האם העולם נידון לאוטוקרטיה?

הצידוק המפורסם של נשיא ארצות הברית וודרו וילסון לבקשתו מהקונגרס להכריז מלחמה על גרמניה ב-1917 – "העולם חייב להיות מקום בטוח לדמוקרטיה" – זכה זה מכבר לביקורת על כך שדחף את ארצות הברית במדרון החלקלק של בינלאומיות ומאה של התערבויות חוץ שגויות.

מה שלעיתים קרובות נשמט מן הדיון הוא עד כמה מעט דמוקרטיה הייתה קיימת אז בעולם. דמוקרטיות ליברליות היו החריג, ואלו המעטות שהתקיימו מלבד ארצות הברית, כמו בריטניה וצרפת, שלטו באימפריות קולוניאליות שהיו רחוקות מלהיות דמוקרטיות.

דאגתו של וילסון הייתה פחות מתוך רצון להפיץ דמוקרטיה ויותר מתוך הכרה בכך שמדינות ליברליות אינן יכולות להרשות לעצמן להישאר פסיביות בעולם המאוכלס ברובו במשטרים המאיימים על צורות שלטון דמוקרטיות.

דאגתו של וילסון הייתה פחות מתוך רצון להפיץ דמוקרטיה ויותר מתוך הכרה בכך שמדינות ליברליות אינן יכולות להרשות לעצמן להישאר פסיביות בעולם המאוכלס ברובו במשטרים המאיימים על דמוקרטיות

התובנה הזאת נעשית דחופה מחדש כאשר הסדר שלאחר המלחמה מתפורר והדמוקרטיה נסוגה. הרי לאורך ההיסטוריה, הצורה הפוליטית ששימשה כברירת מחדל הייתה תמיד גרסה כלשהי של שלטון סמכותני – לעולם לא דמוקרטיה.

מה שמונח היום על הפרק אינו עוד השאלה אם הדמוקרטיה יכולה להתפשט, אלא אם היא מסוגלת לשרוד בכלל. חזרתו של דונלד טראמפ לבית הלבן הביאה את המציאות הזאת לידי ביטוי חריף, כשהוא נוטש את תפקידה של וושינגטון כנותנת החסות העיקרית של הדמוקרטיה הליברלית בעולם.

הנשיא וודרו וילסון מכריז מלחמה באסיפת שני הבתים בקונגקרס, וושינגטון הבירה, 2 באפריל 1917 (צילום: AP Photo)

כאשר דמוקרטיות ניצבות כיום מול לחצי אוטוקרטיזציה פנימיים ומול שחיקת המגבלות הליברליות ברמה העולמית, עליהן להסיט את המדיניות לעבר דיפלומטיה של הגנה ושימור. דיפלומטיה זו צריכה להתבסס על ההכרה שהתחרות בין משטרים – בין סמכותנות לדמוקרטיה – פועלת בתוך המדינות לא פחות משהיא פועלת ביניהן.

חלון הזמן שבו שגשגו דמוקרטיות ליברליות היה תוצר של נסיבות היסטוריות ייחודיות. בעוד שהתקופה שבין המלחמות שלאחר וילסון ראתה את הציבור האמריקאי חוזר לבדלנות, פרוץ מלחמת העולם השנייה והצורך לגייס בעלי ברית ברחבי העולם הובילו את וושינגטון להסיק, כבר ב-1941, שתכנון סדר שלאחר המלחמה הוא צו השעה.

המערכת הבינלאומית שהוקמה לאחר ניצחון בעלות הברית, בעיצוב שהיה ברובו אמריקאי, עסקה בראש ובראשונה בשמירה על שלום וביטחון. אך היא גם שאפה למנוע את חזרתם של משטרים מיליטריסטיים בגרמניה, איטליה, ספרד ויפן.

עיגון הדמוקרטיה וזכויות האדם במגילת האו"ם ובמוסדותיה נתפס כבלם הגנה חשוב. במקביל, המוסדות הפיננסיים של הסכם ברטון-וודס שיקפו אמונה מושרשת שלפיה דמוקרטיה ליברלית וקפיטליזם מחזקים זה את זה, וכך הוטמעו העדפות אלה במבנה הסדר שלאחר המלחמה.

עיגון הדמוקרטיה וזכויות האדם במגילת האו"ם ובמוסדותיה נתפס כבלם הגנה חשוב. במקביל, המוסדות הפיננסיים של הסכם ברטון-וודס שיקפו אמונה מושרשת שלפיה דמוקרטיה ליברלית וקפיטליזם מחזקים זה את זה

הקידוד הדמוקרטי הזה במוסדות שלאחר המלחמה לא הבטיח שמדינות תמיד יפעלו לפי עקרונות ליברליים. רוב המעצמות האירופיות שקעו במהירות במלחמות נגד דה-קולוניזציה, בעוד שארצות הברית אימצה גישה שבה המטרה מקדשת את האמצעים במסגרת המלחמה הקרה.

אספת 44 האומות בברטון-וודס, ניו המפשייר, ב-4 ביולי 1944 (צילום: AP Photo/Abe Fox)

אך ככלל, הסדר סיפק מסגרת שהתבררה כנוחה במיוחד למשטרים דמוקרטיים. הדה-קולוניזציה הובילה לזינוק במספר המדינות הדמוקרטיות משנות ה-50 עד שנות ה-70, ולאחר מכן "הגל השלישי" של הדמוקרטיזציה התפשט בדרום אירופה, באמריקה הלטינית ובאסיה – ובסופו של דבר הגיע לחלקים נרחבים מהגוש הסובייטי לשעבר.

עד אמצע שנות ה-90, כ-60% ממדינות העולם היו דמוקרטיות אלקטורליות. אין בכך לומר שנדיבות לב היא שניהלה את הפוליטיקה העולמית – רחוק מכך. אך אין ספק שהמערכת הבינלאומית פעלה לטובת משטרים דמוקרטיים.

המערכת אכפה מנגנוני סינון שהגבילו את השפעתן של מדינות לא-דמוקרטיות במוסדות מרכזיים וקידמה מערכת ערכים – זכויות אדם, שלטון החוק, חירויות פוליטיות וכלכליות – שניתן היה להשתמש בהם כדי לערער מדינות יריבות.

בכל יבשת הוכיחו הדמוקרטיות הצלחה כלכלית רבה יותר מאשר מקבילותיהן הסמכותניות. בסיכומו של דבר, המערכת שלאחר המלחמה הצליחה בממד קריטי אחד: היא הפכה את העולם למקום בטוח עבור דמוקרטיות.

הדמוקרטיות הוכיחו הצלחה כלכלית רבה יותר מאשר מקבילותיהן הסמכותניות. בסיכומו של דבר, המערכת שלאחר המלחמה הצליחה בממד קריטי אחד: היא הפכה את העולם למקום בטוח עבור דמוקרטיות

כעת זה כבר לא המצב. לאחר 25 שנים של נסיגה דמוקרטית רציפה, כמעט שלושה מכל ארבעה בני אדם חיים כיום תחת שלטון אוטוקרטי, השיעור הגבוה ביותר מאז 1978.

מחאה נגד ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן עם ביקורו בוורשה, פולין, 20 בנובמבר 2020 (צילום: AP Photo/Czarek Sokolowski)

מספר המדינות הדמוקרטיות צנח לרמתו הנמוכה ביותר מאז 1996, וחלקן בכלכלה העולמית הוא הקטן ביותר זה יותר מ-50 שנה. מה שלפני כמה שנים תואר כנסיגה דמוקרטית מקומית, התפתח כעת לגל אוטוקרטי שנראה כבלתי ניתן לעצירה.

גם דמוקרטיות מבוססות מתמודדות עם ערעור פנימי עוצמתי מצד תנועות אנטי-ליברליות, המבקשות להחליש מערכות של איזונים ובלמים ולהשתחרר מהמגבלות של מוסדות בינלאומיים.

ללא ספק, המפנה בעל ההשלכות הכבדות ביותר היה נטישתה של ארצות הברית את מדיניותה ארוכת השנים, שהעדיפה בעלות ברית דמוקרטיות על פני אוטוקרטיות. בלי קשר לשאלה אם הפנייה הרדיקלית במדיניות החוץ האמריקאית תחת טראמפ תחזק בסופו של דבר את עוצמתה של ארצות הברית, אין ספק שהיא הופכת את העולם לידידותי בהרבה לאוטוקרטיה.

קידום הדמוקרטיה, התמיכה בזכויות אדם, מנגנוני הגנה מפני דיסאינפורמציה ואמצעים נגד שחיתות נחלשים באופן משמעותי. מוסדות רב-צדדיים, סמכות המשפט הבינלאומי ואפילו כללי הפתיחה באש מאבדים מערכם. השתלטות על שטחים בכוח – שאיסורה היה אבן הפינה של הסדר שלאחר המלחמה – כבר אינה נחשבת לטאבו.

קידום הדמוקרטיה, התמיכה בזכויות אדם, מנגנוני הגנה מפני דיסאינפורמציה ואמצעים נגד שחיתות נחלשים באופן משמעותי. מוסדות רב-צדדיים, סמכות המשפט הבינלאומי ואפילו כללי הפתיחה באש מאבדים מערכם

טראמפ גם העניק לגיטימציה חדשה לכמה מהאוטוקרטים הידועים לשמצה בעולם, כשהביע הערצה למנהיגים כמו נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, נשיא סין שי ג'ינפינג, ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן ונשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן – גם בשעה שהם מקדמים מדיניות עוינת לארצות הברית ולבעלות בריתה הדמוקרטיות.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין עם הגעתם לשיחות באלסקה, 15 באוגוסט 2025 (צילום: ANDREW CABALLERO-REYNOLDS / AFP)

נשיאותו של טראמפ נראית כראשונה בהיסטוריה האמריקאית שמפגינה אדישות גלויה לסוג המשטר בעת התנהלות מול מדינה או מנהיג. השינוי הזה הודגם באופן הבולט ביותר בהחלטתו האחרונה של טראמפ להותיר על כנו את משטר ונצואלה לאחר לכידת נשיאה, ניקולס מדורו, למרות ניצחונה המשכנע של האופוזיציה הדמוקרטית בבחירות 2024.

אותה לוגיקה באה לידי ביטוי גם באסטרטגיית הביטחון הלאומי של ממשל טראמפ, שפורסמה בסוף 2025, ושבאופן תמוה נמנעה מלזהות את רוסיה או את סין כשחקניות המקדמות מדיניות עוינת לאינטרסים האמריקאיים.

במקום זאת, המסמך סימן מדינות אירופיות וגינה את "ממשלות המיעוט הבלתי יציבות שלהן, שרבות מהן רומסות עקרונות בסיסיים של דמוקרטיה כדי לדכא אופוזיציה" כמכשול לסיום המלחמה באוקראינה.

המציאויות הגאופוליטיות החדשות הללו מציבות בפני מדינות אוטוקרטיות הזדמנות לעצב מחדש את הסדר הבינלאומי הרחק מהעדפותיהם של אדריכליו ומנהליו ב-80 השנים האחרונות. ככל שההגמוניה המערבית דועכת, המושג "סופנות" (Endism) הפך לאופנתי בקרב מקבלי החלטות ופרשנים כאחד.

ככל שההגמוניה המערבית דועכת, המושג "סופנות" (Endism) הפך לאופנתי בקרב מקבלי החלטות ופרשנים כאחד. הם מבכים (או חוגגים) את "סוף הסדר מבוסס הכללים", "סוף הרב-צדדיות" או "סוף זכויות האדם"

הם מבכים (או חוגגים) את "סוף הסדר מבוסס הכללים", "סוף הרב-צדדיות", "התפרקות המשפט הבינלאומי", "סוף עידן הארגונים הלא-ממשלתיים" או "סוף זכויות האדם". תחזיות לשינויים רדיקליים כוללות "חזרה לדיפלומטיה של מעצמות גדולות", "חוק הג'ונגל", "סדר עולמי סיני" ואפילו עולם תלת-קוטבי.

דגלי סין וארצות הברית באולם כנסים שבו התקיימו שיחות הסחר בין שתי המעצמות בבייג'ינג, פברואר 2019 (צילום: AP Photo/Mark Schiefelbein)

הסבירות היא שהמציאות תהיה דרמטית פחות, אך לא פחות מאתגרת עבור הדמוקרטיות. סדרים בינלאומיים נוטים להשתנות דרך שחיקה הדרגתית ולא דרך קרע חד, שכן למוסדות פוליטיים יש כוח התמדה פנימי.

האו"ם – הליבה המוסדית של הסדר שלאחר המלחמה – צפוי להישאר מרכזי משום שהוא מעניק תוקף למאפיין היקר ביותר של מדינה: ריבונות מוכרת בינלאומית. למרות שסמכותו ורלוונטיותו של הארגון צפויות להמשיך ולהישחק ככל שהתמיכה האמריקאית תיסוג, לאף אחת מהחברות הקבועות במועצת הביטחון אין עניין לראות אותו נדחק ממקומו בראש הפירמידה של הסדר הבינלאומי.

באופן דומה, המשפט הבינלאומי ימשיך להתקיים כשפה המשותפת שדרכה מדינות מצדיקות את פעולותיהן, מגנות את מעשי יריבותיהן ומנסחות הסכמים, בלי קשר למידת הציות לנורמות שלו.

הכללים של הפרקטיקה הדיפלומטית בין מדינות ריבוניות – מי נפגש עם מי, מתי ואיפה – מושרשים עמוק עוד יותר, והם ימשיכו להתקיים זמן רב אחרי כל סדר עולמי מסוים. התרחיש הסביר ביותר הוא שמוסדות הליבה שלאחר המלחמה והפרקטיקות שלהם כאן כדי להישאר, גם כאשר הם עלולים לסבול מהיחלשות גוברת ומערעור בלתי פוסק.

התרחיש הסביר ביותר הוא שמוסדות הליבה שלאחר המלחמה והפרקטיקות שלהם כאן כדי להישאר, גם כאשר הם עלולים לסבול מהיחלשות גוברת ומערעור בלתי פוסק

גם האוטוקרטיות אינן ערוכות לבנות סדר עולמי חלופי בר-קיימא. ראשית, הן חולקות מעט מאוד מלבד אג'נדה שהיא למעשה שלילית: נסיגה מהכללים, המנגנונים והנטיות המוסדיות שמעניקים יתרון מבני לדמוקרטיות ליברליות.

דגל האומות המאוחדות במטה האו"ם בניו יורק, 21 בספטמבר 2025 (צילום: Kena Betancur / AFP)

חשוב מכל, יכולתן של מעצמות סמכותניות להקים או לתחזק מוסדות בינלאומיים מוגבלת בשל מאפיינים מבניים. ראשית, הן מתקשות ליצור בריתות מתמשכות. דמוקרטיות נוטות להתלכד בקלות בזכות פתיחות המערכות הפוליטיות והכלכליות שלהן והשקיפות היחסית של מוסדותיהן.

אך אוטוקרטיות הן ייחודיות באופיין, ויש להן מעט נקודות משותפות מעבר לאופיין הדכאני. המערכות הפוליטיות שלהן נשענות על יסודות ספציפיים להקשר הלאומי: לאיראן, סין, ונצואלה ואריתריאה יש מעט מאוד מן המשותף – היכרות עמוקה עם אחת מהן אינה מספקת תובנה משמעותית לגבי אופן פעולתן של האחרות.

שנית, אוטוקרטיות חושדות מטבען בכל דבר שעלול לכבול את ידיהן בזירה הפנימית. חשאיות היא סימן ההיכר של שלטון סמכותני, ואי-צפיות היא מרכיב מרכזי בתפקודו. תנאים אלה אינם מאפשרים שיתוף פעולה אמין בין מדינות.

ואכן, הסיכון לעימות בין אוטוקרטיות המתיישרות לכאורה זו עם זו תמיד קיים. חברותה של גאורגיה בחבר המדינות העצמאיות לא מנעה מרוסיה לפלוש אליה ב-2008; חברות משותפת במועצת שיתוף הפעולה של המפרץ לא מנעה מצור בהובלת סעודיה על קטאר ב-2017; ועשרות שנות חברות באיגוד מדינות דרום-מזרח אסיה עשו מעט מאוד כדי למנוע התנגשויות גבול קטלניות בין קמבודיה לתאילנד בשנה שעברה.

דמוקרטיות, לעומת זאת, כמעט לעולם אינן יוצאות למלחמה זו נגד זו. כתוצאה מכך, שותפות דמוקרטיות יכולות להרשות לעצמן להשקיע יותר זו בזו, מה שהופך אותן לתלויות הדדית יותר עם הזמן

דמוקרטיות, לעומת זאת, כמעט לעולם אינן יוצאות למלחמה זו נגד זו. כתוצאה מכך, שותפות דמוקרטיות יכולות להרשות לעצמן להשקיע יותר זו בזו, מה שהופך אותן לתלויות הדדית יותר עם הזמן.

רביעיית המדינות הערביות שהחרימו את קטאר.משמאל לימין: שר החוץ של האמירויות עבדוללה בין זאיד, המצרי סאמח שוקרי, הבחרייני ח'אליד בין אחמד אל ח'אליפה והסעודי עדל אל ג'וביר, 2017 (צילום: Bahrain News Agency via AP)

שלישית, אוטוקרטיות מוגבלות ביכולתן לספק את ה"דבק" לבנייה ותחזוקה של סדרים עולמיים או אפילו אזוריים. הן נרתעות מבחינה מבנית מהכפפה למגבלות של הסכמים בינלאומיים או של המשפט הבינלאומי, שבסופו של דבר נשענים על נכונות להכפיף כוח מדינתי למוסדות כמו בתי משפט בינלאומיים וגופי בוררות.

מדינות אוטוקרטיות מתקשות גם לפתח ארגונים גלובליים יעילים, שכן אף חברה אינה יכולה לאפשר לאחרת להוביל באמת, מחשש שסמכות כזו תבוא על חשבונה.

לבסוף, סוגיות של ירושת שלטון הופכות משטרים אוטוקרטיים לבלתי צפויים. מעברי שלטון מעוררים שאלות של נאמנות ומובילים לטיהורים או להיפוכים פתאומיים במדיניות. תנאים אלה אינם מתאימים לבניית מערכות מבוססות כללים בין מדינות ריבוניות.

אין פירוש הדבר שאוטוקרטיות אינן יכולות לשתף פעולה או לבוא זו לעזרת זו כשהאינטרסים שלהן מתלכדים. אולם חלק גדול ממה שמובא כראיה לשאיפתן לבנות סדר עולמי חדש אינו אלא יכולת גוברת לסכל ממשל עולמי בהובלה מערבית – על ידי עקיפת סנקציות, מתן חסות למשטרים סוררים, מסחר מחוץ למערכות המקובלות ושימוש בפורומים רב-צדדיים כדי לגנות את הכשלים של ההגמוניה המערבית.

לסין יש ללא ספק מאפיינים של מעצמת-על. יכולתה של בייג'ינג לאתגר דמוקרטיות מערביות ולכפות את רצונה על שכנותיה הולכת וגדלה, והדיפלומטיה שלה נעשתה תקיפה בהרבה

המקרה של סין מלמד במיוחד. לסין יש ללא ספק מאפיינים של מעצמת-על: היא המעצמה הצבאית הגדולה בעולם, הכלכלה השנייה בגודלה, מובילה במדע ובטכנולוגיה ומעצמת ייצור אדירה. יכולתה של בייג'ינג לאתגר דמוקרטיות מערביות ולכפות את רצונה על שכנותיה הולכת וגדלה, והדיפלומטיה שלה נעשתה תקיפה בהרבה.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ משוחח עם נשיא סין שי ג'ינפינג בעת לחיצת ידיים בתום פגישתם בבסיס חיל האוויר בבוסאן, דרום קוריאה, 30 באוקטובר 2025. (צילום: ANDREW CABALLERO-REYNOLDS / AFP)

סין מציגה את עצמה כאלופת "הדרום הגלובלי" באו"ם, וכבר אי אפשר לעקוף אותה במשא ומתן על אקלים, הקלות חוב או תקנים בבינה מלאכותית. ואף שהשותפות של סין עם רוסיה אולי החלה כנישואי נוחות, היא התקשחה לכדי התיישרות אסטרטגית משמעותית.

