כבר כמעט שנתיים, בעוד המלחמה בעזה נמשכת ביתר שאת, פוליטיקאים, אנליסטים ועיתונאים מחפשים נואשות אחר צעד מעשי שיוכל להתמודד עם כל שפיכות הדמים והסבל.

בימים הראשונים שאחרי 7 באוקטובר 2023, נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן וממשלו התמקדו בהחייאת הרשות הפלסטינית. מאוחר יותר, תוכניות ה"יום שאחרי" החלו להציף את תיבות המייל.

עם חזרתו של דונלד טראמפ לבית הלבן בינואר האחרון, קיבלנו את תוכניתו להפוך את עזה ל"ריביירה של המזרח התיכון" (יחד עם סרטון מוזר במיוחד שנוצר בבינה מלאכותית והציג כיצד האזור ייראה לאחר גירוש תושביו העזתים).

וכעת יש לנו מדינות המבטיחות להכיר בריבונות פלסטינית – בהן צרפת, בריטניה וקנדה. זה לא מגוחך כמו "עזה-לאגו", אך גם לא מועיל במיוחד.

זה לא שהקמת מדינה פלסטינית היא דבר רע  בהכרח, או שלפלסטינים אין זכות למדינה, אלא שהתזמון והתנאים שצירפו ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר וראש ממשלת קנדה מארק קרני להכרה מעוררים תמיהה

זה לא שהקמת מדינה פלסטינית היא דבר רע  בהכרח, או שלפלסטינים אין זכות למדינה, אלא שהתזמון והתנאים שצירפו ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר וראש ממשלת קנדה מארק קרני להכרה מעוררים תמיהה. לזכותו ייאמר שנשיא צרפת עמנואל מקרון לא הציב תנאים עבור הכרתה של צרפת במדינה פלסטינית.

נשיא צרפת עמנואל מקרון, ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר וראש ממשלת קנדה מארק קרני בפסגת נאט"ו בהאג, 25 ביוני 2025 (צילום: Ludovic MARIN / POOL / AFP)

ובכל זאת, מדובר בסופו של דבר בתרגיל ראוותני. ברור שסטארמר, מקרון וקרני מרגישים צורך "לעשות משהו" בסיטואציה שבה השפעתם, במקרה הטוב, מוגבלת. לכן הם בחרו באיתות מוסרי. קשה לדמיין שהכרה מצד שלוש המדינות הללו תסייע באופן מהותי – ואף ייתכן שהיא עלולה להחמיר את המצב.

בוושינגטון, התגובה הכללית בקרב אנליסטים – ברובם מהימין-מרכז – להכרזות הייתה שלילית, כשהם תוקפים את המהלך כ"פרס" לחמאס. זו ביקורת חשובה, אך היא מחמיצה את מה שהבריטים, הצרפתים והקנדים מציעים – ומה שחמאס כמעט בוודאות ידחה – ובכך מבליטה עוד יותר את האבסורדיות בהצעות של סטארמר, מקרון וקרני.

אין ספק שמנהיגים אלה מדמיינים משהו בסגנון מה שהסכמי אוסלו חתרו אליו: מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה. זו חזון שנראה כיום כמעט לא רלוונטי, בסכסוך שבו חמאס הוא "מדינה אחת" מול ישראל כ"מדינה אחת". חמאס תקף את ישראל ב-7 באוקטובר כדי "לשחרר" לא רק את עזה והגדה, אלא גם את כל השטח שביניהן.

אין ספק שמנהיגים אלה מדמיינים משהו בסגנון מה שהסכמי אוסלו חתרו אליו: מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה. זו חזון שנראה כיום כמעט לא רלוונטי

רבים בקרב המתנחלים בישראל רואים ב-2025 הזדמנות נוחה להחיל ריבונות על הגדה – כלומר, סיפוח – והרעיונות הללו נהנים מתמיכה משמעותית בממשלה ובכנסת. נכון, סקרים הראו בעקביות שכ-70% מהישראלים רוצים שהמלחמה בעזה שתסתיים, אך רק 23% מאזרחי ישראל היהודים תומכים בפתרון שתי מדינות.

מפגינים מוחים נגד ממשלת ישראל ולמען שחרור החטופים המוחזקים ברצועת עזה, מחוץ לבסיס הקריה בתל אביב, 5 ביולי 2025 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

קשה שלא לחוש אמפתיה לסטארמר, מקרון וקרני. לכל אחד מהם יש ציבור בוחרים שמבקר בחריפות את ישראל, וסטארמר מתמודד עם אתגר פוליטי חדש משמאל. ג'רמי קורבין – שכינה בעבר את חמאס "חברים" אך טען לאחר מכן שהוא מתחרט על כך – וזרה סולטנה, מבקרת חריפה של ישראל, השיקו מפלגה פוליטית חדשה.

ובכל זאת, מדיניות חוץ, שבדרך כלל משקפת את האפשרות הפחות גרועה העומדת בפני מנהיגים, צריכה לשאוף לגרום למינימום נזק. באופן מוזר, נדמה שזה לא היה חלק מהשיקול של בריטניה, צרפת וקנדה.

בתגובה להצהרת מקרון שצרפת מתכננת להכיר במדינה פלסטינית, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הודה למנהיג הצרפתי על כך ש"נתן עוד סיבה משכנעת להחיל סוף סוף ריבונות ישראלית על האזורים ההיסטוריים של יהודה ושומרון, ולנטוש באופן סופי את הרעיון הכושל להקים מדינת טרור פלסטינית בלב ארץ ישראל".

