במשך חודשים נכנסו שוב ושוב מיליוני ישראלים למרחבים מוגנים בעקבות שיגורי טילים מתימן על ידי החות'ים. אבל בניגוד לתגובות האינסטינקטיביות כלפי איראן, חזבאללה או חמאס – תחושות של חרדה, זעם ולעיתים גם עוינות – המערכה מול תימן מעוררת בעיקר תימהון.

פעם אחר פעם אנחנו שואלים את עצמנו: מה רוצים מאתנו החות'ים? מה לנו ולהם? מה עשינו להם? ישראל רחוקה מהם מאות קילומטרים. ספק אם מישהו שם יודע בכלל מה זה מחסום, מהי גדר ההפרדה, או מה ההבדל בין אריאל לקריית ארבע. אז למה הם יורים? התשובה כתובה ממש בלוגו הרשמי של המיליציה: "אללה אכבר. מוות לאמריקה. מוות לישראל. קללה על היהודים. ניצחון לאסלאם". זו אנטישמיות מובהקת, גלויה וללא מסכות.

למה החות'ים יורים? התשובה כתובה ממש בלוגו הרשמי של המיליציה: "אללה אכבר. מוות לאמריקה. מוות לישראל. קללה על היהודים. ניצחון לאסלאם". זו אנטישמיות מובהקת, גלויה וללא מסכות

את אותה אנטישמיות אפשר למצוא במשטר האיראני, שחרט על דגלו את השמדתה של ישראל מרגע המהפכה האסלאמית ב־1979. כך למשל, בחיבוריו ובנאומיו תיאר האייתוללה רוחאללה ח'ומייני, מייסד הרפובליקה האסלאמית, את היהודים כמי שייסדו את "התעמולה האנטי־אסלאמית", כמי שחותרים לשבש את הקוראן ולשלוט בעולם, וכבעלי מזימה עולמית עם המערב נגד האסלאם.

ח'ומייני קשר קשר הדוק בין יהדות, ציונות ואימפריאליזם מערבי, והציג את מדינת ישראל כהתגלמות המסוכנת של המזימה הזו. גם יורשו, עלי ח'אמנאי, ממשיך באותו קו. שוב ושוב הוא כינה את ישראל "גידול סרטני", חזה שהיא תיעלם בתוך 25 שנה, והצהיר כי אין פתרון לסוגיה הפלסטינית מלבד חיסולה של ישראל.

אנטישמיות רעילה ובוטה זו, בוטה בהרבה מזו שמאפיינת את רוב ביטויי האנטישמיות במערב כיום, ניכרת גם בארגונים אסלאמיסטיים כמו דאעש, אל־קאעדה וכמובן חמאס. מסמך היסוד של חמאס עמוס באמירות אנטישמיות – כולל כאלה הלקוחות ישירות מ"הפרוטוקולים של זקני ציון", המסמך המזויף שהשפיע רבות על אנטישמים במאה ה־20, כולל על אדולף היטלר.

כך למשל, נכתב באמנת חמאס (סעיף 22) כי היהודים עומדים מאחורי מלחמות העולם הראשונה והשנייה, וכי "אין מלחמה מתנהלת בשום מקום בלי שידיהם תהיינה מאחוריה". קשה למצוא ניסוח אנטישמי מובהק מזה. החברה הישראלית צריכה לשאול את עצמה מדוע מסמך כה מחריד – שפורסם כבר בסוף שנות ה־80 – לא היה מוכר לרבים יותר. אילו דברים אלה היו נלקחים ברצינות, ייתכן שהישראלים היו מופתעים פחות מהטבח של ה־7 באוקטובר.

