מלחמה היא מערכת מורכבת ובלתי יציבה, שבה אירועים קטנים עשויים להוביל להתפתחויות דרמטיות. היא מתנהלת במרחב של אי-ודאות גבוהה, שבו החלטות פוליטיות, מהלכים צבאיים ותגובות חברתיות משתלבים זה בזה באופן שאינו ניתן לחיזוי מלא.

מעבר לכוח האש, לכמות החימושים או למספר החיילים, מלחמות נוטות לייצר הזדמנויות וסיכונים בלתי צפויים, ולעיתים מחייבות יצירתיות הן בתוך המסגרות הקיימות והן מחוץ להן.

מטרת מאמר זה אינה לחזות כיצד תסתיים המלחמה הנוכחית בין ארצות הברית וישראל לבין איראן. במקום זאת הוא מבקש לבחון ציר אפשרי אחד של המערכת: האפשרות שמדובר במלחמה שמטרתה שינוי משטר באיראן, ולדון בסיכוייו, בסיכוניו ובהשלכותיו.

השאלה המרכזית היא האם יעד כזה אכן עומד בלב המלחמה, והאם ארצות הברית וישראל, המובילות את המערכה בסימביוזה צבאית מרשימה, רואות את התוצאה הסופית באותו אופן. הטענה המוצגת כאן היא כי למרות שיתוף הפעולה העמוק, שתי המדינות אינן בהכרח חולקות יעד אסטרטגי זהה.

השאלה המרכזית היא האם יעד כזה אכן עומד בלב המלחמה, והאם ארצות הברית וישראל, המובילות את המערכה בסימביוזה צבאית מרשימה, רואות את התוצאה באותו אופן

* * *

המערכה נפתחה במכה קשה למשטר האיראני, עם חיסול המנהיג העליון עלי חמינאי ופגיעה משמעותית בשרשרת הפיקוד הבכירה. לצד זאת, הצהרותיהם של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, שכל אחד מהם פנה בדרכו ושפתו לעם האיראני והדגיש כי מדובר ב"הזדמנות היסטורית" הציבו את המלחמה על ספקטרום רחב יותר של מערכה שמטרתה הכרעה ואף שינוי משטר. אך האם יעד זה אכן עומד במרכז האסטרטגיה של שני הצדדים?

נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ עם שר החוץ האמריקאי מרקו רוביו וראשת סגל הבית הלבן סוזי ויילס בחדר המצב באחוזת מאר-א-לאגו בפאלם ביץ', פלורידה, במהלך המתקפה המשולבת עם ישראל על איראן, 28 בפברואר 2026 (צילום: חשבון ה-X של הבית הלבן)

כדי להבין האם המלחמה אכן מכוונת לשינוי משטר באיראן, יש לבחון את האינטרסים וההיגיון האסטרטגי של השחקנים המרכזיים המעורבים בה.

המערכה אינה מתנהלת בין שני צדדים בלבד, אלא בתוך מערכת מורכבת שבה לכל שחקן יעד אחר, תפיסת סיכון שונה ואופק אסטרטגי אחר. בחינה של ארבעת השחקנים המרכזיים, ארצות הברית, ישראל, המשטר האיראני והעם האיראני, מאפשרת להבין כיצד האינטראקציה ביניהם עשויה לעצב את תוצאות המלחמה.

השחקן הראשון: ארצות הברית

בין החלשת איראן לבין הסטת הקשב לסין

מנקודת מבט אמריקאית, איראן אינה רק יריב אזורי אלא חלק ממערך רחב יותר של תחרות בין-מעצמתית. בשנים האחרונות הגדירה וושינגטון את סין כאתגר המרכזי להגמוניה האמריקאית, והאסטרטגיה שלה משלבת צעדים כלכליים, פוליטיים וצבאיים שנועדו לשמר את מעמדה של ארצות הברית במערכת הבינלאומית.

במישור הכלכלי, המדיניות האמריקאית כוללת שימוש במכסים, ניסיון להחזיר חלק משרשראות הייצור לשטח ארצות הברית והעברת חלק מהייצור העולמי מסין למדינות אחרות, ובראשן הודו.

במישור הגאופוליטי והצבאי מחזקת וושינגטון בריתות אזוריות, כמו AUKUS ומנסה לצמצם את מעורבותה במלחמות ממושכות במזרח התיכון, במטרה להפנות משאבים ואנרגיה אסטרטגית לזירה האינדו-פסיפית.

