בתחילת המלחמה המשותפת של ארה"ב וישראל באיראן שאג גם האריה טאקר קרלסון, מבכירי אנשי התקשורת השמרנים באמריקה, והכריז: "ישראל הורסת את ביירות, אחד המקומות היפים בעולם, שנהרסת בידי ישראל – אחת המדינות המכוערות בעולם, מדינה שלא בנתה שום דבר יפה מאז 1948".
קרלסון, ברצינות תהומית כהרגלו, המשיך: ישראל וצה"ל, לדבריו, הכריזו מלחמה על "יופי", ומפציצים רק "מקומות יפים" כמו "אירופה" ו"סוריה". כן, הוא אשכרה אמר שישראל מפציצה את אירופה, בלי למצמץ. זו הייתה הצהרה טאקרית קלאסית: תמהיל תימהוני של עובדות קלושות ושקרים בוטים, שנמסרים במבט עקמומי של כעס ותדהמה.
קרלסון, שקיצוניותו ושקריו היו גדולים מדי אפילו עבור "פוקס ניוז" של רופרט מרדוק, שפיטרה אותו בצעד מפתיע לפני שלוש שנים, מוביל כבר תקופה קו אנטי־ישראלי מובהק, שאפשר אף להגדירו כאנטישמי, במנותק ממדיניות החוץ של נשיא ארה"ב, מנהיג המחנה שלו.
ניצחון מוחלט אחד כבר השגנו: במערכה לאיחוד בין הדמוקרטים והרפובליקאים, הימין והשמאל האמריקאי הולכים ומתקבצים סביב עמדה בדלנית שלפיה חיילים אמריקאים אינם צריכים לסכן את עצמם בשביל הישראלים
אבל הגדי טאוב האמריקאי הזה, עם הבייבי פייס, עניבות הפפיון ותיאוריות הקונספירציה, עדיין פופולרי לתפארת. והקו שהוא מוביל, שלפיו את המעצמה הגדולה בעולם מוליכה באף מדינה זעירה במזרח התיכון אל תוך גיהינום של אש ותמרות עשן שאינו משרת אותה, הפך לאחרונה לבון טון גם במסדרונות הימין הרדיקלי בארה"ב, זה שפעם נדמה היה שהוא איתנו באש ובמים.
במובן הזה אפשר לומר שניצחון מוחלט אחד כבר השגנו: במערכה לאיחוד בין הדמוקרטים והרפובליקאים, הימין והשמאל האמריקאי הולכים ומתקבצים סביב עמדה בדלנית שלפיה חיילים אמריקאים אינם צריכים לסכן את עצמם בשביל הישראלים, ושכספו של משלם המיסים בווירג'יניה או בקולורדו אינו צריך להמשיך לממן את השאיפות המיליטריסטיות של הדיירים בבלפור, ירושלים.
ואם אצל קרלסון קל לבטל את ההתנהלות הזאת כמשיחיות תמוהה או כאנטישמיות פרועה, קשה יותר לעשות זאת כשמדובר במכונות תקשורת משומנות אחרות – עצמאיות או ממסדיות.
ישראל דופקת את האמריקאי הממוצע בקופות
המגמה הזאת צריכה להדאיג אותנו בעיקר משום שלא אחת היא מעוגנת בעובדות או בהיגיון צרוף.
כלומר, בניגוד לנטייה של הימין השמרני ב"פוקס ניוז" להגזים, לנפח עובדות או להתמסר לקונספירציות באופן המזכיר את "ערוץ 14" שלנו, נדמה שהפעם חלק ממבקרי ישראל דווקא עושים מאמץ להצטייר כשפויים – ולמסגר את יריביהם, תומכי המדיניות הפרו־ישראלית והפרו־מלחמתית, כמשיחיים, הזויים או יוקדי זעם קדוש כלפי אויבים מעבר לאוקיינוס, שמעוור את עיניהם.
בניגוד לנטייה של הימין השמרני ב"פוקס ניוז" להגזים, לנפח עובדות או להתמסר לקונספירציות באופן המזכיר את "ערוץ 14" שלנו, נדמה שהפעם חלק ממבקרי ישראל דווקא עושים מאמץ להצטייר כשפויים
מייגן קלי היא דוגמה טובה. המגישה הבלונדינית, שנראית כאילו נגזרה מתוך ספר ההוראות השוביניסטי־לבן־פרוטסטנטי של מרדוק משנות ה־90, כבר הוכיחה בעבר שהיא רחוקה מלהיות פראיירית או "גיישת פוקס", כשהטיחה באוזניו של טראמפ את מעלליו המיזוגיניים במהלך עימות רפובליקאי מתוקשר בבחירות 2016 – וסירבה בתוקף להתנצל בפניו.
כעת קלי, שמגישה תוכנית אקטואליה פופולרית ברשת, מובילה קו נוקשה נגד ישראל והמלחמה באיראן, והצליחה לגייס לצידה את מרג'ורי טיילור גרין – פוליטיקאית שמרנית אחרת שפעם נחשבה לבת בריתו של טראמפ, ואחת מנציגות תנועת Make America Great Again – MAGA.
מה שמעניין בריאיון של טיילור גרין לקלי הוא ההיאחזות בטיעונים כלכליים־פנימיים, כמו יוקר המחיה – שעליהם בדרך כלל מוכרעות בחירות בארה"ב – כדי להסביר מדוע אמריקה צריכה להימנע מלהישאב לסכסוכים הישראליים במזרח התיכון.
קלי אף לועגת לבן בריתו הוותיק של טראמפ, הסנאטור לינדזי גרהאם מדרום קרוליינה, שמבטא באופן שגוי את המונח אנטישמיות, ומציגה אותו כמי שמעדיף את ישראל על פני קהל הבוחרים שלו בארה"ב.
ה"חדשות הטובות" הן שעדיין לא הוכח שטראמפ אכן יצא למלחמה עם איראן כדי לספק את מאווייו של ראש ממשלת ישראל.
למעשה, בריקוד השיגעון המתמיד של צמד המנהיגים – שמתחרים ביכולת לספר לציבור ולעיתונאים שקרים בקצב מסחרר – גם השאלה מי הגה והחליט על המלחמה המשותפת היא עניין למשחק כוחות ילדותי
למעשה, בריקוד השיגעון המתמיד של צמד המנהיגים – שמתחרים ביכולת לספר לציבור ולעיתונאים שקרים בקצב מסחרר – גם השאלה מי הגה והחליט על המלחמה המשותפת היא עניין למשחק כוחות ילדותי.
כשנשאל טראמפ מפורשות אם נתניהו "סחב" אותו למלחמה נגד איראן, הוא הגיב: "לא, ייתכן שאני הכרחתי את ישראל (לצאת למלחמה)".
דיפלומטיה צינית על גבם של האיראנים המסכנים
במכתב ההתפטרות שלו השבוע טען ג'ו קנט, ראש המערך ללוחמה בטרור, כי ממשל טראמפ יצא למלחמה בעקבות קמפיין דיסאינפורמציה ישראלי, בדומה לקמפיין שהוביל את הנשיא לשעבר ג'ורג' בוש לצאת למלחמה בעיראק ב־2003.
יש כמובן הבדלים משמעותיים בין אז להיום. בראש ובראשונה, המערכה בעיראק כללה הרבה "מגפיים על הקרקע" – כלומר, יחידות שדה שפולשות וכובשות את המדינה. ויש גם סיבות לפקפק באמינותו או בניקיון כפיו של קנט בכל הנוגע לישראל.
אבל נדמה שעבור התקשורת הליברלית והממסדית באמריקה די בכך שהמלחמה הזאת מנוהלת הרחק מהבית, וללא איום ממשי על ארה"ב, כדי לטפח משטמה כלפיה ולהיות סקפטית לגבי המצע העובדתי שמספקים צמד המנהיגים לציבור במסגרת המטרות המעומעמות של המבצע ("לייצר את התנאים להפיכה משטרית באיראן").
אם השמאל הליברלי מתאחד עם הימין הטראמפיסטי – קל להם יותר למסגר את הביקורת על ישראל כעניינית
ב"וושינגטון פוסט" התפרסם בימים האחרונים סיפור המתאר כיצד בזמן שישראל מעודדת בהודעות רשמיות את העם האיראני לצאת לרחובות ולקחת את המושכות מהמשטר הדיקטטורי הדועך, דיפלומטים שלה מדווחים לכאורה בחשאי לאמריקאים כי ההערכות המודיעיניות מצביעות על כך שהמפגינים "יישחטו" אם יעשו זאת.
במילים אחרות, לפי התיאור הזה, ישראל מפעילה דיפלומטיה צינית על גבם של אזרחים איראנים.
בישראל כנראה לא יגלו עניין רחב בסיפור כזה – מתוך גישה בדלנית ופופולרית, שהתחזקה אחרי שבעה באוקטובר, ומוכנה להקריב חפים מפשע למען האינטרסים של מדינת ישראל.
אולם, בציבור הליברלי האמריקאי, שחלקו עדיין "ווקי" מאוד, סיפור כזה מציג את ישראל כמעצמה אזורית מרושעת וחסרת רחמים, ולא כשותפה לתהליך מלחמתי שיביא לעתיד של שלום באזור ובעולם, כפי שאולי היינו רוצים להיתפס.
אם השמאל הליברלי, זה שבעבר נשא על כפיים את ברני סנדרס, מתאחד עם השמאל הביידני, המתון יותר (קמלה האריס הצהירה לאחרונה שמדובר במלחמה שהציבור האמריקאי אינו מעוניין בה), ושניהם מתאחדים עם הימין הטראמפיסטי, שבחר נשיא כדי שיהפוך את "אמריקה לגדולה" ולא את "ישראל לבטוחה" – קל להם יותר למסגר את הביקורת על ישראל כעניינית ולהדוף טענות לאנטישמיות.
אם אחרי שבעה באוקטובר אפשר היה להצביע על מכפישי ישראל בולטים כמו סוזן סרנדון כאנטישמים, הרי שכעת, עם דעיכת משבר החטופים, קל יותר לעשות הפרדה ולהצהיר: "יש לי חברים יהודים, אבל…"
במילים אחרות, אם אחרי שבעה באוקטובר אפשר היה להצביע על מכפישי ישראל בולטים כמו סוזן סרנדון (שנזרקה מסוכנות השחקנים ההוליוודית שלה בעקבות הערות נגד ישראל ויהודים) כאנטישמים, הרי שכעת, עם דעיכת משבר החטופים, קל יותר לעשות הפרדה ולהצהיר: "יש לי חברים יהודים, אבל…"
המגיש הפופולרי והאנטי־ציוני חסן פיקר (המוכר כ"חסנאבי") העלה השבוע תרחיש מעניין: גאווין ניוסם, מושל קליפורניה הליברלי, מתמודד בבחירות הבאות מטעם המפלגה הדמוקרטית ומייצג תמיכה מתונה ומסורתית בישראל, בעוד מולו רץ טאקר קרלסון כנציג הרפובליקאים על טיקט הרוכב על הסנטימנט האנטי־ישראלי הגואה, ואף מאשים את ניוסום ככלב דאשבורד כנוע של האומה הציונית.
בתרחיש כזה קרלסון מנצח בענק, במספרים המזכירים את רונלד רייגן (שזכה ב־49 מתוך 50 המדינות), ובפעם הראשונה בהיסטוריה האמריקאית תמיכה בישראל הופכת לאבן נגף מובהקת עבור מועמד לנשיאות. במקרה כזה טראמפ כבר לא יהיה בבית הלבן (ואולי גם נתניהו כבר לא יהיה בבלפור) – אבל גל של פשיזם שוטף את אמריקה, ואנחנו נמשיך לשלם את המחיר לדורות קדימה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו