ישבתי על חוף באי היווני קוס, מביט על הגבעות שמעבר למים – טורקיה. תמיד יש משהו מוזר במקום בו שתי מדינות שונות בתכלית נפגשות במרחק ראייה זו מזו. אבל כאן המוזרות בולטת במיוחד: איי הדודקאנס שוכנים קרוב הרבה יותר לאסיה הקטנה (שחייה של שעה) מאשר ליבשת של יוון (טיסה של שעה). ולמרות השלווה, ההיסטוריה מהדהדת.
לקוס יש סיפור לא קטן, וגם המקומיים הפשוטים ביותר גאים במורשתו העתיקה – הקשורה ללא פחות מאשר שבועת היפוקרטס. היסוד הסמלי הזה של האתיקה הרפואית – כבד את החולה, אל תגרום נזק, כבד את מוריך – נולד כאן.
לקוס יש סיפור לא קטן, וגם המקומיים הפשוטים ביותר גאים במורשתו העתיקה – הקשורה לשבועת היפוקרטס. היסוד הסמלי הזה של האתיקה הרפואית – כבד את החולה, אל תגרום נזק, כבד את מוריך – נולד כאן
המבקרים מתבקשים לראות את האסקלפיון, מקדש הריפוי שבו החלה הרפואה להיפרד מהכישוף, ונבטה התפיסה של מקצוע עם חובות. עולי רגל נהגו להגיע מכל רחבי העולם היווני כדי להתרחץ במעיינות קדושים, לישון במקדש ולהתעורר אל רופאים שפירשו את חלומותיהם כחלק מהטיפול. מכאן צמחה מסורת שנשמעה לאורך הדורות.
עם זאת, כיום תיירים באים בעיקר בשביל הים והשמש, מוזיקת הבוזוקי והטברנות. ויוון נאלצת להישען חזק על יתרונות אלו אחרי משבר כלכלי עמוק. עם חשיפת ספרי חשבונות מזויפים במהלך המשבר העולמי ב-2008 הידרדרה המדינה לחובות שיא, וב־2015 הוטלו צעדי צנע. האבטלה בקרב צעירים התקרבה ל־60%. פנסיות נחתכו, בתי חולים סגרו מחלקות, אוניברסיטאות קרסו, ורבים היגרו. עד 2024 חזרה צמיחה של 2.3% והאבטלה ירדה מתחת ל־8%, אך התמ"ג לא חזר לרמות שלפני המשבר.
הברמן במלון, אדוניס, סיפר שיש לו תואר במנהל עסקים, אבל "אין ולו שמץ של תקווה" למצוא עבודה בתחום מחוץ לאתונה. לא הבנתי: אתונה הרי הבירה השוקקת של המדינה, שבה מתגוררים אולי שליש מ־10 מיליון האזרחים. אז מדוע לא לעבור לשם? אדוניס הביט בי כאילו נטרפה דעתי. "כאוטי ומסוכן שם", סיכם. אדוניס גדל בעיר השנייה בגודלה, סלוניקי, שהיא אכן רגועה יותר, ובוחר לעבוד בעונה בקוס – רגועה עוד יותר. "לא אכפת לי", אמר בעודו מבריק כוסות יין. "אבל עוד יש לי הרבה מה ללמוד".
הבעיה בברמנאות, נאנח אדוניס, היא שביוון מייחסים מעמד אך ורק לרופאים, עורכי דין, ואולי מהנדסים. ציינתי שבעבר התקיימה בסלוניקי קהילה יהודית ענקית, ואולי מרגישים בעניין הזה סוג של השפעה. הרהרנו בסוגיה.
הברמן במלון, אדוניס, סיפר שיש לו תואר במנהל עסקים, אך "אין שמץ של תקווה" למצוא עבודה בתחום מחוץ לאתונה. לא הבנתי: אז מדוע לא לעבור לשם? אדוניס הביט בי כאילו נטרפה דעתי, "כאוטי ומסוכן שם"
לפטריס, העובד כבריכת מלון כמציל ו"מנהל מחלקת מגבות", נשמע קודר אף יותר. "אין לנו כלום עכשיו ביוון, במשבר הכלכלי הזה. כל מה שיש לנו זה ים, שמש ותיירים".
