כשסיימתי לקרוא את שנכתב השבוע על אדם ברוך חשבתי שהיו שניים ושאני הכרתי את השני. אישיות רוחנית נעלה. תחרת פרפרים. רב ללא הסמכה. מגשר בין מסורת לאפיקורסיות. מגדלור בודד מנצנץ בחשכת הישראליות המודרנית. מהות נטולת ממשות. ממה שהבנתי, אדם לא מת. אלוהים פשוט זימן אותו למילואים כי ישראל סגל לא מסתדר עם העומס.
האמת? אדם היה התגלמות הסטטוס-קוו. הוא מעולם לא עמד בנתב"ג וניסה לשדל את העוברים ושבים להניח תפילין. הוא בצע נתחים שווים מההדוניזם הניו-יורקי ומהמסורת היהודית. בצעירותו הוא נע באגרסיביות בין שני העולמות הקוטביים הללו. בבגרותו נקעה נפשו, כפי שצריך, מההדוניזם האמריקאי. בעשור האחרון היה בניו יורק אולי פעמיים. לא ידע מי נגד מי. לא עניין אותו.
בישראל אוהבים אותך במותך. אנשים שלא היו זוכים בידיעה בעיתון בחייהם, מקבלים מוספים במותם. אינני מתנגד כאשר מדובר באנשים שהרוויחו את זכותם בכבוד. כמו אדם ברוך.
בישראל אוהבים אותך במותך. אנשים שלא היו זוכים בידיעה בעיתון בחייהם, מקבלים מוספים במותם. אינני מתנגד כשמדובר באנשים שהרוויחו זאת בכבוד. כמו אדם ברוך
לרוב אנחנו נוסעים לאוסקרים כתקווה לאומית ושבים לוזרים. אנחנו כוכבים נולדים ודועכים טרם שירדנו מהבמה משום שכולם מוכנים עם לשון רירית מיטלטלת ללקק את המועמד הבא. אילו הייתה התקשורת הישראלית מסוגלת, היא הייתה מלקקת את מבושיה.
אדם ברוך כתב כמה נקרולוגים בחייו, כולל על חברים טובים. את זה לצערי אחמיץ. בדרך כלל לא הכביר מילים. מה שיפה, אי אפשר היה לטגן בהספדיו סופגניות.
שבועיים קודם לכן נכתבו דברים בעלי המייה דומה על אודי אשרי. שנה קודם לכן על ישראל סגל. אם אעמת את מה שכתבו חלק מהסופדים עצמם על ברוך בחייו ואזכיר את סכסוכי הדמים הבין-מוסדיים, יהיה מאוד לא נעים. אבל מדוע שאעשה לא נעים במקום שבו איני נמצא? מה ייצא לי מזה?
מה שאני מנסה לומר זה שאימת הפיגור השכלי שעובדת בישראל במשרה מלאה (ראו את שעבודה המנטלי ל"כוכב נולד", "הישרדות" וכדומה), זאת שגרמה לאדם לשאול את בן שיחו, כולל אוחזי דוקטורט, "הבנתם אותי או שאני צריך להסביר את עצמי שוב? אל תתביישו! אני מעדיף להסביר שוב מאשר שלא תבינו", שהוא היה מוצר מובהק של תקופתו.
יתרונו הניכר והקיומי היה בכך שידע לראות עשרה מטר לפני אחרים. הוא ידע מתי לחדול אש. להוריד פרופיל. לצמצם נוכחות. לעשות לביתו. כולן מילים מהלקסיקון שלו. הוא היה איש מפויס במעטפת של מיזנתרופ מזרה אימה
יתרונו הניכר והקיומי היה בכך שידע לראות עשרה מטר לפני אחרים. הוא ידע מתי לחדול אש. להוריד פרופיל. לצמצם נוכחות. לעשות לביתו. כולן מילים מהלקסיקון שלו. הוא היה איש מפויס במעטפת של מיזנתרופ מזרה אימה. הוא הוציא למיזנתרופיה מוניטין טובים.
אנשים היו משוכנעים שהוא רשע, ולא הייתה בו עצם אחת של רוע. הוא הפסיק להתכתש עם בני זמנו שנים לפני שזיהו שהם לבד בזירה, מתאגרפים בגפם. הוא הפסיק לקרוע לזולת את הצורה, שנים לפני שירדה על התקשורת מין פייסנות משונה, אפילו משעממת, בעיקר משום שהוא משך את ידו מהתגרה.
אין ריב טוב וראוי ללא מתקוטטים בעלי סגנון. התכתשות כהלכתה היא נשמת אפה של תקשורת טובה והיא שהציתה את העיתונות האמריקאית. הסכסוכים העקרוניים והלא בלתי אישיים, בין טום וולף לג'ון אפדייק, ג'ימי ברסלין לנורמן מיילר, גיי טאליז לפיט האמיל ובין טרומן קפוטה לכולם, הם שנתנו את הניצוץ, את הטעם והארומה. המינגוויי כתב ואמר על זולתו דברים כה קשים ובלתי נסבלים, שהוציאו אותם לאור בספר מכתבים מיוחד.
הסכסוכים הגדולים והראויים היו המנוע הגדול של זמנם והם דחפו את התרבות להתעלות על עצמה. כי אחרי שמישהו שאת דעתו אתה מוקיר כותב על ספרך החדש שהוא דרעק, ואחרי שצעקת בתשובה שאימו אירחה את הצי השישי לפני הפלישה לנורמנדי, אתה שב לשולחן ומנסה לכתוב יותר טוב.
הסכסוכים הגדולים והראויים היו המנוע הגדול של זמנם והם דחפו את התרבות להתעלות על עצמה. התכתשות כהלכתה היא נשמת אפה של תקשורת טובה והיא שהציתה את העיתונות האמריקאית
בשנות ה-80' חטפו אמנים ישראלים רבים על הראש מאדם ברוך, עד שלא ידעו לאן להסיע את שנאתם. הם לא הבינו שזאת אומנותם הירודה שחטפה, כי בלי הגמיזה הזאת אין, ולא תהיה, תרבות בישראל. לשנאה הבין-תקשורתית, שדווקא הייתה מיותרת אבל חיננית לזמנה, יש חלק לא קטן בעובדה שעיתונים כמו "העולם הזה", "מוניטין", "כותרת ראשית", "חדשות" ואחרים, חדלו להתקיים.
אדם ברוך היה עמוק בסיפור הזה. הוא היה הקוסם הגדול שמשך בחוטים מאחורי הקלעים. הוא היה היחיד ששאף והגיע למעמד מיתולוגי. יתרונו הגדול היה בזה שבא ויצא בשני עולמות במידה זהה של מיומנות ובקיאות, בשעה שעולם אחד היה סגור בפנינו. גם אני בעד אדם ברוך כאישיות רוחנית, אבל אני יותר בעד אנושיותו. היא הייתה אפקטיבית פי כמה.
* * *
זו הייתה בדיחת קרש ודן בן אמוץ עשה ממנה קריירה לעת בלותו; ברוך ואני היינו דומים פיזית (בן-אמוץ הוכיח לדנקנר, הביוגרף שלו, שגם כתב היד והקסקט דמו, למרות שמעולם לא חבשתי כובע) וגם לבשנו חולצות ג'ינס זהות. בן-אמוץ לא הבין באופנה. אין חולצות ג'ינס דומות. אנשים גדולים זקוקים לחולצות גדולות וחולצות גדולות הן בעיקר ג'ינס. אהה, והמגפיים שלנו. שנינו נעלנו מגפיים. איזה שוס. המגפיים של ברוך.
כמה עורכים זה פרנס אחרי ששפכו מנוע על כותרת. לעתים רציתי לתפוס איזה עורך או עיתונאי אינטליגנטי ברחוב, אבל זה לא היה קל, ולשאול אותו איזה סיכויים יש לדעתו ששני גברים בעלי רקע כה שונה, בעלי חינוך כה שונה ומסלול חיים כה שונה, קנו מגפיים ביחד?
זו הייתה בדיחת קרש: ברוך ואני היינו דומים פיזית וגם לבשנו חולצות ג'ינס זהות. אבל בן אמוץ לא הבין שאנשים גדולים זקוקים לחולצות גדולות וחולצות גדולות הן בעיקר ג'ינס. אה, ושנינו נעלנו מגפיים. איזה שוס
לא היו רגעים יותר מתוקים מאדם מדגמן עבורי חולצת ג'ינס חדשה. ברוך פסע כמה צעדים לאחור, הכניס את הבטן, אז עדיין הייתה לו, והעביר יד על קדמת החולצה. "מה אתה אומר?", שאל. מה היה להגיד? הבן-אלף ראלף לורן תופר כמו מלאך. אמרנו שנעשה פעם יום סרט ונמכור את כל חולצות הג'ינס שלנו לצדקה. אחר כך חשבנו רגע ושאלנו: ומה נלבש?
הוא התיישב מאחורי השולחן במערכת, הזמין אותי לגשת אליו, מה שעשיתי בחשדנות גדולה, הרים מכנס כדי שאראה את המגפיים החדשות. "אחלה מגפיים", אמרתי. שכמובן זה לא הספיק. "מעור אדם?".
"רון, אל תהיה לי ישראלי, הזוג הזה… אתה יושב?"
עמדתי בלשכתו.
"350 דולר! אני לא מהתל בך, 350 דולר בלי להתמקח!".
הוא ידע ללבוש את ארשת הפנים הרצינית ביותר שראיתם, כאילו שבן גוריון מת לו הרגע בידיים, ולקרוע לכם את הטחול מצחוק. הייתי מנסה להסביר את זה לכל מי ששאלו. חישבתי פעם ומצאתי שכעשור מחיי בערך, הסברתי אותו לאחרים. זה היה ניג'וס שאין כמותו. או להגן עליו כאשר ירדו עליו כמשחק חברתי.
איך יודע גבר איזה שעון עונד גבר שני? רק אם הגבר השני טורח להראות לו. היינו יושבים אצל שאול, בשנים המאוחרות הוא רצה להיות קרוב לבית, ולהקדים אותו אי אפשר היה, בוודאי לא מרמת השרון.
הוא חיכה לי משמרטף משקה: ביטר-למון. גבר ששותה בניו יורק ביטר-למון מסדרים לו יציקת בטון ושואלים אותו עם איזה דגים הוא מעדיף לישון. אני מת על ביטר-למון, אבל רק איתו היה לי אומץ לשתות בפרהסיה.
היינו יושבים אצל שאול, בשנים המאוחרות הוא רצה להיות קרוב לבית. הוא חיכה לי משמרטף משקה: ביטר-למון. אני מת על ביטר-למון, אבל רק איתו היה לי אומץ לשתות בפרהסיה
הייתי מושך כיסא. הוא היה משעין את סנטרו על היד. מביט בי כמי שמביט בשני מעל משקפיים מנוסרות, ולא היו לו משקפיים, הרים את שרוולי החולצה הפרומים מעל המרפקים ושתק. מאז שרזה, כפתורים הפכו מטרד עבורו. קשה להתעלם מ"רולקס" על פרק יד רזה ושזוף.
"זה מאז, הרולקס?", הוא הביט ברולקס כאילו הרגע גילה אותו.
"לא, את ההוא השארתי אצל אריאלה (לא לאריאלה, אצל אריאלה, ר.מ), זה חדש", ומתח את ידו וכמעט הרג את המלצרית. "יפה, לא?".