האנטישמיות הרעילה והבוטה של מנהיגי איראן, הבוטה בהרבה מזו שמאפיינת את רוב ביטויי האנטישמיות במערב כיום, ניכרת גם בארגונים אסלאמיסטיים כמו דאעש, אל־קאעדה וכמובן חמאס

אבל דווקא מתוך ההכרה בחומרת התופעה, חשוב להוסיף כמה הבהרות. ראשית, לא כל הערבים והמוסלמים – בין אם בישראל, במזרח התיכון או באירופה – שונאים יהודים. לא במקרה ישראל כבר חתמה על הסכמי שלום עם שש מדינות ערביות ומוסלמיות, ויש שיח ער על הסכמים נוספים. שנית, חשוב להבין שלא כל עוינות לישראל – במיוחד מצד פלסטינים – מקורה באנטישמיות. לעיתים היא כן, כפי שראינו בחמאס, אך פעמים רבות מדובר בעוינות שמקורה בסכסוך הישראלי-פלסטיני. גם זו תופעה מסוכנת, שלישראל יש כל זכות להילחם נגדה, אך אין היא בהכרח אנטישמית – וההבחנה הזו חיונית.

ודבר חשוב נוסף: האנטישמיות בעולם הערבי והמוסלמי, בניגוד לדימוי הרווח, אינה תופעה מהותנית או קדומה, אלא תופעה מודרנית יחסית. מחקרים רבים של בכירי חוקרי האסלאם והמזרח התיכון – ביניהם ברנרד לואיס, עמנואל סיון ואסתר ובמן המנוחים – מראים בבירור שהתופעה הזו התגבשה רק בסוף המאה ה־19. היא לא נולדה עם מוחמד ולא עם הקוראן.

זה נכון שכבר בקוראן ובחדית' מופיעות אמירות שליליות על יהודים (למשל, שהם "קופים וחזירים"), אך בפועל, עד סוף המאה ה-19 הן הופנו רק לעיתים רחוקות כלפי יהודים. אפשר לומר שהן נשארו בבוידעם של התאולוגיה האסלאמית. מצד אחד, הן היו קדושות מכיוון שהן הגיעו מטקסטים קדושים, אך מצד שני, הן הוזכרו רק לעיתים נדירות.

היהודים גם הופלו מבחינה חוקית בעולם המוסלמי במשך השנים. הם, וגם הנוצרים, הוגדרו כד'ימים, בני חסות, שהיו זכאים להגנה מהשלטון כל עוד שמרו על נאמנות, שילמו מיסים והכירו במעמדם הנמוך. הייתה זו אפליה דתית ברורה, אך מצד שני, הם גם לא נרדפו באופן שיטתי. פוגרומים, גירושים והמרות דת בכפייה היו נדירים יחסית, בטח לעומת אירופה הנוצרית. וכך למשל כאשר גורשו היהודים מספרד ב־1492, רבים מהם מצאו מקלט באימפריה העות'מאנית המוסלמית. הם כמובן הכירו על כך תודה וזכרו זאת במשך מאות בשנים.

האנטישמיות בעולם הערבי והמוסלמי, בניגוד לדימוי הרווח, אינה מהותנית או קדומה, אלא מודרנית יחסית. ממחקרים רבים עולה שהתופעה התגבשה בסוף המאה ה־19. היא לא נולדה עם מוחמד ולא עם הקוראן

ובכן, מתי ולמה הסובלנות היחסית של המוסלמים כלפי היהודים הסתיימה? ומתי ובאילו נסיבות החלה לעלות האנטישמיות בעולם הערבי והמוסלמי? התשובה נעוצה בשלהי המאה ה־19, כאשר מספר תהליכים התרחשו במקביל. ראשית, חשוב לציין שבמשך השנים, מוסלמים גילו סובלנות כלפי לא־מוסלמים כל עוד אלה הפנימו את מקומם הנמוך לפי התיאולוגיה האסלאמית. אבל החל במאה ה־19, נוצרים ויהודים החלו "להרים ראש" – ראשית הנוצרים, ואז גם היהודים, בעיקר עם עליית הציונות.

תופעה זו נתפסה כאיום על הסדר המוסלמי המסורתי, וזאת בזמן שהכוח והמעמד של האימפריה העות'מאנית, הח'ליפות המוסלמית האחרונה, המשיכו לדעוך עד שזו התפרקה סופית לאחר מלחמת העולם הראשונה. בשלב זה, למוסלמים לא הייתה תשובה לעליונות המדעית-כלכלית-טכנולוגית של המערב, ותחושות הנחיתות הלכו והתעצמו. וחשוב לזכור, מדובר בתרבות שהייתה לאימפריה כמעט מרגע היווסדה.