ואכן, קוס, עם פחות מ־40 אלף תושבים, מושכת כ־1.5 מיליון תיירים בשנה – יחס לא סביר שממקם אותה בחזית הטבלה, באופן אבסורדי למדי.
"וגם האנשים שלנו", לפטריס הוסיף. שמחתי להסכים וכבר עמדתי ללכת, אבל אז הוא אחז בזרועי ודייק: "חלק מהאנשים!" הוא נראה צעיר מלא ניואנסים, והחלטתי להמשיך את השיחה.
"יש לכם שלום", אמרתי. "תחשוב על אוקראינה, עזה וכל מה שקורה באפריקה". לפטריס הזדקף מייד. "אני לא יכול לחשוב על עזה ולא יכול לדבר פוליטיקה. אם אתחיל, אני ארצה ללכת לשם ולעשות ג'יהאד, ו'בום' – להתפוצץ". התחלתי להבין. "עדיף לך באמת לא לחשוב על פוליטיקה", הסכמתי. מוטב להישאר עם המגבות.
קוס אולי שלווה היום, אבל לא תמיד היה כך. יוונים חיו באנטוליה במשך אלפי שנים, אך קריסת האימפריה העות'מאנית שינתה הכול. יוון פלשה ב־1919 לאסיה הקטנה בתקווה להשיב אדמות עתיקות, אך אטאטורק ריכז את הטורקים, גירש את היוונים ושרף את סמירנה ב־1922. עשרות אלפים נהרגו, מאות אלפים נמלטו. ב־1923 קבע הסכם לוזאן חילופי אוכלוסין: 1.5 מיליון יוונים עזבו את טורקיה; חצי מיליון מוסלמים עזבו את יוון. קהילות שנדדו דורות נעקרו.
"אני לא יכול לחשוב על עזה ולא יכול לדבר פוליטיקה. אם אתחיל, אני ארצה ללכת לשם ולעשות ג'יהאד, ו'בום' – להתפוצץ". התחלתי להבין. "עדיף לך באמת לא לחשוב על פוליטיקה", הסכמתי
באיים עצמם – בעיקר רודוס וקוס הגדולים יחסית – קרה משהו אחר. איטליה השתלטה על רודוס והסביבה ב־1912 ונשארה עד מלחמת העולם השנייה. בתקופה זו נבנו כבישים, נמלים ומבני ממשל פשיסטיים. במשך מאות שנים פרחו קהילות יהודיות ברודוס, קוס והאיים הסמוכים, בעיקר ספרדים מגורשי 1492. אחרי כניעת איטליה ב־1943 נכנסו הגרמנים, וב־1944 גורשו כמה אלפים מיהודי רודוס וקוס לאושוויץ, כמעט כולם נספו.
רק ב־1947 סופחו האיים ליוון – וצלקות ההיסטוריה עדיין כאן: משפחות רבות בקוס הן צאצאי פליטים מאסיה הקטנה, והזיכרון של עקירה והישרדות עובר מדור לדור. האירוניה היא שהאימפריה העות'מאנית, חרף שחיתותה, איפשרה לקהילות שונות לחיות יחד, ואילו הלאומיות ששטפה אותה במאה ה־19 וה־20 הולידה רצח עם וגירושים. על חורבות האימפריה קמה הרפובליקה הטורקית – חילונית, מודרנית, אך לאומנית לחלוטין – ועתה ממשיך רג'פ טאיפ ארדואן להתעטף בנוסטלגיה ניאו־עות'מאנית תוך שהוא מנהל סכסוכים עם יוון, ארמנים וכורדים.
רציתי לבחון מה חושבים המקומיים על ההיסטוריה ועל הטורקים שמעבר למפרץ. רובם אמרו שאינם נושאים איבה.
וסיליס, בשנות השלושים לחייו, אמר שאין לו שום בעיה עם טורקים – אם כי הודה שמעולם לא ביקר שם, למרות שזה נמצא במרחק דקות ספורות. סופיה התעקשה שהבעיות האמיתיות הן בין ממשלות, לא בין עמים. הלוואי שיכולתי לומר אותו דבר על ערבים וישראלים, שם נדמה לעיתים קרובות שהמצב הפוך.