בתוך הקשר רחב זה, איראן נתפסת בוושינגטון לא רק כיריב אזורי אלא כחלק ממערך גאופוליטי רחב יותר, המחבר בין מוסקבה, בייג'ינג וקוריאה הצפונית ומאתגר את הסדר הבינלאומי בהובלת ארצות הברית

בתוך הקשר רחב זה, איראן נתפסת בוושינגטון לא רק כיריב אזורי אלא כחלק ממערך גאופוליטי רחב יותר, המחבר בין מוסקבה, בייג'ינג וקוריאה הצפונית ומאתגר את הסדר הבינלאומי בהובלת ארצות הברית. החלשתה של איראן, הן כשחקן אזורי עצמאי והן כחוליה בתוך ציר זה, עשויה לפגוע ביכולת התמרון של יריבותיה האסטרטגיות של ארצות הברית ולתרום לשימור ההגמוניה האמריקאית.

נשיא סוריה ולדימיר פוטין ונשיא איראן מסעוד פזשכיאן לוחצים ידיים במפגש פסגה בשנחאי, סין, 1 בספטמבר 2025 (צילום: Alexander KAZAKOV / POOL / AFP)

עם זאת, מנקודת מבט אמריקאית, החלשת איראן אינה מחייבת בהכרח קריסה מוחלטת של המשטר. כאוס פנימי או מלחמת אזרחים במדינה בעלת משקל גאו-אסטרטגי כה משמעותי עלולים ליצור חוסר יציבות אזורי עמוק שישפיע על שותפות סחר מרכזיות, כמו איחוד האמירות, הודו וערב הסעודית, ולגרור את ארצות הברית חזרה למעורבות ממושכת במזרח התיכון.

תרחיש כזה עלול לסתור את יעדה האסטרטגי המרכזי של וושינגטון בשנים האחרונות: הפניית הקשב והמשאבים לזירה האינדו-פסיפית ולהתמודדות עם האתגר הסיני.

לכן, מבחינת ארצות הברית, התוצאה האידיאלית של המערכה אינה בהכרח מיטוט מוחלט של המשטר האיראני, אלא החלשתו במידה שתצמצם את יכולתו לערער את הסדר האזורי ואת שיתופי הפעולה שלו עם יריבותיה הגלובליות של וושינגטון, מבלי ליצור ואקוום שלטוני שיחייב את ארצות הברית לחזור ולהישאב עמוק יותר לזירה המזרח תיכונית.

השחקן השני: ישראל

הסרת איום קיומי ועיצוב הסדר האזורי

ישראל היא אמנם בעלת ברית אסטרטגית של ארצות הברית, אך היא מדינה ריבונית הפועלת מתוך מערכת אינטרסים שונה מזו של מעצמה גלובלית. בעוד ארצות הברית פועלת במסגרת מאזן כוחות עולמי רחב ומבקשת להקצות את משאביה בהתאם לאתגר הסיני, ישראל פועלת בתוך מערכת אזורית בלתי יציבה שבה שינויים גאופוליטיים יכולים בתוך זמן קצר להפוך לאיום ישיר על ביטחונה.

בעיני ישראל, איראן אינה רק יריב אזורי אלא מקור לאיום אסטרטגי רב שכבתי. מעבר לתוכנית הגרעין, מדובר גם במערכת רחבה של ארגוני פרוקסי, ובהם חזבאללה בלבנון, מיליציות שיעיות בעיראק ובסוריה וארגונים פלסטיניים הנתמכים על ידי טהרן.

בעיני ישראל, איראן אינה רק יריב אזורי אלא מקור לאיום אסטרטגי רב שכבתי. מעבר לתוכנית הגרעין, מדובר גם במערכת רחבה של ארגוני פרוקסי, ובהם חזבאללה, מיליציות שיעיות בעיראק ובסוריה וארגונים פלסטיניים

במהלך שני העשורים האחרונים פעלה איראן לבנות סביב ישראל "מערך הרתעה אזורי" המבוסס על כוחות שלוחים ועל יכולות טילים ורקטות מתקדמות.

מפגינים מניפים את דגלי חזבאללה ואיראן בטהרן ב־2 באוקטובר 2024, יום לאחר שאיראן שיגרה מטח טילים לעבר ישראל (צילום: ATTA KENARE / AFP)

למרות שבשנתיים האחרונות ישראל הצליחה להחליש את 'מערך ההרתעה האיראני'. מבחינת ישראל, המערכה מול איראן אינה נתפסת רק כמאבק על מאזן הכוחות האזורי אלא כעימות הנוגע לעצם ביטחונה של המדינה.