"3,700?"
"איפה אתה חי, 5,000".
* * *
בלוויה של מאיר אגסי, לפני עשר שנים, עמד ברוך ליד הקבר הפתוח עם מקל הליכה יפה עם ידית כסופה. אם זמן ההובלה הממוצע של שמועה בתל אביב הוא עשרים דקות, בלוויה זה לקח דקה. לאדם יש סרטן. אישית ידעתי שאין לו, אבל הוא לא נהג להתווכח עם דברים שאמרו עליו. לא בעל פה. נכון שהוא לא אהב רופאים, מיעט לראות אותם ועשה יותר מדי מכל מה שהיו נגד, כמי שהפקיד את בריאותו בהשגחתו של כוח עליון.
האמת שרזונו נראה מדאיג ומעורר חשש עבור גבר שרוב חייו היה מלא למדי אך לא שמן. בדרך חזרה למכונית בבוץ, היה פברואר, לא היה גבר שצלע יותר יפה ונהנה מזה יותר ממנו. בדיעבד, חשבתי בשבועות האחרונים מכיוון שאלתי אותו אז, שזאת הייתה ההתפרצות הראשונה של הסכרת, אבל הוא ביטל את זה כדבר-מה אורטופדי.
אם זמן ההובלה הממוצע של שמועה בתל אביב הוא עשרים דקות, בלוויה זה לקח דקה. לאדם יש סרטן. אישית ידעתי שאין לו, אבל הוא לא נהג להתווכח עם דברים שאמרו עליו. האמת שרזונו נראה מדאיג ומעורר חשש
הוא לא נהג. כמו אגסי. יש זן כזה. יותר משלא נהג, פחד להיות במכונית. אחרי עשרים שנות הובלה, הוא התחיל לסמוך עלי. באינסטינקט של נוסע, הוא העדיף מכוניות גדולות, ואני תמיד נהגתי באמריקאיות גדולות וישנות. טקס חגירת חגורת הבטיחות לבדו לקח עשר דקות. בדרך למתנע, הוא תפס את ידי באחיזת פלדה.
"אתה ממהר לאנשהו?"
"לא", אמרתי.
"יופי, יופי. אז לא ניסע מהר?".
"לא, ניסע רגיל".
"לאט מהרגיל. והמכונית בסדר? הבלמים…"
"השבוע עשיתי עשרת אלפים… אדם בחייאת זומזום, מתי רימיתי אותך בבטיחות?"
רק אז הניח לי להתניע.
"לדיקסי?", שאלתי. "לאן שאתה רוצה, אתה יודע שלא אכפת לי".
לא הכרתי מישהו במעגלינו שאוכל כה לא עניין אותו. בכל שנות היכרותנו היינו אצלו אולי פעם אחת. המאמץ שהושקע שם בלפתוח גבינות היה מכמיר לב. פעם שניה, הזמין אותי לארוחת בוקר והביאו לו חומוס ממול, מאבו-חסן. אם אינני טועה, אדם חתך פלפל ירוק. הוא אכל במין חוסר חשק כזה, שאם הייתי חי כך הייתי צנום.
הקשר האקטיבי בינינו (היו גם שנים של קשר פסיבי טלפוני) מחולק לעשורים. בעשור של שנות ה-80', שהיה האקטיבי מכולם, גרר אותי ל"בני הדייג" ביפו, אף פעם לא לפני חצות, תמיד בלילה של הדפסת "7 ימים". היינו יושבים ליד המים ובגלל הרוח, הגלים נשברו עלינו. זה היה טקס שבועי.
הוא הביא את המוסף חם מהדפוס והעביר לי אותו מתחת לשולחן, כמו סוחר סמים. אני מנחש שמי שהיה נתפס ביום ההדפסה עם המוסף מחוץ לבית "ידיעות", דינו היה מוות, ודאי כשהוא נתן אותו לעיתונאי מתחרה
הוא הביא את המוסף חם מהדפוס והעביר לי אותו מתחת לשולחן, כמו סוחר סמים. צריך לזכור שכולם היו אז בחיים, נח מוזס, והרצל רוזנבלום ודב יודקובסקי יבדל"א. אני מנחש שמי שהיה נתפס ביום ההדפסה עם המוסף מחוץ לבית "ידיעות", דינו היה מוות. ודאי כשהוא נתן אותו לעיתונאי מתחרה. הכי אני גאה בעובדה ששום דבר ממה שאדם ואני דיברנו, מעולם לא התגלגל ברחובות. הוא קרא לזה "לפתוח את המטריה". מטריית החשאיות.
בזמן שדפדפתי כדי לגבש דעה, הוא הלך ליטול ידיים. המוספים היו אז גדולים ומזל שנטילת ידיים הייתה אצלו פולחן. לרוב רצה להראות לי את גורודיש, וגנוסר והקיץ של יודית ויונה וולך, ולא היו מספיק מחמאות ביפו כדי למלא בהן את אדם. לפעמים הראה לי כיצד הגניב אותי לכתבה או את יוסף שטיגליץ סבי, שנאלצתי לחלוק בו עם אדם. אבל הנה אני כאן מבלי שכתבתי ב"ידיעות". המטרה שלו הייתה להביא אותי ל"ידיעות" והיא הייתה כישלון מבחינתו. כאילו בזה נמדד כוחו.
הוא הזמין בורי ואכל אותו בידיים. הבורי הלך לעולמו בלי לראות מזלג. ברוך לעס עם השיניים הקדמיות, כמנהג אנשים שאינם אוהבים לאכול. הערתי לו על כך, והוא אכן אמר שהוא לא מת על אוכל ושונא ללעוס. ומאז השגחתי שהוא אוהב חומוס, מרק וסלטים. אוכל שאפשר לבלוע.
ניכר בו שהיה שמח לוותר על הגופניות. לפחות על אוכל. זה דחה אותו. דברים אחרים שהיו קשורים בגופניות לא דחו אותו כלל, כפי שהבנתי אחרי כמה שנים. ישבנו כל זמן שהיה זקוק להתפרק מהאנרגיה של מוסף חדש, ואז הובלתי אותו לאיזו סמטה בעיר. "יאללה, רון, תודה", ומעך את זרועי.
ברוך לעס עם השיניים הקדמיות, כמנהג אנשים שאינם אוהבים לאכול. הערתי לו על כך, והוא אכן אמר שהוא לא מת על אוכל ושונא ללעוס. ניכר בו שהיה שמח לוותר על הגופניות. לפחות על אוכל. זה דחה אותו
לשתות אלכוהול אהב. במשך תקופה קצרה שיקול דעתו הטבעי בגד בו ותל אביב השפיעה עליו. לזמן קצר היה מותגיסט. חולצות ומגפיים אמרנו. ואלכוהול. הוא אהב להתערב. הוא אהב כדורסל אמריקאי ואפילו ליד אליהו סחב אותי פעם.
התערבנו על בקבוקי וויסקי. לא פחות מ-600 ש' הבקבוק. גלמוד וקל ארנק הגעתי ליפו עם הבקבוק. חצי מהסינגל מאלט באיים הסקוטיים עברו אצלו. אינני יודע כמה הוא שתה. עבור מישהו שסכרת התחבאה אצלו בדם, הכמויות הללו היו נשק חם.
* * *
גדולתו הייתה ביכולתו לראות מעבר לפינה. וגדולתו הייתה בבוז העצום שרחש לנציגיה הלקחניים והתאוותניים של החברה הישראלית, למרות שנהג להיפגש איתם. וגדולתו הייתה בזה שידע שהעשייה בישראל היא אחותו של הרוע והיצירה בתו של הרשע. וגדולתו הייתה בידיעה שזה הגדול קטן יהיה. לא תמיד הייתי בטוח שאת השתלשלות הדברים שהובילה לעזיבתו את "ידיעות", ראה עד הסוף; כמו שלא ראה את המהפך ב"מעריב".
בגלל אנושיותו, הוא קרא היטב את התנועות הקטנות בחיים, את הנכלוליות הקטנות ואת הדרך להימנע מפדיחות. את תקיעות הסכין בגב, ההורגות, החמיץ. אבל מעולם לא נואש מלהרצות עליהן. אילו הייתי זוכר חצי ממה שהרצה לי, היה לי חדר עם נוף של רצפת המסחר בבורסה בניו יורק. משפטים כמו: "אנשים עשירים לא שוכחים אותך אחרי הפגישה. הם שוכחים אותך במהלכה", הם נר לרגלי. מה זה נר? קומזיץ.
גדולתו הייתה ביכולתו לראות מעבר לפינה, בבוז העצום שרחש לנציגיה הלקחניים והתאוותניים של החברה הישראלית, בזה שידע שהעשייה בישראל היא אחותו של הרוע והיצירה בתו של הרשע
אינני יודע לאן זה היה מתפתח אחרי "מעריב" אלמלא חיים בר און, שהיה מו"ל "גלובס" ואהב אותו אהבת נפש. בחודש אחד קבר אדם את בר און ואת אגסי. ייסורי שאול עבורו. בר און הציע לו את "גלובס". ישראלי אחר היה אומר, לך יא נודניק, אתה יודע איפה הייתי ומה עשיתי? אבל ברוך הבין שהחוכמה היא לקחת את "גלובס" ולעשות ממנו יותר ממה שהיה. כלומר להשיק את העיתונות הכלכלית בארץ לממדים שלה כיום.
בוא, בוא תראה מהחלון, אמר לי. אתה רואה, זה מה שנשאר מההפגנה הענקית נגד פיטוריך ממעריב שהרגע התפזרה. חבל, הפסדת. הוא ידע שהוא צריך להשתכר למחייתו ו"גלובס" יהיה מה שהוא יעשה ממנו.
על חוסר היכולת שלי לראות את הנולד ולהבין את הישראליות, הוא כעס עד בלי די. הוא רתח. כאשר הסתכסכתי, התנדב לתווך והיה מציל אותי בעור שיניו. כאשר קנינו בית במיין הוא בנה בית בגליל, שאליו כבר לא יגיע. בסרט שצלמתי על עזיבתי, הוא דיבר אלי כך שהצוות שהיה איתי הציע שנתקפל ונלך. אבל בשביל זה בדיוק באתי. ידעתי מה מצפה לי. ידעתי שהוא ייתן לי בפרצוף. מה שכתב פעם בעיתון, אמר כעת לאנשים באופן פרטי. חוץ מהעובדה שזה היה סרט לטלוויזיה.
לדבריו, הייתה לו תוכנית חומש. אדם בלי תוכנית חומש לא עושה ילד בגיל 60. אבל ברחובות הזועמים והמורעלים שבהם חי, נהנו לדבר עליו בזמן עבר. כל מי שראו עצמם פגועים ממנו, בעבעו מאושר. כאילו שטור פופולרי, אישי ומלא תבונה ואנושיות ביום שישי בעיתונות, זה להיעלם.
על חוסר היכולת שלי לראות את הנולד ולהבין את הישראליות, הוא כעס עד בלי די. הוא רתח. כאשר הסתכסכתי, התנדב לתווך והיה מציל אותי בעור שיניו. ביציאות המעטות שלו לטלוויזיה, הבין מיד עם מי יש לו עסק
ביציאות המעטות שלו לטלוויזיה, הבין מיד עם מי יש לו עסק. כאשר צילמנו אצלו, ניסינו להזיז מהדרך את הדברים החשובים. הבית מלא אמנות טובה. על כמה אתה מתערב שהם שוברים משהו? שאל אותי. בסוף החצובה שברה משהו. אין דבר, אמר אדם, יש עוד כאלה.
אנשים אמרו שלא הבינו מילה שכתב. הצעתי למתלוננים לא לחבר את המילים, אלא לקרוא אותן אחת אחת. הוא לא ויתר לעברית כשם שירון לונדון אינו מוותר לה, והוא לא ניסה לעשות ממנה כלום, חוץ מרלוונטית. תגיד, שאלו אותי, למה הוא התכוון בסרט כאשר אמר שמשה משתין דרך הקטן של חיים. חשבתי רגע. הבנתי שמי שלא יבין את הדימוי הזה אינסטינקטיבית, לא יבין אותו. ועדיין ניסיתי להסביר. לעתים הצלחתי. זאת כל הישראליות: אנשים שלא רוצים לסכן כלום ומשתינים באמצעותך. זה גאוני. לא פחות. וזה בהנחה שאני הבנתי.
* * *
כאשר קיבלנו ציפה קמפינסקי ואני לערוך את "סופשבוע", נכנסה בנו ג'נאנה. לברוך עמד לצאת ספר חדש. הוא היה איש "מעריב", מה שהבטיח שלא יכתבו עליו ב"ידיעות", אז קפצנו על זה. במידה רבה זה היה כמו לקפוץ על רימון בלי ניצרה. עורך חדש דוחף את הפיפי לאחור והולך חצי שנה עם ברכיים צמודות. שנינו? 12,500 מילה על אדם ברוך. צילום שער מיכה קירשנר. ראיון עומק. משהו כמו 13 עמודים בפלכטה אחת.
אינני זוכר על מה חשבנו. הבאתי לחדר במערכת תמונות מהבית, כולל מרלין מונרו שאדם קנה לי בניו יורק, מכונת אספרסו, ספרי עזר, טלוויזיה על זרוע ברקן ומכשיר וידיאו ותשיגי לי את רה"מ. באותו שבוע הלכנו לבחור מכונית בדייהו. ובכל הבלגן הזה המשכתי לכתוב. נסו לכתוב פעם 12,500 מילה לעיתון על איש אחד. אדם ישב לי על הראש כמו שרק אדם שמוטרד שמשהו ייצא לא טוב ידע לשבת.
12,500 מילה על אדם ברוך. צילום שער מיכה קירשנר. ראיון עומק. משהו כמו 13 עמודים בפלכטה אחת. נסו לכתוב פעם 12,500 מילה על איש אחד. אדם ישב לי על הראש כמו שרק אדם שמוטרד שמשהו ייצא לא טוב ידע לשבת
ציפה הייתה אחלה. ביחד כל הדרך. הכתבה מונחת בלייאאוט על השולחן. רגליים על השולחן. הגיע הזמן. אין רגע יותר מחרמן בג'וב המזוין הזה. שנינו קראנו את הכתבה פעמיים כדי שלא יהיו שגיאות. לא בגלל הקוראים. בגלל אדם. מסתכלים אחד על השנייה. שנוריד? נוריד. לא נתתי יותר מפיפטי-פיפטי שנישאר עורכים. אני לא זבוב על הקיר ואינני יודע כיצד הצליח נמרודי לעצור את ארז מלהרוג אותנו. לא לפטר. להרוג. אין לי מושג כיצד המשכנו למוסף הבא. במסדרונות, הנשמות הטובות מלמלו קדיש כאשר עברנו.
שלחנו לאדם את המוסף מהדפוס. אחרי כמה שעות הוא התקשר. מאוד אלגנטי, הוא אמר, מאוד. טיפה מגלומני לטעמי, אבל אלגנטי. ויש כמה שגיאות.
גם אם אחיה עוד כמה שנים, תמיד אשאר אצלו במשיכת יתר.
פורסם לראשונה ב"מעריב" 2008
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו