הציונות הייתה תנועת שחרור לאומית, שמטרתה מתן פתרון ל"בעיה היהודית" וביטוי לזכות הגדרה עצמית של האומה היהודית. אולם, קושי יסודי בהגדרת אופייה של אותה אומה מתעורר כבר בפעמיה הראשונים של התנועה, טרם הקונגרס הציוני הראשון בבזל.

השאלה האם אנו מקימים מדינה ליהודים או מדינה "יהודית" ברוחה ובהגדרתה, ליוותה את הדיון הציוני מראשיתו.

מקס נורדאו, רופא והוגה דעות, שהגה את חזון "יהדות השרירים" כחלק מעיצובו של יהודי מסוג חדש, שיתף בשנת 1896 בחלופת מכתבים עם בנימין זאב הרצל את חששותיו האישיים. דאגתו של נורדאו נבעה מנישואיו לאנה-אליזבט דונס שאיננה יהודייה – "נישואים מעורבים" שהחלו להיות נפוצים באמצע המאה ה-18 עם התפתחות החילון בקרב יהודי אירופה.

השאלה האם אנו מקימים מדינה ליהודים או מדינה "יהודית" ברוחה ובהגדרתה, ליוותה את הדיון הציוני מראשיתו. נורדאו שיתף ב-1896 בהתכתבות עם הרצל את חששותיו האישיים לגבי נישואיו לאנה-אליזבט שאינה יהודייה

הרצל השיב לו ברוח ליברלית ונוקבת:

"לו כבר הוגשם מפעלנו כיום, הרי לא יתכן לאסור על אזרח יהודי… לשאת לאשה בת חוץ לארץ… אם ייוולדו להם ילדים הם יהיו ממילא יהודים" (מתוך: משה ברנט, "עם ככל העמים").

תשובתו של הרצל לנורדאו קולעת במידה רבה לתפיסה של דמוקרטיה אזרחית, המזכירה את המודל הצרפתי, בו הלאום והאזרחות הם היינו הך. לשיטתו של הרצל, המדינה היא נכסם המשותף של כל האזרחים ללא הבדל של תרבות, מוצא אתני או דת.

הילדים, אף על פי שאימם אינה יהודייה, הם "ממילא יהודים" פשוט מתוקף היותם חלק מהמרחב הריבוני של המדינה. הרצל אימץ כאן תפיסה של לאומיות אזרחית, שבה הזהות הלאומית קשורה באופן בלעדי במדינה שבה חי האדם ובאזרחותו, ולא במוצא ביולוגי או בפסיקה דתית.

נורדאו היטיב לחזות את אופייה הרב-תרבותי המורכב של החברה הישראלית העתידית – חברה פלורליסטית שבה ניתן לזהות מספר תרבויות שונות. זוהי חברה הדורשת מידה רבה של סובלנות שנאכפת על ידי המדינה, בכדי שאזרחי המדינה יכירו בזכותם של אחרים לתפיסת עולם פרטית. אך כאן נחשף האתגר ההיסטורי: מייסדי המדיניות התרבותית של ישראל מעולם לא ביקשו לייסד דמוקרטיה אזרחית כזו.

להפך, לעיתים נדמה כי המדינה בחרה בנתיב של הענקת אוטונומיה רחבה למי שלא פסע בנתיב המרכזי של הזרם הממלכתי. כך נוצרו מעין "איים" מבודדים – אי חרדי, אי ערבי, ואי של הציונות הדתית, ולצידם – כמי שנתפסו בעבר כ"איים של כוח" – גם הקיבוצים.

הילדים, אף שאימם לא יהודייה, הם "ממילא יהודים", בהיותם חלק מהמרחב הריבוני של המדינה. הרצל אימץ תפיסת לאומיות אזרחית, בה הזהות הלאומית קשורה במדינה של האדם ובאזרחותו, ולא במוצא ביולוגי או דת

הממסד הניח כי הענקת מרחב נפרד לקבוצות הללו תאפשר שמירה על יציבות הליבה, אך עם השנים המאזן בין האיים השתנה. חלק מאותם "איים" הצליחו להקרין את ערכיהם על דמותה של הליבה המשותפת ולהפוך לשחקנים המשפיעים על עיצוב המדינה כולה, בעוד אחרים נותרים מבודדים בתוך האוטונומיה שלהם, הרחק ממוקדי ההכרעה הלאומיים.

הפער בין חזונו של הרצל למציאות הישראלית התקבע מבנית במרץ 1970, עם התיקון לחוק השבות. באותו רגע, המדינה אימצה מצד אחד את ההגדרה האורתודוקסית ל"מיהו יהודי" (אם יהודייה), אך מן הצד השני הוסיפה את "סעיף הנכד", המאפשר גם לצאצאים של יהודים לעלות לישראל.

בכך נוצר פער מבני עמוק: מאות אלפי ישראלים שהם חלק בלתי נפרד מהמרקם האזרחי, אך נותרים מחוץ להגדרת הלאום הרשמית. גבולות הזהות הופקדו בידי הממסד הדתי, והולידו מעמד מורכב של אזרחים המשרתים בצבא ומשלמים מיסים, אך נתקלים בחומה בצורה בכל הנוגע להסדרת מעמדם האישי והכרה בשייכותם המלאה לאומה.

במבחן הזמן, נדמה כי התפיסה שהזהות הלאומית שלנו היא בראש ובראשונה אתנו-דתית השתרשה עמוק, גם בקרב מי שמגדירים עצמם ליברלים. הרתיעה מנישואי תערובת נותרה נוכחת מאוד בחברה הישראלית החילונית, הממשיכה לחשוש מאיבוד ה"גרעין" הביולוגי.

גבולות הזהות הופקדו בידי הממסד הדתי, והולידו מעמד מורכב של אזרחים המשרתים בצבא ומשלמים מיסים, אך נתקלים בחומה בצורה בכל הנוגע להסדרת מעמדם האישי והכרה בשייכותם המלאה לאומה

חזונו של הרצל על לאומיות אזרחית המבוססת על שייכות מדינית נותר כאתגר פתוח ויתום, בעוד שישראל ממשיכה לנווט בין הזהויות המובדלות המרכיבות את "מדינת האיים" שלנו, ללא יבשת אזרחית אחת שתחבר ביניהן.

משה קדרון הוא עובד במגזר הציבורי ובעל תואר שני בממשל ומדיניות ציבורית. מתעניין בחיבור שבין היסטוריה ופילוסופיה לבין המציאות של החברה הישראלית. מנסה להביא את הפרספקטיבה הזו לעיסוק בנושאים שעל סדר היום.