במבט זה, החלשת איראן בלבד אינה בהכרח מספיקה. יעד אסטרטגי מרכזי עבור ישראל הוא פירוק היכולת האיראנית להפעיל לחץ אזורי מתמשך, גם אם הדבר כרוך בשינוי עמוק במערכת הפוליטית של איראן.

כאן מתחדד הפער בין ההיגיון האסטרטגי הישראלי לבין זה האמריקאי. עבור ישראל, מיטוט המשטר האיראני או היחלשותו הדרמטית עשויות להיתפס כהזדמנות להסרת איום ארוך טווח. לעומת זאת, מנקודת מבט אמריקאית, תרחיש כזה עלול ליצור ואקוום שלטוני במדינה מרכזית במזרח התיכון ולהוביל לכאוס אזורי רחב.

מצב כזה עלול לערער את יציבותן של מדינות המפרץ, לפגוע בנתיבי האנרגיה העולמיים ולחייב את ארצות הברית לחזור למעורבות עמוקה באזור, בדיוק התרחיש שמדיניות החוץ האמריקאית בשנים האחרונות מנסה להימנע ממנו.

לכן, אף שהמערכה מתנהלת כיום בתיאום צבאי הדוק בין ישראל לארצות הברית, ייתכן כי היעדים האסטרטגיים של שתי המדינות אינם זהים לחלוטין. בעוד ישראל עשויה לראות במיטוט והקרסת המשטר באיראן תוצאה רצויה ואף הכרחית, ארצות הברית עשויה להעדיף תוצאה שתפחית את כוחו של המשטר האיראני מבלי ליצור חוסר יציבות אזורי עמוק.

בעוד ישראל עשויה לראות במיטוט והקרסת המשטר באיראן תוצאה רצויה ואף הכרחית, ארצות הברית עשויה להעדיף תוצאה שתפחית את כוחו של המשטר האיראני מבלי ליצור חוסר יציבות אזורי עמוק

השחקן השלישי: המשטר האיראני

מנגנון הישרדות מורכב

המשטר האיראני מבוסס על מערכת מוסדות מורכבת הכוללת את הממסד הדתי, מנגנוני המדינה ומשמרות המהפכה. למרות מרכזיותו של המנהיג העליון, המבנה הפוליטי של הרפובליקה האסלאמית נבנה מלכתחילה כך שיוכל לשרוד גם במצבי משבר עמוקים.

המנהיג העליון של איראן עלי חמינאי עם נשיא איראן מסעוד פזשכיאן (במרכז) ויו"ר הפרלמנט מוחמד קאליבאף (מימין) בכנס בטהרן, 28 בינואר 2025 (צילום: KHAMENEI.IR / AFP)

סמכותו של המנהיג העליון אמנם רחבה מאוד, כמפקד העליון של הכוחות המזוינים וכמי שמפקח על מוסדות המדינה, אבל המערכת עצמה נשענת על רשת מוסדות המאפשרת המשכיות גם במקרה של ואקוום זמני בצמרת ההנהגה.

מבנה מוסדי זה, שבו סמכויות חופפות בין מוסדות דתיים, פוליטיים וביטחוניים, נועד מלכתחילה למנוע קריסה של המערכת במקרה של אובדן הנהגה מרכזית. מועצת המומחים, מועצת שומרי החוקה, מערכת המשפט ומנגנוני הביטחון יוצרים יחד רשת של מוקדי כוח המאפשרת למערכת הפוליטית להמשיך לפעול גם תחת תנאי אי ודאות.

לכן גם פגיעה בצמרת ההנהגה אינה מבטיחה קריסה של המשטר. מוסדות המדינה עצמם ממשיכים לפעול, גם אם תחת לחץ. מעבר הנהגה באיראן התרחש עד כה רק פעם אחת מאז מהפכת 1979, אך לאורך השנים פעל המשטר לבנות מנגנוני המשכיות שיאפשרו מעבר כזה מבלי לערער את יסודות המערכת.

בתוך מבנה זה ממלאים משמרות המהפכה תפקיד מרכזי במיוחד. במהלך ארבעת העשורים האחרונים הם הפכו מכוח צבאי מהפכני למוקד כוח פוליטי, ביטחוני וכלכלי בעל השפעה עמוקה על המדינה. במצב של ואקוום פוליטי הם עשויים להפוך לשחקן המרכזי שיכריע את מאזן הכוחות הפנימי ואף להשתלט בפועל על מנגנוני המדינה.

תרחיש כזה עשוי להוביל למעבר הדרגתי ממשטר תיאוקרטי הנשען על סמכות דתית למשטר בעל אופי צבאי יותר. במצב כזה, ייתכן שהמערכת הפוליטית האיראנית תאמץ מודל הדומה למשטרים סמכותניים אחרים באזור, שבהם מוסדות נבחרים ממשיכים להתקיים אך כוחם נשחק לטובת מנגנוני הביטחון.

ייתכן שהמערכת הפוליטית האיראנית תאמץ מודל הדומה למשטרים סמכותניים אחרים, שבהם מוסדות נבחרים ממשיכים להתקיים אך כוחם נשחק לטובת מנגנוני הביטחון

עם זאת, גם תרחיש של השתלטות צבאית אינו מבטיח שינוי עמוק במדיניותה האסטרטגית של איראן. משטר הנשלט בידי משמרות המהפכה עשוי להמשיך בקו אנטי מערבי חריף, תוך ניסיון לשמר את רשת ארגוני הפרוקסי ואת תוכנית הגרעין, גם אם תחת מגבלות גדולות יותר.

צעדת ראווה של משמרות המהפכה של איראן בטהרן, 21 בספטמבר 2024 (צילום: AP Photo/Vahid Salemi)

עבור ישראל מדובר בתוצאה בעייתית, שכן היא אינה מבטיחה שינוי עמוק במדיניות האיראנית ואף עשויה ליצור מוקדי איום חדשים. אולם מנקודת מבט אמריקאית, ייתכן שמדובר בתוצאה נסבלת יותר, משטר איראני מוחלש, טרוד בענייניו הפנימיים ומוגבל ביכולתו לפעול בזירה האזורית, מצב שיאפשר לוושינגטון להפנות את הקשב האסטרטגי לזירה האינדו-פסיפית.

השחקן הרביעי: העם האיראני

בין מחאה לדיכוי

החברה האיראנית חוותה בעשורים האחרונים גלי מחאה חוזרים נגד המשטר, אשר נבעו משילוב של גורמים כלכליים, חברתיים ופוליטיים.

מאז מחאת 2009, דרך מחאות 2019 ועד גל המחאות האחרון שהחל בסוף שנת 2025, הפגינו חלקים רחבים מן הציבור האיראני נגד המערכת הפוליטית והמצב הכלכלי. עם זאת, בכל אחד מהמקרים הצליח המשטר לדכא את המחאות באמצעות שימוש נרחב בכוח מצד מנגנוני הביטחון ומשמרות המהפכה.

הדיכוי האלים של המחאות אינו מקרי, אלא חלק ממנגנון הישרדות מרכזי של הרפובליקה האסלאמית. המשטר האיראני הצליח לאורך השנים לשמר את שלטונו באמצעות שילוב של מוסדות פוליטיים, מנגנוני ביטחון נאמנים ושליטה הדוקה במרחב הציבורי. במצבי משבר, מנגנוני הביטחון נוטים לפעול בנחישות רבה כדי למנוע התפשטות של מחאה שעלולה לאיים על יציבות המערכת.

כיום, כאשר מוסדות המשטר מצויים תחת לחץ חסר תקדים וחלקים מן ההנהגה נפגעו בעקבות המתקפות הישראליות והאמריקאיות, קיימת אפשרות להתפרצות מחודשת של מחאה ברחוב האיראני.

בשונה מגלי המחאה הקודמים, הפעם התסיסה עלולה להגיע משני צידי המתרס: מצד אחד מתנגדי המשטר המבקשים לנצל את ההזדמנות לערער את שלטונו, ומצד שני תומכי המשטר וכוחות נאמנים המבקשים להגן עליו

אבל בשונה מגלי המחאה הקודמים, הפעם התסיסה עלולה להגיע משני צידי המתרס: מצד אחד מתנגדי המשטר המבקשים לנצל את ההזדמנות לערער את שלטונו, ומצד שני תומכי המשטר וכוחות הנאמנים לו המבקשים להגן עליו.

מחאה באיראן בעקבות מותה של מהסה אמיני, 26 באוקטובר 2022 (צילום: UGC / AFP)

מצב כזה עשוי להוביל להסלמה פנימית חריפה. אם המחאה לא תדוכא במהירות, עימותים בין מחנות יריבים בתוך החברה האיראנית עלולים להידרדר לעימות אלים רחב יותר ואף למצב של מלחמת אזרחים.

התפתחות כזו עשויה להיתפס בישראל כהזדמנות לערעור יסודות המשטר האיראני. אולם מבחינת ארצות הברית, תרחיש של קריסה פנימית ללא חלופה שלטונית ברורה עלול ליצור ואקום מסוכן בלב אזור בעל חשיבות גאו-אסטרטגית גבוהה.

מצב כזה עשוי לאיים על יציבות מדינות המפרץ, על נתיבי הסחר והאנרגיה באזור, ואף לחייב את וושינגטון לחזור למעורבות עמוקה במזרח התיכון דווקא בתקופה שבה היא מבקשת להפנות את מוקד הקשב האסטרטגי שלה לזירה האינדו־פסיפית.

* * *

בהתבסס על הדינמיקה בין ארבעת השחקנים המרכזיים ניתן לשרטט שלושה תרחישים מרכזיים להתפתחות המלחמה.

1. שימור המשטר אך במצב מוחלש

בתרחיש זה מצליחה המערכת הפוליטית האיראנית להתארגן מחדש לאחר הפגיעה בצמרת ההנהגה. מוסדות המשטר, ובראשם משמרות המהפכה, מצליחים לייצב את המערכת ולמנוע קריסה של המדינה. איראן ממשיכה להתקיים תחת אותו מבנה פוליטי בסיסי, אך במצב של חולשה צבאית, כלכלית ואזורית.

מוסדות המשטר, ובראשם משמרות המהפכה, מצליחים לייצב את המערכת ולמנוע קריסה של המדינה. איראן ממשיכה להתקיים תחת אותו מבנה פוליטי בסיסי, אך במצב של חולשה צבאית, כלכלית ואזורית

השלכה מרכזית של תרחיש זה היא צמצום משמעותי ביכולתה של איראן להפעיל לחץ אזורי באמצעות רשת ארגוני הפרוקסי שלה. איראן תיאלץ להתמקד בשיקום פנימי ובייצוב המערכת הפוליטית והכלכלית שלה.

שוטרים עומדים על גג מכונית לצד תמונות של המנהיג העליון האיראני המנוח עלי חמינאי, ושל בנו אייתוללה מוג'תבא חמינאי, יורשו בתפקיד, במהלך עצרת תמיכה בו בטהרן, איראן, 9 במרץ 2026 (צילום: AP Photo/Vahid Salemi)

מנקודת מבט אמריקאית, תרחיש כזה עשוי להיחשב לתוצאה רצויה יחסית. איראן מוחלשת, אך ללא קריסה מדינתית שתייצר כאוס אזורי. מצב כזה מאפשר לארצות הברית להגביל את השפעתה של איראן בזירה האזורית, מבלי להישאב מחדש למעורבות עמוקה במזרח התיכון.

עבור ישראל, לעומת זאת, מדובר בתוצאה חלקית בלבד. המשטר האיראני אמנם נחלש, אך האיום האסטרטגי הבסיסי עשוי להישאר על כנו בטווח הארוך.

2. השתלטות משמרות המהפכה

בתרחיש זה מובילה הפגיעה בצמרת המשטר למעבר כוח הדרגתי מן הממסד הדתי אל מנגנוני הביטחון. משמרות המהפכה, שכבר כיום מהווים מוקד כוח מרכזי במערכת הפוליטית והכלכלית של איראן, עשויים להשתלט בפועל על מנגנוני המדינה ולהפוך את המערכת הפוליטית למשטר בעל אופי צבאי יותר.

תרחיש כזה עשוי להוביל לאיראן ריכוזית ומיליטנטית יותר מבחינה פנימית, אך גם למדינה שתתקשה לשקם במהירות את השפעתה האזורית. משטר הנשען על מנגנוני הביטחון בלבד עשוי להיות יציב בטווח הקצר, אך מוגבל ביכולתו להפעיל כוח אזורי רחב.

עבור ארצות הברית, תוצאה כזו עשויה להיות נסבלת, משטר איראני עוין אך מוחלש, שמתקשה להפעיל את רשת ההשפעה האזורית שלו.

מבחינת ישראל, מדובר בתרחיש מורכב יותר. מצד אחד, איראן עשויה להיות חלשה יותר בזירה האזורית; מצד שני, משטר צבאי הנשלט בידי משמרות המהפכה עשוי להיות גם רדיקלי ואגרסיבי יותר

מבחינת ישראל, מדובר בתרחיש מורכב יותר. מצד אחד, איראן עשויה להיות חלשה יותר בזירה האזורית; מצד שני, משטר צבאי הנשלט בידי משמרות המהפכה עשוי להיות גם רדיקלי ואגרסיבי יותר.

