב זמן החקירה מצאתי את עצמי מסביר לשני החוקרים, בחורים אינטליגנטיים ששאלו שאלות חכמות וביקשו תשובות ורצו בעיקר להבין, איך יכול להיות שאדם גם צדיק גדול וגם פוגע מיני. זה לא מתיישב על הלב, ובצדק. אנחנו רוצים לחיות בעולם הגיוני שבו הרוע מופרד מהטוב. מסתבר שהחיים מורכבים הרבה יותר. מסתבר שאור וחושך משמשים בערבוביה".

אור וחושך משמשים בערבוביה. ולפצ'ניק ברור שהפגיעות המיניות שהוא ואחרים עברו – כולל הפגיעות המיניות "הטקסיות", שעליהן דובר רבות לאחרונה, בין היתר בהקשר של בתה של אישיות פוליטית בכירה שהאשימה בכך את הוריה – לא מנותקות מהעימותים האחרים שמקיפים אותנו.

"היום אני יודע שאבא שלי לא היה פוגע בי אם הוא לא היה פגוע בעצמו. הוא גדל בסביבה שבה האמינו שכל השוכב משכב זכר מות יומת, וכל מיני כאלה דברים. והוא היה חייב להדחיק את המיניות שלו. הייתה שם הרבה בושה. ומי יודע, אולי מישהו גם פגע בו כשהוא היה צעיר.

"לי זה ברור שיש העברה בין-דורית של פוגע-פגוע-פוגע-פגוע. זה נכון גם במישור האישי וגם במישור הלאומי. לכן פניתי לכיוון של פסיכותרפיה. לתמוך בהליכי ריפוי של אנשים. זה לקח זמן, אבל הבנתי שהייעוד שלי בחיים הוא ריפוי, וריפוי תמיד מתרחש אחד על אחד. די התייאשתי מהניסיונות לרפא את החברה".

נחום פצ'ניק בגינת ביתו, יולי 2025 (צילום: אמיר בן-דוד)

למה התייאשת?
"ראיתי שהמציאות הולכת ומקצינה ורציתי – מהמניעים הכי אנוכיים – לשמור על החיים שלי".

יש עוד סיכוי לתיקון? אם גם אדם כמוך, שעבר את כל התהליכים שעברת, מתכנס למשפחה שלו ולבית שלו ולקליניקה שלו שבה נפגשים אחד על אחד – מי יוכל לעשות את השינוי הזה?
"האמת? אני לא אופטימי. ואני אדם אופטימי מטבעי. אני אדם מאמין. אני רואה כמה שנאה יש אצלם. כמה שנאה יש אצלנו. איך האלימות גוברת והדת מתדלקת.

"הרי מה הבעיה עם דת – עם כל דת? כל אדם דתי מאמין שאלוהים הוא קודם כל שלו. והוא אקסקלוסיבי. גם המוסלמים מאמינים בדיוק בזה. יש תחושה שאלוהים עובד אצלנו. מונח בכיס שלנו. וזה אלוהים זכרי. זה אלוהים נקמני, גם ביהדות וגם באסלאם. אלוהים של שכר ועונש.

"כאדם מאמין, אני רואה בזה דתיות לא בוגרת. אני מאמין שחלק מהריפוי שלנו יהיה לוותר על האקסקלוסיביות הזו של אלוהים. לכל עם יש סגולה. לכל עם יש איכות, תרומה, יופי, מורשת. אין פה בלעדיות. ותחושת הבלעדיות הזו, שנמצאת הכי חזק ביהודה ושומרון – שם הלב שלה בעצם – מנציחה את ההעברה הבין-דורית של הטראומות.

"חלק מהריפוי שלנו יהיה לוותר על האקסקלוסיביות הזו של אלוהים. לכל עם יש סגולה. אין פה בלעדיות. ותחושת הבלעדיות הזו, שנמצאת הכי חזק ביו"ש, מנציחה את ההעברה הבין-דורית של הטראומות"

"אני כבר עשר שנים פוגש אנשים בקליניקה כמטפל. אני מכיר את זה גם ברובד האישי שלי וגם כמטפל באחרים. הפצע האישי הוא הרבה פעמים פצע קולקטיבי. כשאני עובר תהליך של ריפוי, זה לא נגמר בי: זה הולך אחורה לדורות קודמים והולך קדימה לילדים שלי. אני רואה על הילדים שלי איך הם השתנו בעקבות תהליכי ריפוי שאני ואשתי לשעבר עברנו. ואני בהודיה על זה. זו שושלת חדשה".

מתנחלים רעולי פנים משליכים אבנים על פלסטינים בכפר סינג'יל ב-4 ביולי 2025 (צילום: OHN WESSELS / AFP)

אני מבין שעם בני הנוער הדלוקים על הגבעות, יהיה קשה לדבר על תהליכי ריפוי עדינים כאלה. אבל יש להם גם הורים, וסבים, ומורים ורבנים. יש מעטפת מבוגרת שלמה לכל הדבר הזה.
"רובם, ממי שאני מכיר – ואני מכיר לא מעט – ההורים גם קיצוניים. הם רואים בזה מה שאנחנו קוראים בעולם הפסיכותרפיה 'דיסוננס קוגנטיבי'. זו יכולת מופלאה של בני אדם לראות רק את האור והטוב שבהם, בלי לראות בכלל את החלקים של הצל. את האלימות. את התוקפנות.

"אני כבר הפסקתי לדבר על זה, כי אין מי שיקשיב. אני לא משתמש יותר במילה 'כיבוש', כי זו מילה שאי אפשר להגיד אותה. אתה אומר 'כיבוש' – סגרת את השיחה. אז אני אומר 'שלטון צבאי על עם אחר'. זו המציאות. אי אפשר להכחיש אותה. וזה שאנחנו שולטים על עם אחר זה רע לנו, עוד לפני שזה רע להם. וזה רע להם מאוד. ברור. אבל כיהודי – אני קודם כל חושב על כמה זה רע לנו.

"אני לא משתמש יותר במילה 'כיבוש', כי זו מילה שאי אפשר להגיד אותה. אתה אומר 'כיבוש' – סגרת את השיחה. אז אני אומר 'שלטון צבאי על עם אחר'. זו המציאות. אי אפשר להכחיש אותה"

"אנשים לא מוכנים לראות את זה. יש תודעה של פחד שמנהלת את המערכת. אם אנחנו לא נהיה חזקים, האויבים יגברו עלינו ולא נהיה פה יותר. הפחד מנצח בשני העמים. הפחד מנהל את צורת החשיבה ואת קבלת ההחלטות. ומה שקורה בדרך זה שאנחנו מאבדים את האנושיות".