אפשר לדמיין את ישראל מכירה בעצמאות קלדוניה החדשה, מביעה תמיכה בהחזרת איי פוקלנד לריבונות ארגנטינה, ותומכת במתקפת הטרולים של טראמפ ש"קנדה צריכה להיות המדינה ה-51 של ארה"ב"

בנפרד מהתחייבותו של סמוטריץ' לספח שטחים כ"התגובה הציונית ההולמת" למקרון, הישראלים אינם נמנעים מלהשתעשע בתעלולי דיפלומטיה. אפשר לדמיין את ישראל מכירה בעצמאות קלדוניה החדשה, מביעה תמיכה בהחזרת איי פוקלנד לריבונות ארגנטינה, ותומכת במתקפת הטרולים של טראמפ ש"קנדה צריכה להיות המדינה ה-51 של ארה"ב".

ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, ראש ממשלת קנדה מארק קרני ונשיא צרפת עמנואל מקרון בפסגת ה-G7 באלברטה, קנדה, 16 ביוני 2025 (צילום: Brendan SMIALOWSKI / AFP)

בארצות הברית, תגובת הרפובליקאים הייתה קטלנית (בעוד שחלק מהדמוקרטים הביעו תמיכה בהכרה במדינה פלסטינית). בעבר היה קשה לדמיין את ארה"ב מענישה את בעלות בריתה הקרובות ביותר, אך כעת זה נראה כמו אפשרות ממשית, וכוונותיהם של הבריטים, הצרפתים והקנדים להכיר בפלסטין יצרו עוד מתיחות ביחסים הללו.

איך כל זה עוזר לפלסטינים במאבקם למען מדינה וצדק? זה לא.

אין ספק שישנם גורמים בשלוש המדינות הללו שטוענים שהכרה בפלסטין היא הדבר המוסרי לעשות. הוגן. אבל מדוע להציב תנאים, כפי שעשו בריטניה וקנדה? התנאים שהבריטים והקנדים מציבים מעידים על כך שכוונותיהם להכיר במדינה פלסטינית אינן נובעות ממוסר.

ככל הנראה, אם המצב ההומניטרי בעזה ישתפר כאשר ישראל תאפשר הכנסת עוד סיוע לאזור – מה שלפי הדיווחים היא עושה כעת – הבריטים יעכבו את ההכרה. אם יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס לא יקיים בחירות שמהן חמאס מודר, ממשלת קנדה לא תכיר בפלסטין.

אם זה הדבר הנכון והמוסרי לעשות, מדוע לא פשוט להכיר במדינה פלסטינית ללא תנאים?

למה עכשיו? מדוע לא הכירו בריטניה, צרפת וקנדה בפלסטין בשנת 2002, כאשר נשיא ארה"ב דאז, ג'ורג' וו. בוש, הכריז שיצירת "שתי מדינות, החיות זו לצד זו בשלום ובביטחון" היא מדיניות ארה"ב?

מעבר לכך, צריך לשאול: למה עכשיו? מדוע לא הכירו בריטניה, צרפת וקנדה בפלסטין בשנת 2002, כאשר נשיא ארה"ב דאז, ג'ורג' וו. בוש, הכריז שיצירת "שתי מדינות, החיות זו לצד זו בשלום ובביטחון" היא מדיניות ארה"ב? מדוע לא עשו זאת בשנת 1993 לאחר שיו"ר הרשות דאז יאסר ערפאת וראש ממשלת ישראל דאז יצחק רבין חתמו על הצהרת העקרונות ולחצו ידיים על מדשאת הבית הלבן?

יאסר ערפאת, ביל קלינטון ויצחק רבין בעת החתימה על הסכמי אוסלו, 1993 (צילום: עובד משרד הנהלה של נשיא ארה"ב, ויקיפדיה)

הם גם היו יכולים להכיר בפלסטין בשנת 2000, לפני או אחרי הפסגה המפורסמת בקמפ דיוויד, או בדצמבר אותה שנה, עם קריסת תהליך השלום ששלט במדיניות ארה"ב-המזרח התיכון במשך רוב העשור הקודם.

כל אחד מהרגעים הללו היה מתאים יותר להכרה במדינה פלסטינית מאשר הרגע הנוכחי. לאחר שנתיים של לחימה, כמעט שאין רצון טוב בין ישראלים לפלסטינים.

עמדותיהן של בריטניה, צרפת וקנדה הן חלק מתמיכה בינלאומית גוברת בפלסטין – 147 מתוך 193 המדינות החברות באו"ם כבר הכירו בה כמדינה ריבונית. אך במקום החשוב ביותר – ישראל – המגמה היא הפוכה. התמיכה בפתרון שתי מדינות ירדה, וכתוצאה מכך המדינה שבריטניה, צרפת וקנדה רוצות להכיר בה אינה יכולה לקום.

עמדותיהן של בריטניה, צרפת וקנדה הן חלק מתמיכה בינלאומית גוברת בפלסטין – 147 מתוך 193 המדינות החברות באו"ם כבר הכירו בה כמדינה ריבונית. אך במקום החשוב ביותר – ישראל – המגמה היא הפוכה

ישראל מחזיקה בכל הקלפים, ובכל לחץ ששלוש המדינות הללו חושבות שהן מפעילות עליה, הסיכוי שתיענה לכך נמוך. הפלסטינים טוענים שמדינה היא זכות, ואינם זקוקים לאישור מאיש. עקרונית, הם צודקים – אך זה לא העולם שבו אנו חיים כעת.

במציאות הזו, אין פתרון שתי מדינות – ולכן אין פלסטין להכיר בה.