טילים המוצגים בפארק התעופה והחלל הלאומי של משמרות המהפכה, סמוך לטהרן, 13 בנובמבר 2025 (צילום: AP Photo/Vahid Salemi)

3. התקוממות פנימית ומלחמת אזרחים

התרחיש השלישי הוא הקיצוני ביותר. שילוב של לחץ צבאי חיצוני, פגיעה בצמרת ההנהגה והתפרצות מחאה פנימית עלול להוביל להתמוטטות הסדר הפוליטי הקיים ולהידרדרות למאבק פנימי בין מוקדי כוח שונים בתוך המדינה.

במצב כזה עלולים להתפתח עימותים בין תומכי המשטר למתנגדיו, לצד מאבקי כוח בין מנגנוני הביטחון עצמם, קבוצות פוליטיות שונות ואף מיעוטים אתניים. התוצאה עלולה להיות תקופה ממושכת של חוסר יציבות ואף מלחמת אזרחים.

עבור ישראל, תרחיש כזה עשוי להיראות כהזדמנות אסטרטגית שבו איראן שקועה במשבר פנימי עמוק מתקשה להפעיל לחץ אזורי ולהוות איום ישיר.

לעומת זאת, מנקודת מבט אמריקאית מדובר בתרחיש המסוכן ביותר. קריסה של מדינה בעלת משקל גיאו-אסטרטגי כה משמעותי עלולה לערער את יציבות המזרח התיכון כולו, לפגוע בנתיבי האנרגיה והסחר העולמיים ולהכריח את ארצות הברית לחזור למעורבות עמוקה באזור.

סיכום

המלחמה הנוכחית מדגימה רמת תיאום מבצעי ברמה גבוהה בין ישראל לארצות הברית. מבחינה צבאית מדובר בשיתוף פעולה הדוק, כמעט סימביוטי. אולם מתחת לשיתוף הפעולה המבצעי מסתתר פער אסטרטגי משמעותי יותר.

עבור ישראל, המלחמה מול איראן נתפסת כחלק ממאבק ארוך טווח להסרת איום קיומי ולשינוי מאזן הכוחות האזורי. מנקודת מבט זו, מיטוט המשטר בטהרן עשוי להיתפס כתוצאה רצויה ואף כיעד אסטרטגי

עבור ישראל, המלחמה מול איראן נתפסת כחלק ממאבק ארוך טווח להסרת איום קיומי ולשינוי מאזן הכוחות האזורי. מנקודת מבט זו, מיטוט המשטר בטהרן עשוי להיתפס כתוצאה רצויה ואף כיעד אסטרטגי.

ראש הממשלה בנימין נתניהו בבסיס חיל האוויר בדרום הארץ, 5 במרץ 2026 (צילום: מעיין טואף / לע"מ)

ארצות הברית, לעומת זאת, פועלת בתוך מערכת גלובלית רחבה יותר. מבחינתה, החלשת איראן והגבלת יכולתה לערער את הסדר האזורי עשויות להספיק, כל עוד הדבר אינו מוביל לכאוס אזורי שיחייב את וושינגטון להישאב מחדש למזרח התיכון במקום להפנות את הקשב האסטרטגי לזירה האינדו-פסיפית.

במובן זה, ייתכן שהמלחמה הנוכחית אינה מלחמה למיטוט המשטר באיראן אלא מערכה שמטרתה החלשתו. הסימביוזה הצבאית המרשימה בין ישראל לארצות הברית אינה מבטיחה בהכרח סימביוזה אסטרטגית מלאה.

במובן זה, ייתכן שהמלחמה הנוכחית אינה מלחמה למיטוט המשטר באיראן אלא מערכה שמטרתה החלשתו. הסימביוזה הצבאית המרשימה בין ישראל לארצות הברית אינה מבטיחה בהכרח סימביוזה אסטרטגית מלאה

המשמעות היא שהמערכה החשובה והחיונית מול איראן ראויה להתבוננות מורכבת יותר מכפי שהיא מוצגת לעיתים בשיח הציבורי. גם אם כל תוצאה שתוביל להחלשת איראן עדיפה על פני משטר איראני חזק, הדינמיקה האסטרטגית של המערכה עשויה בעתיד לחשוף מתחים ואף פערים בין יעדיה של ישראל לבין אלו של ארצות הברית.

עירן קייס הוא דרוזי ערבי ישראלי. חוקר ויועץ מדיניות ואסטרטגיה ופעיל חברתי