אם השנתיים האחרונות הוכיחו משהו בבירור, זה שמדינת ישראל אינה יכולה לנתק את עצמה מהמרחב האזורי וממרקם האוכלוסייה שלה עצמה, וכי איננו יכולים להרשות לעצמנו שלא להכיר את התרבות הערבית ואת השפה המשקפת תרבות זו.

אף על פי כן, רמת הידע בשפה הערבית בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל נמוכה מאוד ועל פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אמנם משנת 2011, רק ל-11.5% ממנה יש ידע בשפה הערבית. נתונים חדשים יותר של מכון ון ליר משרטטים תמונה דומה – 10% בלבד מהיהודים מעידים על עצמם כבעלי יכולת דיבור בשפה.

היעדר שליטה בסיסית בערבית אינו מהווה רק בורות, אלא גם חוסר ביטחון אזרחי. צריך רק להקשיב לחטופינו ששבו משבי חמאס, ותיארו עד כמה ידיעת השפה הערבית הייתה חשובה וסייעה להם במידת מה  – חלקם למדו את השפה לפני וחלקם למדו לדבר בה תוך כדי. היום כבר ברור כי לימוד ערבית מדוברת בבתיה"ס אינו "בונוס" תרבותי או פריווילגי, אלא כלי אסטרטגי למדינה שמבקשת להיות חברה משולבת, יציבה ובטוחה.

היעדר שליטה בסיסית בערבית אינו בורות בלבד, אלא גם חוסר ביטחון אזרחי. צריך רק להקשיב לחטופינו ששבו משבי חמאס, ותיארו עד כמה ידיעת השפה הערבית הייתה חשובה וסייעה להם

חשוב לציין כי הציפייה הדדית, וכי גם בחברה הערבית חובה לתגבר את לימודי השפה העברית ולשפר מאוד את שליטת התלמידים בשפה: נתוני הרשות הארצית למדידה ולהערכה מצביעים על מגמת ירידה משמעותית – כך למשל ב-2023 נסוגו הישגי תלמידי כיתה ו' בעברית עשור לאחור, וחזרו לרמה נמוכה שנרשמה ב-2014. זוהי נורת אזהרה מהבהבת לכולנו.

בחזרה לערבית – אמנם פה ושם ניתן למצוא לימודי ערבית בבתי"ס יסודיים, אבל הם אינם בגדר חובה ורוב התלמידים היהודים מתחילים ללמוד את השפה רק בחטיבת הביניים, בעיקר בניב הספרותי. כאשר בוחנים את הישגיהם, מגלים כי המצב רחוק מלהיות מזהיר.

על פי דוח מרכז המידע והמחקר של הכנסת, הוראת השפה הערבית נתקלת בחסמים ובאתגרים משמעותיים הקשורים בתפיסות ובדעות קדומות כלפי השפה ובאופן ההוראה שלה. התוצאה הלא מספקת היא שבשנת הלימודים תשפ"ב (2021-22), למשל, בפועל רק כשני שלישים מחטיבות הביניים במגזר היהודי לימדו ערבית – 140,000 תלמידים בסך הכל. 

בחטיבה העליונה מספר זה יורד עוד יותר, ורק 11,000 תלמידים למדו ערבית לבגרות. על פי הדוח, בשנת הלימודים תש"פ (2019-20) ניגשו לבחינת בגרות בערבית 2,670 תלמידים בלבד מהחינוך העברי, שהיוו 3.7% מכלל הנבחנים לבגרות – ירידה חדה לעומת שיעור הנבחנים בערבית עשור קודם שגם היה נמוך, ועמד על 5.6% מכלל הנבחנים. 

על פי דוח מרכז המידע והמחקר של הכנסת, הוראת השפה הערבית נתקלת בחסמים ובאתגרים משמעותיים הקשורים בתפיסות ובדעות קדומות כלפי השפה ובאופן ההוראה שלה

המספרים האלו משקפים במובהק מציאות בעייתית ומאוד לא רצויה. בעוד נתוני הזכאות לבגרות בכלל מערכת החינוך מלמדים שפערים חינוכיים הולכים ומצטמצמים בין החברה היהודית והערבית בישראל, הרי שלא כך הדבר מבחינת מידת ההיכרות ההדדית. למידת השפה הערבית בקרב נערות ונערים יהודיים יכולה לצמצם פערים חברתיים, להפחית אי הבנות, לחזק מיומנויות תעסוקתיות חיוניות ולשפר יכולת תקשורת בין-מגזרית קריטית. זה לא יקרה במספרים שפורטו, זה לא יקרה בלי שהערבית תילמד כלימודי חובה בהיקף משמעותי בקרב תלמידי המגזר היהודי.  

גם מבחינות אחרות, לא ניתן להתעלם מחשיבות לימודי הערבית. מערכת הבטחון זקוקה לדוברי ערבית. כאשר מבינים שפה ותרבות, ישנה יותר סבירות להבנת כוונות, זיהוי סכנות ומניעת אי הבנות. 

מבחינה כלכלית, ישראל הינה חלק מהמזרח התיכון, וסביבה מדינות דוברות ערבית רבות. אמנם המציאות עד כה הייתה בעיקר של יחסי סכסוך, אבל מתחת לפני השטח נרקמו כבר מזמן יחסים כלכליים עם חלק מהמדינות, ובכלל, התקווה של כולנו ליחסי שכנות טובה ושלום לא אבדה. המגמה של הצטרפות מדינות ערביות נוספות להסכמי אברהם מחזקת תקווה זו, כמו גם את הציפייה להרחבת הסכמי סחר ושיתופי פעולה. שליטה בשפה הערבית פותחת בפני הדוברים שער להזדמנויות מסחריות אזוריות, לתעסוקה ולשיתופי פעולה.

אז מה עושים? קודם כל, כאמור, הופכים את הערבית המדוברת ללימודי חובה רציפים, החל מכיתות היסודי ועד לבחינות הבגרות בתיכון. ההטמעה חייבת לכלול תכנית הוראה ממוקדת מיומנויות דיבור והאזנה, ולאו דווקא התמקדות בדקדוק ובקריאה. שנית, להשקיע בהכשרת מורים דוברי ערבית לעבודה בבתי ספר יהודיים, ולספק תמריצים משמעותיים למורים לחינוך דו־לשוני, כולל תוכניות התמחות וליווי מקצועי.

מעבר לכך, יש לקדם מפגשים חינוכיים בין תלמידים מחלקים שונים בחברה הישראלית, בשילוב פרויקטים קהילתיים ופעילויות תיקון עולם משותפות בהן בני הנוער מתנדבים יחד בעשייה משמעותית למען האחר, ומתקשרים תוך כדי. פעילויות כאלו ישימות, מעמיקות קשרים חברתיים, ומנרמלות את השימוש בשתי השפות בשני חלקי החברה כחלק מהיומיום.

המספרים משקפים מציאות בעייתית. בעוד נתוני הזכאות לבגרות במערכת החינוך מלמדים שפערים חינוכיים מצטמצמים בין החברה היהודית והערבית בישראל – לא כך הדבר במידת ההיכרות ההדדית

אם אנחנו רציניים לגבי החברה שאנחנו רוצים לבנות, עלינו להפסיק לראות בערבית שפה זרה מאיימת ולהחשיב אותה במקום כנכס לאומי. זה לא רק עניין של חברה ישראלית רבת פנים וצבעים, אלא עניין של תבונה לאומית. מי שחושב שאפשר לדלג על רכישת היכולת לדבר עם גורמי השכונה והאזור, טועה בקריאתו את צרכי השעה של מדינת ישראל ואת האתגרים העומדים בפניה.

תומר סמרקנדי הוא מנכ”ל עמותת מחשבה טובה, הפועלת לצמצום פערים באמצעות חינוך טכנולוגי והעצמה אישית. לשעבר מנכ"ל "דרך כפר יוזמות חינוך", הפועלת לשינוי פני החברה באמצעות חינוך ערכי לחוסן רגשי עבור אוכלוסיות מוחלשות.