לאחרונה חזרה לשיח הציבורי שאלת גובהו הרצוי של אחוז החסימה בבחירות, אותו רף חוקי שרשימת מועמדים (מפלגה) חייבת לעבור כדי לזכות במושבים בכנסת. אלא שהניסיון הישראלי מלמד שהורדת הרף לא חיזקה יציבות, מתינות או גיוון, ואף התבררה כתמריץ לעקיפה באמצעות התמודדות משותפת ופיצול מייד לאחר הבחירות.

אם המטרה היא ריענון אמיתי של השיח והזרמת קולות נוספים – הדיון בגובה אחוז החסימה מחטיא את היעד. כבר כיום, פרצות בדיני המימון מאפשרות גם לקולות קיצוניים להיכנס לכנסת. לפיכך, יש מקום לבחון מודל בחירות אזורי, שעשוי להוביל לא רק לחדשנות רעיונית כי אם לשינוי מושגי, מבני וחברתי שיש בהם כדי לתת מענה אמיתי לבעיות ומורכבויות חברתיות של החברה הישראלית.

אם המטרה היא ריענון השיח והזרמת קולות נוספים – הדיון בגובה אחוז החסימה מחטיא את היעד. כבר כיום, פרצות בדיני המימון מאפשרות גם לקולות קיצוניים להיכנס לכנסת. לפיכך, יש מקום לבחון מודל בחירות אזורי

למעשה, הדיון בגובהו הרצוי של אחוז החסימה מנציח בעיה גדולה הרבה יותר – הותרת שיטת הבחירות היחסית האנכרוניסטית שקיימת בישראל ואינה תואמת את רוח התקופה. ההיסטוריה מלמדת על אודות תוצאותיה ההרסניות של שיטת הבחירות היחסית-ארצית שהובילה, בין היתר, לעליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, ולא בכדי מרבית מדינות ה־OECD (פדרליות ואוניטריות כאחד) עברו לשיטת בחירות אזורית.

שיטת הבחירות היחסית במודל הישראלי מעודדת מגזריות, שבטיות, קיטוב ופילוג חברתי שמעודדים סחטנות פוליטית ואגב כך פוגעים ביכולת לחדש ולרענן את השיח הרעיוני הפוליטי. ובעיקר, המצב הקיים משמר מבני כוח פוליטיים ריכוזיים שמנוכרים לצרכים האזרחיים היומיומיים, ומדרדרים את החברה הישראלית אל התהום.

החברה הישראלית מפורקת לשבטים, ונציגיה לכנסת נבחרים ופועלים למען אינטרסים מגזריים, כשהדרך העיקרית להגיע להישגים בבחירות היא באמצעות הוצאה לפועל של פרובוקציות מבדלות אף אם במסגרות התמודדות משותפות. שיטת הבחירות היחסית היא קרקע פורייה לגידול אקספוננציאלי של פוליטיקת זהויות, שמטפחת שנאה וממלאת תפקיד מרכזי בפרימת האמנה החברתית הישראלית. כדי למנוע זאת, ובמטרה לקדם גיוון וחדשנות רעיונית-פוליטית יש לקדם מעבר לשיטת בחירות אזורית.

השיטה האזורית טומנת יתרונות גדולים כמו למשל: חיזוק הקשר שבין הבוחרים לנבחרים ולפיכך קידום אחריותיות (accountability) של הנבחרים כלפי האזרחים; שיטה שמבוססת על חלוקה לאזורי בחירה תוליד שיח פוליטי מתון יותר, ותאלץ את הנציגים לחתור לקו פשרני לצורך הרחבת בסיס התמיכה הציבורית-אזורית שלהם ולקדם סדר יום פוליטי מבוסס על פתרון לבעיות יומיומיות של הבוחרים.

שיטת הבחירות היחסית במודל הישראלי מעודדת מגזריות, שבטיות, קיטוב ופילוג חברתי שמעודדים סחטנות פוליטית ופוגעים ביכולת לרענן את השיח הרעיוני הפוליטי – תוך שימור מבני כוח פוליטיים ריכוזיים

הבחירה במועמד אחד בכל מחוז יכולה להגביל את מספר המפלגות ותמנע הקמת קואליציות לא יציבות, שמבוססות על שחקנים מפלגתיים רבים, ומועדות לסחטנות מגזרית. בנוסף, שיטה זו בעלת פוטנציאל להגדיל את ייצוגה של אוכלוסייה פריפריאלית המתגוררת בנגב למשל, או במרחבים גיאוגרפיים שמרוחקים מהפן הארצי של השיטה היחסית הנוכחית. שיטה, שהטיותיה המבניות מעודדות הצבעה לרשימות ארציות עם רוב בולט למועמדים מהמרכז.

לצד זאת, השיטה המוצעת לא חפה מאתגרים וחסרונות.

1

ייטען שישראל קטנה מדי כדי לחלקה לאזורי בחירה. עם זאת, ישראל היא כבר לא מדינה כה קטנה (כעשרה מיליון אזרחים ותושבים), ושיטה זו קיימת ועובדת במדינות שקטנות מישראל בשטח או האוכלוסייה כמו מלטה, לוקסמבורג ואיסלנד.

2

ייטען ששיטת בחירות אזורית עלולה להגביר את השחיתות הפוליטית. מעבר לכך שאין ראיות אמפיריות לביסוס טענה זו, בהנחה ששחיתות היא מאפיין של הפוליטיקה הרי שביזור הבחירה יכול להופכה לבעיה ממוקדת ומבודדת.

3

יש מי שיטענו שבחירות אזוריות יכולות להוביל לירידה ב"איכות חברי הכנסת". כמובן שאין הגדרה מוסכמת למיהו חבר כנסת "איכותי", ואין סיבה להניח שחברי כנסת שייבחרו במחוזות שטרם זוכים לייצוג בישראל יהיו איכותיים פחות.

בחירה במועמד אחד למחוז יכולה להגביל את מספר המפלגות ולמנוע הקמת קואליציות לא יציבות, המבוססות על שחקנים מפלגתיים רבים ומועדות לסחטנות מגזרית. יש לה פוטנציאל להגדלת הייצוג הפריפריאלי

4

ייטען שבחירות אזוריות עלולות להעמיק דווקא את השסעים הקיימים או אף לייצר כאלה נוספים. נהפוך הוא, בעיני הדגשת הזהות והאינטרסים האזוריים עשויה דווקא לעודד שיתוף פעולה בין מגזרים שונים מאותו אזור בחירה, באופן שיכול להוביל לקירוב על בסיס קידום אינטרסים מקומיים.

5

ולבסוף, החשש מפגיעה בייצוג מיעוטים בבחירות אזוריות הוא לגיטימי, אך ניתן לפתור אותו באמצעות חלוקה מוסכמת של גבולות או הסתמכות על חלוקות מנהליות קיימות בתור נקודת פתיחה.

*  *  *

בפועל, השיטה היחסית בישראל אומנם מצהירה על ייצוגיות, אך מייצרת בעיקר פיצול וקוטביות. תת-הייצוג הבולט של תושבי הנגב למשל, וכשלי הרשימות הסגורות, ממחישים כיצד השיטה היחסית-ארצית דווקא מחלישה את הפריפריה במקום לחזק אותה. בחירות אזוריות שקופות ומאוזנות יכולות לתקן את העיוות הזה.

לסיכומו של דבר, אבד הכלח על הדיון בגובהו הרצוי של אחוז החסימה, ולו משום שגובה אחוז החסימה הנוכחי משמר מבנה פוליטי ריכוזי, המתקיים בזכות שיטת בחירות שהיא תולדה של פשרה זמנית מ־1949, וזה מוביל לביטול הפוליטיקה הרעיונית ומעודד פוליטיקה הישרדותית.

המעבר לשיטת בחירות אזורית הוא לא ביטוי למהלך טכני-כמותני של הורדת אחוז החסימה, כי אם שינוי חברתי מהותי, עמוק ומבני ביסודו. שינוי זה לא רק ירענן ויגוון את הפוליטיקה, אלא ישנה מבנית ומושגית את האופן שבו אנו תופסים ומכריעים בשאלות יסודיות בחברה כהבטחת חוסן חברתי ואף בניסוח חוקה וקביעת גבולות למדינה.

השיטה היחסית בישראל מצהירה על ייצוגיות, אך מייצרת בעיקר פיצול וקוטביות. תת-הייצוג הבולט של תושבי הנגב למשל, וכשלי הרשימות הסגורות, ממחישים כיצד השיטה היחסית-ארצית מחלישה את הפריפריה

החברה הישראלית וביטויה הפוליטי המוסדי נדרשים להשתחרר מכבלי הדיון הנושן בדבר אחוז החסימה, ולפסוע אל עבר שיטה שתניב ריענון רעיוני אך בעיקר תחתור לקידום שיח אזרחי-פוליטי שמקדם מרחבי הסכמה ואינטרסים כלל ישראליים.

גונן אילן הוא עו״ד ודוקטורנט למשפטים (PhD) באוניברסיטת בר אילן בתחומי תורת חקיקה ודיני חקיקה.