וסיליס, בשנות השלושים לחייו, אמר שאין לו שום בעיה עם טורקים – אם כי הודה שמעולם לא ביקר שם, למרות שזה נמצא במרחק דקות ספורות. סופיה התעקשה שהבעיות האמיתיות הן בין ממשלות, לא בין עמים
המפגש החביב עליי היה בחנות מוצרי עור בעיר העתיקה, הנקראת על שם משפחת ואוולה שמנהלת אותה: קטרינה, בת 60; ניקוס, בן 62; וילדיהם קונטסה, בת 20, וטאסוס, בן 29. בין ים המזכרות הסטנדרטיות – זהו מקום שבו הם גאים במרכולתם. טאסוס מצא עבורי את החגורה שחיפשתי חודשים – אפורה כהה, רחבה, עם אבזם מאט – ונראה מאושר מההצלחה.
שוחחנו כולנו על המצב. קטרינה גאה במיוחד במקומו של האי בהיסטוריה ובנעימותו כיום. "אנחנו מבורכים לחיות בקוס", אמרה – ואני מאמין שהתכוונה לכך. היא וניקוס שידרו אנרגיה של זוג נשוי טרי, וטאסוס וקונטסה אהבו אותם בגלוי, והתגאו בעבודתם בחנות המשפחתית (גם אם אף אחד מהם לא היה רופא, עורך דין או אפילו מהנדס).
הם ריתקו אותי בסיפורי משפחה, שכללו פליטים מהיבשת הטורקית וגם מקרה של נישואי תערובת עם גבר טורקי. כפי שזורבה היווני היה אומר: "כל הקטסטרופה". הם היו להוטים לוודא – ובעיקר קונטסה הקסומה – שלא אעזוב בתחושה שהם רוחשים איבה כלפי הטורקים.
הדברים כמובן מורכבים יותר – מעטים מאוד מהאנשים שפגשתי בקוס ביקרו אי פעם בטורקיה, שגיאוגרפית קרובה כל כך אך פסיכולוגית רחוקה מאוד.
אהבתי את המשפחה הזו כל כך עד שעזבתי את המקום בלי לשים לב שלא שילמתי. חצי שעה לאחר מכן קלטתי את ההחמצה. מיהרתי לחזור ומצאתי את טאסוס באמצע עסקה. "שילמתי לך?" שאלתי, מתנשף, ולא בטוח. "לא, אדוני, לא שילמת", אמר בעצב. "מדוע לא אמרת כלום?" דרשתי.
"לא רציתי לרוץ אחריך ולעשות בושה", הסביר טאסוס. התנצלתי בכל ליבי ושלפתי את הכסף. ניקוס, שצפה, נראה מופתע מכך שחזרתי בכלל. "אתה אדם טוב", אמר, ונדמה היה שדמעה עלתה בעינו. הוא התעקש להעניק לי הנחה נוספת ענקית. קיבלתי, כי אסור לסרב למחווה כן.
חשבתי לעצמי שהם מבורכים – באופן שאחד כמוני, שחי במקומות רבים, לעולם לא אדע. הם מכירים בדיוק את מקומם הקטן תחת השמש ומסתפקים בו, מה שמעניק שלווה שנשללת מהנודד חסר המנוחה. והמקום הזה, לפחות לדורות אלה, סיפק להם מזור.
איך הזיכרון קצר. כל כך מוזר להיזכר שרק לפני מאה שנה רעשה האדמה הסמוכה מטבח, גירושים וכיבוש – וזה עוד לפני הגעת הזוועה הנוראיות ביותר שידעה אירופה. אולי שלום שנחצב מתוך אש שכזו הוא יקר עוד יותר.
איך הזיכרון קצר. מוזר להיזכר שרק לפני מאה שנה רעשה האדמה הסמוכה בשל טבח, גירושים וכיבוש – וזה עוד לפני הגעת הזוועה הנוראיות ביותר שידעה אירופה. אולי שלום שנחצב מתוך אש שכזו הוא יקר יותר
אם כך, יש בכך מעט אולי מעט נחמה לסובלים של היום.
דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנואני מחפש בטורקיה את "התנועה המוסלמית להשמדת יוון", תנועה שבה תומכת רוב האוכלוסיה הטורקית ושתי ממשלותיה המפוצלות. במקביל אני מחפש ביוון את "התנועה הנוצרית להשמדת טורקיה" תנועה שבה תומכת חלק מהממשלה היוונית – שתי התנועות לא קיימות, או שהן קיימות על אש קטנה ואינן יכולות להוציא לפועל את חזונם ההדדי המטורף.