כל זה הוביל גורמים דתיים מוסלמים לטעון שהתשובה היחידה למשבר של העולם המוסלמי היא חזרה לדת. כך נולד האסלאמיזם, או האסלאם הפוליטי, במצרים ב-1928 עם האחים המוסלמים (שזו כמובן תנועת האם של חמאס).

באסלאמיזם, אידיאולוגיה הרואה באסלאם לא רק דת אלא גם מערכת פוליטית שלמה – הכוללת תחומים כמו משפט, כלכלה וחברה – ניתן היה לזהות ביטויים ברורים ובוטים של אנטישמיות כבר מראשית הדרך.

באסלאמיזם, אידיאולוגיה הרואה באסלאם לא רק דת אלא גם מערכת פוליטית שלמה – הכוללת תחומים כמו משפט, כלכלה וחברה – ניתן היה לזהות ביטויים ברורים ובוטים של אנטישמיות כבר מראשית הדרך

אנטישמיות זו המשיכה לתפוס מקום יותר בולט, באסלאמיזם בפרט ובעולם המוסלמי בכלל, בעקבות אירועים שנתפסו ככישלונות של העולם הערבי, במיוחד הקמת מדינת ישראל ומלחמת ששת הימים, כאשר ישראל, שנמצאת בלב המזרח התיכון, הפכה לתזכורת יומיומית לכישלונות של העולם המוסלמי.

האסלאמיסטים פיתחו גישות חדשות כלפי היהודים, על ידי פרשנות מחודשת של היחסים ההיסטוריים עמם. מצד אחד, הם אמרו שהאסלאם והיהדות היו בקונפליקט מתמיד מהמאה ה-7, מה שהיסטורית פשוט אינו נכון (אבל כן אומץ גם על ידי מבקרי האסלאם).

מצד שני, האסלאמיזם הוציא מהבוידעם את אותם פסוקים אנטי-יהודיים מהטקסטים הקדושים האסלאמיים. יחד עם רעיונות אנטישמיים נוצריים ואפילו נאציים שהובאו על ידי דמויות כמו המופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני, שלא הגה את ה"פתרון הסופי", אבל כן שהה בברלין בזמן ה"פתרון הסופי", ושידר משם פרופגנדה אנטישמית ארסית למזרח התיכון – נוצרה צורה חדשה ומסוכנת של אנטישמיות, שבה קריאה לרצח יהודים הפכה כמעט למיינסטרים.

אם כן, האנטישמיות בעולם הערבי והמוסלמי היא תופעה מסוכנת – אך מודרנית. לא נצחית, לא קדומה, ולא גזירת גורל. דווקא משום כך, אפשר וצריך להתמודד איתה – בדיוק ובאחריות. מדינות שישראל כרתה איתן שלום לא רק הפסיקו לאיים, אלא אף פתחו את שעריהן בפני מבקרים ישראלים.

האנטישמיות בעולם הערבי והמוסלמי מסוכנת – אך מודרנית. לא נצחית, לא קדומה, ולא גזירת גורל. דווקא לכן אפשר וצריך להתמודד איתה. מדינות שישראל כרתה איתן שלום הפסיקו לאיים, ואף פתחו שעריהן לישראלים

הבחנה כזו אינה רק עניין של הגינות כלפי עולם מוסלמי עצום, מורכב ורב־פנים – אלא גם דרך להימנע ממלכודת הייאוש, התחושה ש"כולם נגדנו", ואולי אפילו, רחמנא ליצלן, לשמור על שמץ של תקווה.

ד"ר יוסי קוגלר הוא היסטוריון המתמחה באנטישמיות ובחברה הישראלית. משמש כמנהל מרכז המשפט ואנטישמיות בפקולטה למשפטים ע"ש חיים סטריקס, המכללה למינהל, ולפני כן הוביל יוזמות חינוכיות מרכזיות ביד ושם.