סין הקימה מגוון מוסדות בינלאומיים המקבילים לקיימים, כגון הבנק האסייתי להשקעות בתשתיות (AIIB), שנבנה על פי מודל הבנק העולמי, ובית הדין הבינלאומי לגישור שהוקם לאחרונה כחלופה לבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ). מעל לכל, סין היא הכוח המניע מאחורי שתי התארגנויות המאתגרות את ההגמוניה המערבית: גוש +BRICS וארגון שיתוף הפעולה של שנגחאי.

ובכל זאת, קשה למצוא מקרים שבהם סין אינה עוטפת את פעולותיה במסגרת הסדר העולמי הקיים. היא מאשרת את תפקידו המרכזי של האו"ם, מדגישה כיבוד של המשפט הבינלאומי ופונה לעקרונות שעל הנייר דומים מאוד לאלה של הסדר שלאחר המלחמה.

קחו למשל את עמדתה העדכנית ביותר של סין בנושא רפורמות בממשל העולמי: "המטרות והעקרונות של מגילת האו"ם הם נורמות היסוד המוכרות אוניברסלית ביחסים הבינלאומיים. יש לדבוק בהם ללא פשרות", נכתב שם. "מחויבות לשלטון החוק הבינלאומי היא הערובה היסודית לממשל הגלובלי". בייג'ינג גם מתעקשת שאינה מבקשת להדיח את ארצות הברית.

האם יש לקבל את הבטחותיה של סין כפשוטן? כנראה שלא. אך אין גם לקבל את הטענה שלפיה כוונותיה הרוויזיוניסטיות של בייג'ינג גלויות בבירור בהצהרותיה הרשמיות, אם רק יודעים "לפענח" אותן

האם יש לקבל את הבטחותיה של סין כפשוטן? כנראה שלא. אך אין גם לקבל את הטענה שלפיה כוונותיה הרוויזיוניסטיות של בייג'ינג גלויות בבירור בהצהרותיה הרשמיות, אם רק יודעים "לפענח" אותן.

שי ג'ינגפינג נשבע אמונים כנשיא סין בהיכל העממי הגדול בבייג'ין, 10 במרץ 2023 (צילום: Mark Schiefelbein, AP)

פענוח כזה נשען על בחירה סלקטיבית: אמירות שניתן לקרוא כאתגר למערב נתפסות כחשיפת כוונותיה האמיתיות, בעוד ששפה שיתופית או מאשרת-נורמות נדחית כתעמולה מטעה.

הסבר פשוט יותר הוא שסין אינה מבקשת להפיל את מבנה הסדר הבינלאומי, אלא נחושה לאתגר את רכיביו הליברליים ואת ההיררכיה שלו. בכך היא צפויה למצוא מספר הולך וגדל של תומכים. כאן טמונה הסכנה לדמוקרטיות. האיום אינו החלפה גורפת של המערכת, אלא ריקון רכיביה הליברליים מתוכן על ידי אוטוקרטיות תקיפות.

רכיבים אלה, שלעתים קרובות נתפסים כשוליים ביחסים בינלאומיים, חיוניים להישרדות הדמוקרטית בעולם שאינו דמוקרטי. מבין שלושת עמודי התווך של האו"ם – שלום וביטחון, פיתוח וזכויות אדם – האחרון הפך למטרה מרכזית. למרות שהוא מהווה בקושי 5 אחוזים מתקציב האו"ם, עמוד התווך של זכויות האדם מציב אתגר עמוק לשלטון האוטוקרטי ושולל את רעיון הריבונות המוחלטת.

הפרות זכויות אדם אינן לגיטימיות גם כשהן מבוצעות על ידי סמכות מדינתית לגיטימית, מה שהופך אותן למעשה לעניין על-מדינתי. בהובלה סינית ורוסית, המאמצים להחליש את מנגנוני זכויות האדם של האו"ם מתחילים לשאת פרי.

סין ורוסיה מצביעות באופן שגרתי נגד החלטות העוסקות במשברים הומניטריים וזכויות אדם, מסודאן ועד מיאנמר, וחוסמות במועצת הביטחון של האו"ם סעיפים הכוללים רכיבים הקשורים לזכויות

בוועדה החמישית של האו"ם המפקחת על התקציב, קואליציה של אוטוקרטיות פעלה לקצץ בתקציבי מועצת זכויות האדם ונציבות האו"ם לזכויות אדם. בינתיים, סין ורוסיה מצביעות באופן שגרתי נגד החלטות העוסקות במשברים הומניטריים וזכויות אדם, מסודאן ועד מיאנמר, וחוסמות במועצת הביטחון סעיפים הכוללים רכיבים הקשורים לזכויות.

ישיבה של מועצת הביטחון של האו"ם, 25 באפריל 2025 (צילום: AP Photo/Kena Betancur)

משטרים סמכותניים מבקשים גם להגביל את השתתפותם של ארגוני חברה אזרחית בתהליכים בין-ממשלתיים – הן משום שהם מייצגים כוחות פוליטיים עצמאיים והן משום שהם משמשים ערוצי מידע בלתי תלויים. אותה לוגיקה מניעה את ניסיונותיהם לעכב או לטרפד הסכמים בינלאומיים בנושאי ממשל עולמי, משינוי אקלים ועד בקרת נשק.

כדי לשמר חופש פעולה פוליטי מרבי, אוטוקרטיות מתנגדות להסכמים מחייבים שעלולים לכפות שינויים או להטיל עלויות בגין אי-ציות. ההתעקשות הזאת על ריבונות היא פרדוקסלית, בהתחשב בכך שמשטרים סמכותניים נוטים להפר את העקרונות הללו כשהדבר משרת את האינטרסים שלהם.

הפלישה הרוסית לאוקראינה היא דוגמה מובהקת לכך שריבונות מוצגת כעיקרון אך נרמסת בפועל. כאשר פעולה קולקטיבית עשויה להגן על ריבונות – כמו הגנה על שלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה – אותן מדינות מתנגדות להתערבות בטענה של כיבוד סמכות השיפוט הפנימית.

התוצאה היא מערכת שבה אוטוקרטיות טוענות שהן מגינות על הריבונות תוך שהן מרוקנות אותה ממשמעות. בהשתקפות לשאיפותיו הסמכותניות של עצמו, ממשל טראמפ זנח את הכבוד המסורתי לריבונות טריטוריאלית כשדיבר על רכישת שטחים כמו קנדה, עזה, גרינלנד ופנמה – שלא לדבר על הטענה שהוא זה שמנהל את ונצואלה.

בהשתקפות לשאיפותיו הסמכותניות של עצמו, ממשל טראמפ זנח את הכבוד המסורתי לריבונות טריטוריאלית כשדיבר על רכישת שטחים כמו קנדה, עזה, גרינלנד ופנמה – שלא לדבר על הטענה שהוא זה שמנהל את ונצואלה

הדמוקרטיות ניצבות בפני דילמה לא נעימה. הן יכולות לבחור להגן על מוסדות רב-צדדיים שגם אם הם מתיישנים וחסרי יעילות, הם עדיין משרתים אינטרסים דמוקרטיים טוב יותר מאשר אוטוקרטיים. לחלופין, הן יכולות לבחור לוותר על הרכיבים הליברליים של המערכת כדי להתאים אותה למעצמות לא-דמוקרטיות – תוך שימור המבנה, אך לא הרוח, של הסדר שלאחר המלחמה.

נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בחדר הסגלגל בבית הלבן, 3 בפברואר 2026 (צילום: SAUL LOEB / AFP)

במילים אחרות: האם מחיר שימור הסדר הליברלי הבינלאומי עשוי להיות הפיכתו לפחות ליברלי? המשיכה הפרגמטית של התאמה כזו היא ברורה, אך היא עלולה לגרור השלכות לא מכוונות בתוך המדינות הדמוקרטיות עצמן. המתח בין דמוקרטיה לאוטוקרטיה אינו רק מאפיין חיצוני של תחרות בינלאומית.

אין מדינה דמוקרטית החופשית לחלוטין מלחצי אוטוקרטיזציה, ואין משטר אוטוקרטי ללא דרישות חבויות או גלויות לדמוקרטיזציה. פוליטיקה פנים-מדינתית ובינלאומית אינן נפרדות: הן מעצבות זו את זו ללא הרף ומשפיעות לא רק על האופן שבו מדינות פועלות, אלא גם על מה שהן מבקשות להשיג.

אוטוקרטיות חייבות להתגייס ללא הפסק נגד הסיכון לדמוקרטיזציה – ומכאן דיכוי האופוזיציה והעיתונות, המניפולציה של מערכת המשפט והשליטה בחברה האזרחית. דמוקרטיות חייבות להישמר מפני היסחפות הדרגתית לעבר אוטוקרטיזציה, שמתקדמת לעיתים קרובה דרך שחיתות והשתלטות של אינטרסים פרטיים על מוסדות ציבוריים.

הדינמיקות הפנימיות הללו נמשכות בהכרח לזירה הבינלאומית, שבה מדינות יריבות קשורות זו בזו בתלות הדדית אך נעולות ביריבות מערכתית. דמוקרטיות מבקשות לבודד את המערכות הפוליטיות שלהן דרך השקעה במוסדות בינלאומיים, במנגנוני אחריותיות בינלאומיים ובקידום זכויות אדם. למרות שמאמצים אלה נראים לעיתים צנועים, אוטוקרטיות תופסות אותם כחתרניים באופן עמוק.

לא משנה עד כמה שותפות קרובה תכונן דמוקרטיה עם כוח סמכותני, ביטחונה יישרת בסופו של דבר טוב יותר אם אותו שותף יהפוך לדמוקרטיה – כפי שמרמזים מעברי המשטר באמריקה הלטינית בשנות ה-80 ובמזרח אירופה בשנות ה-90

לא משנה עד כמה שותפות קרובה תכונן דמוקרטיה עם כוח סמכותני, ביטחונה יישרת בסופו של דבר טוב יותר אם אותו שותף יהפוך לדמוקרטיה – כפי שמרמזים מעברי המשטר באמריקה הלטינית בשנות ה-80 ובמזרח אירופה בשנות ה-90.

מפגינים שורפים את הדגל של המפלגה הקומוניסטית השלטת ברומניה ברחובות בודפשט, 12 בינואר 1990 (צילום: AP Photo/Udo Weitz)

משטרים אוטוקרטיים מודעים לסכנה המתמדת הזאת ומשתמשים בדיסאינפורמציה, שחיתות וכפייה כדי להחליש מדינות דמוקרטיות ולהפחית את הסיכון למה שקרוי "מהפכות צבע" והדבקה דמוקרטית.

תחרות בין משטרים אינה עימות בינארי; היא מתח החוצה כל סוג של מערכת פוליטית, ומכוון אותה לכיוון זה או אחר בהתאם לכוח הדומיננטי באותה עת. הנשיא ג'ו ביידן צדק כשהזהיר ב-2021 שהעולם ניצב ב"נקודת מפנה" במאבק בין דמוקרטיה לאוטוקרטיה.

אולם כישלונו להכיר בכך שהמאבק הזה הוא פנימי לא פחות משהוא גלובלי גרם לכך שסדר היום שלו עלה על שרטון: התברר כבלתי אפשרי לשרטט קווים ברורים בין המחנה הדמוקרטי לכל היתר, בעוד שפשרות גאופוליטיות – משיתוף פעולה עם סעודיה ומצרים ועד תמיכה בפעולות ישראל בעזה – חשפו את המדיניות להאשמות בצביעות ובסטנדרטים כפולים.

כדי לנווט בעידן של נסיגה דמוקרטית, דמוקרטיות ליברליות חייבות לשנות כיוון בדחיפות לעבר דיפלומטיה של שימור – כזו המעוגנת בעמדה מתגוננת שמכירה ברצף שבין האיום הסמכותני הבינלאומי לפנימי. כוח קשה נשאר חיוני, אך אוטוקרטיות יכולות להשוות לו.

כדי לנווט בעידן של נסיגה דמוקרטית, דמוקרטיות ליברליות חייבות לשנות כיוון בדחיפות לעבר דיפלומטיה של שימור – כזו המעוגנת בעמדה מתגוננת שמכירה ברצף שבין האיום הסמכותני הבינלאומי לפנימי

עקרונות דמוקרטיים – וההגנה שהם מעניקים ליחידים ולסוכנים כלכליים מפני טריפה מצד המדינה – הם יתרון אסטרטגי מתמשך שאין לאוטוקרטיות. דמוקרטיות צריכות לחזק את המערכת מבוססת הכללים דרך קואליציות של מדינות בעלות תפיסה דומה בנושאי טכנולוגיה, שרשראות אספקה, מאבק בשחיתות וטובין ציבוריים גלובליים.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, אמיר כווית שיח' משאל אחד אל-סבח, נשיא מצרים עבדל פתח א-סיסי וראש הממשלה ושר החוץ של קטאר מוחמד א-ת'אני. 13 באוקטובר 2025 (צילום: AP Photo/Evan Vucci)

תיאום אסטרטגי עם מדינות לא-דמוקרטיות אך שומרות כללים לא צריך להיות טאבו כשהוא משרת את שימור הפתיחות והריסון בשימוש בכוח. דמוקרטיות צריכות גם להשקיע מחדש ברקמת החיבור של הסדר הליברלי – בנקי פיתוח, קרנות רב-צדדיות ומשטרי סחר – ולהבטיח שהשתתפות תגמול שקיפות, אחריותיות והיצמדות לנורמות מוסכמות.

בפועל, פירוש הדבר הוא שילוב של בריתות מבוססות ערכים עם פנייה פרגמטית החוצה, תוך הכרה ששימור מערכת ליברלית מחייב עבודה עם כוחות סמכותניים – אך מתוך כוונה לפעול תחת כללים ליברליים. מעל לכל, דמוקרטיות חייבות להתנגד לפיתוי לסחור במחסומי הכניסה הליברליים של ארגונים בינלאומיים לטובת משטרים לא-דמוקרטיים, בתקווה שזה יניב דו-קיום חלק יותר.

במקום זאת, עליהן להיות בטוחות שאף "ציר של אוטוקרטיות" לא יכול להרכיב חלופה קוהרנטית ומושכת למוסדות הקיימים. למרות שהעידן שבו דמוקרטיות האמינו שיוכלו להתעלות מוסרית על אוטוקרטיות חלף, עליהן להעלות על נס את זכויות האדם, הדמוקרטיה ושלטון החוק כנכסים האסטרטגיים העמידים ביותר שלהן. העולם מתפקד טוב יותר על "תוכנה" דמוקרטית, וזה נכון לכל המשתתפים.

חברות דמוקרטיות חייבות גם להתפכח מהאשליות לגבי המידה שבה אוטוקרטיות מסוגלות לנצל תלות הדדית באופן א-סימטרי דרך שחיתות, דיסאינפורמציה ושיבוש פוליטי. ממשלות חייבות לוותר על גישה נאיבית בתחום המידע, להקים קרנות לתקשורת ציבורית ולמנוע ריכוזיות-יתר של בעלות על כלי תקשורת דרך מנגנונים נגד מונופולים.

ממשלות חייבות לוותר על גישה נאיבית בתחום המידע, להקים קרנות לתקשורת ציבורית ולמנוע ריכוזיות-יתר של בעלות על כלי תקשורת דרך מנגנונים נגד מונופולים

כל עוד צעדים כאלה נתונים לפיקוח דמוקרטי, הם מסוכנים הרבה פחות מהשארת הדלת פתוחה לרווחה למניפולציה אוטוקרטית. יש להבין אותם כמרכיבים מכוננים של מדיניות חוץ ריאליסטית, ולא כנושאים שוליים או פנים-מדינתיים גרידא כפי שהם נתפסים כיום.

הפגנות נגד הרפורמה המשפטית בצומת כרכור, 27 במרץ 2023 (צילום: שיר טורם/פלאש90)

בשימוע האישור שלו בשנה שעברה, שר החוץ האמריקאי מרקו רוביו הצהיר בוטות ש"הסדר העולמי שלאחר המלחמה אינו רק מיושן; הוא כעת נשק שמשתמשים בו נגדנו". זו הייתה יותר מתלונה; זו הייתה הודאה מרומזת שהסדר הליברלי אכן מגביל התנהגות לא-דמוקרטית – ולכן נתפס כמכשול למטרתו של ממשל טראמפ לאוטוקרטיזציה של המערכת האמריקאית.

את טענתו של עוזר טראמפ, סטיבן מילר, שלפיה לארצות הברית יש זכות לדרוס "נימוסים בינלאומיים" דרך שימוש בכוח, יש להבין באותו אור. התנהלות ממשל טראמפ סיפקה במובנים רבים המחשה הפוכה לאסטרטגיה המתגוננת שדמוקרטיות ליברליות צריכות לאמץ כדי לשמר את עצמן.

בשנה האחרונה, ארצות הברית הרחיקה בעלות ברית דמוקרטיות, ערערה נורמות של ביטחון קולקטיבי וטלטלה את הסחר העולמי. היא פרשה ממועצת זכויות האדם, נסוגה מהגנות נגד שחיתות, פירקה את כוח המשימה של ה-FBI להשפעה זרה, פירקה את המסגרת של מחלקת המדינה להתמודדות עם מניפולציה של מידע זר והפעילה לחץ נגד רגולציה על חברות מדיה חברתית אמריקאיות.

העובדה שרגולציה דמוקרטית על ענקיות הטכנולוגיה הפכה בעצמה למושא של לחץ אוטוקרטיזציוני מדגישה שהצעדים הללו מצויים בליבת ההגנה העצמית הדמוקרטית. אם המאה ה-20 עסקה בהפיכת העולם לבטוח עבור הדמוקרטיה, המאה ה-21 עוסקת בהפיכת הדמוקרטיות של היום לבטוחות בתוך העולם.

על אף פגמיהם, מוסדות שלאחר המלחמה הם עדיין הפיגומים שעליהם נשען החוסן הדמוקרטי. חוסר התאמתם נובע פחות מהתכנון שלהם ויותר מהרצון הפוליטי של חברותיהם, ולא סביר שתצמח חלופה אמינה

על אף פגמיהם, מוסדות שלאחר המלחמה הם עדיין הפיגומים שעליהם נשען החוסן הדמוקרטי. חוסר התאמתם נובע פחות מהתכנון שלהם ויותר מהרצון הפוליטי של חברותיהם, ולא סביר שתצמח חלופה אמינה בקרוב.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לצד שר החוץ מרקו רוביו שר ההגנה פיט הגסת', במהלך ישיבת קבינט בבית הלבן, 9 באוקטובר 2025 (צילום: Jim WATSON / AFP)

סביר אף יותר שארצות הברית – לאחר ניסויה הנוכחי בנסיגה מהנורמות הליברליות – תכיר שוב בכך שהאינטרסים שלה משרתים אותה בצורה הטובה ביותר בתוך קהילת הדמוקרטיות, ולו רק כדי לאזן את סין. בינתיים, דמוקרטיות חייבות להתנגד לוויתור על יתרונן היחסי דרך שיתוף פעולה בדילול הסטנדרטים המאפשרים לדמוקרטיה להחזיק מעמד.

"דמוקרטיה אינה כל כך צורת ממשל כמו שהיא מערכת של עקרונות", טען פעם וילסון. נטישת העקרונות האלה תהיה הדרך הבטוחה ביותר לנטוש את הדמוקרטיה עצמה

"דמוקרטיה אינה כל כך צורת ממשל כמו שהיא מערכת של עקרונות", טען פעם הנשיא וילסון. נטישת העקרונות האלה תהיה הדרך הבטוחה ביותר לנטוש את הדמוקרטיה עצמה.

ניקולס בקולן הוא עמית בכיר במרכז פול צאי לסין בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל, ולשעבר מנהל אסיה-פסיפיק בארגון אמנסטי אינטרנשיונל.