בשבוע שעבר נחשפנו לשני צעדים שמתחברים לכדי תמונה עגומה אחת.

בשבוע אחד, הופצו מערכי שיעור רשמיים לקראת יום 7 באוקטובר, שבהם החטופים פשוט אינם קיימים, והוצאה הנחיה לתלמידים היוצאים למסע לפולין שלא להביא דגלים עם סרט צהוב – סמל החטופים, בשל שיקולי בטחון. דגל ישראל אגב, מותר. וזה בוודאי גורם לתהיה, מה הסכנה הבטחונית בסרט צהוב?

התלמידים כנראה לא טיפשים כמו ששר החינוך חושב. הם יודעים היטב מה מסמל הסרט ומהי ערבות הדדית וסולידריות. אך מן העבר השני, חבורת הפוליטיקאים, וראש וראשון להם שר החינוך יואב קיש, שנבהלים מכל בדל של זיכרון שאינו תואם את הנרטיב שהם מבקשים לטפח, "יחד ננקום".

ההשכחה כמדיניות

כשהממסד בוחר להעלים את החטופים, הוא לא פועל בשם "איזון" ולא בשם "רגישות". זו בחירה מודעת להפוך את כאבם של משפחות החטופים ואת גורלם של מי שנמצאים בשבי לסוגיה פוליטית. ל"הם ואנחנו", ההפך המוחלט מהערבות שקוראים בהפגנות "אנחנו איתכם, אתם לא לבד".

כשהממסד בוחר להעלים את החטופים, הוא לא פועל בשם "איזון" ולא בשם "רגישות". זו בחירה מודעת להפוך את כאבם של משפחות החטופים ואת גורלם של מי שנמצאים בשבי לסוגיה פוליטית. ל"הם ואנחנו"

הסרט הצהוב, סמל פשוט ועמוק, מתויג כ"איום" על הממסד הרשמי. אזכור שמותיהם של 48 אנשים ואשה, אמיתיים, אזרחי מדינת ישראל שנחטפו מבתיהם, נמחק ממערכי שיעור. מה זה אם לא ניסיון לחנך לשכחה?

זיכרון מול שכחה

האבסורד זועק לשמיים: תלמידי ישראל נוסעים לפולין כדי ללמוד על "לעולם לא עוד" ולא לשכוח, בעוד משרד החינוך עצמו מבקש מהם לשכוח את ה"עוד" שמתרחש מול עינינו.

במקום לעודד דיון אמיץ על ערבות הדדית ואחריות לאומית, מתעקש השר לחסום את השיח, לחנך לציות עיוור ולהשתקת הכאב והפצע העמוק שנפער בלב של כולנו ומסרב להחלים כל עוד הם שם בעזה.

חינוך של פחד

זה איננו חינוך לערכים. זה חינוך לפחד. פחד ממה שיגידו, פחד להתבטא ולנקוט עמדה, פחד מהיכולת של הילדים החכמים שלנו לראות קשרים בין ההיסטוריה להווה. פחד מהשאלה הפשוטה: איך ייתכן שדווקא עכשיו, שנתיים אחרי 7 באוקטובר, מישהו במדינת ישראל בוחר למחוק את דמותם של החטופים?

מה ירגישו נערה או נער שישאו עימם סרט, או שבן משפחתם חטוף בעזה, כאשר ישאו את שם החטופים, ומייד כיתה שלמה תאמר במקהלה "למה אתם מנסים להחליש אותנו?"

כי הרי הסיפור הנבנה מאחורי המעשים הללו, הוא ששיחות על החטופים והצורך הדחוף לשחררם הוא חיזוק האויב והחלשת הצבא. שקר מוחלט כמובן. אבל בלעדיו, לא נוכל להמשיך בקפיצת הראש לנקמה, ולמלחמת הנצח. ומייד נזכה לתגובה המשתקת "אבל למה להוריד את המורל?"

מי הפחדן האמיתי?

עולה הטענה כי המסמך יצא ללא לוגו של משרד החינוך, וכשהארוע דלף לתקשורת, שר החינוך הכחיש כל קשר למשרדו. ככל הנראה קב"ט משרד החינוך היצירתי הוציא את מסמך ההנחיות הרשמי למסע שבו נכתב "דגלי ישראל מותרים, אך ללא תוספות כגון סרט צהוב או סטיקר".

ככל הנראה קב"ט משרד החינוך היצירתי הוציא את מסמך ההנחיות הרשמי למסע שבו נכתב "דגלי ישראל מותרים, אך ללא תוספות כגון סרט צהוב או סטיקר"

אם זו הנחיה רשמית, רוח המפקד או סתם חירות אומנותית, לעולם לא נדע. כך או כך, הנזק לילדינו כבר נעשה.

קריאה ברורה

כשהמערכת מנסה למחוק, האחריות עלינו – הורים, מורים ותלמידים – לזכור, להזכיר, לקרוא שוב ושוב 48 שמות. עלינו לזכור ולומר בקול ברור: החטופים הם לא סוגיה פוליטית ואחריות הממשלה להחזיר אותם מזמן.

החטופים יכלו להיות כל אחד ואחת מאיתנו. ממש עוד מעט – כל אחד ואחת מכם יכולים להיות באותו המקום. הם בני אדם, הם אחינו ואחיותינו.

ואם יש מסר חינוכי אחד שראוי לעמוד בלב מערכת החינוך הישראלית, הרי הוא זה: חינוך אמיתי מתחיל בהכרה באמת, גם כשהיא כואבת.

לי-אור דיין-אטיאס היא יזמת ופעילה קהילתית. בעלת תואר ראשון במדעי הסביבה, תואר שני במנהל עסקים וסמנכ"ל תפעול כבר 15 שנה. יזמה והקימה גינות קהילתיות, ממייסדות בית הספר הדמוקרטי ביבנה ומועמדת למועצה בבחירות המקומיות 2023 בסיעת חוזה חדש, אותה הקימה. בת 44, אמא לשתי בנות ובן. מאמינה שאפשר לנצח במאבק על הדמוקרטיה, המדינה והחברה בישראל.