ב-29 באוגוסט, 1929, הנסיך מוחמד עלי באשא, דודו ויורש העצר לעתיד של מלך מצרים פארוק, נכנס לשגרירות הבריטית באיסטנבול ומסר באופן אישי מכתב דרמטי לשגריר הבריטי סר ג'ורג' קלרק.
המכתב היה מיועד לנציב הבריטי העליון של פלשתינה, סר ג'ון צ'נסלור, והנסיך ביקש מהשגריר קלרק להעביר את המכתב לצ'נסלור בירושלים.
הנסיך כתב וחתם על המכתב פחות משבוע לאחר מקרי הטבח בחברון ב-24 באוגוסט 1929, לאחר חודשים של עלייה במתח בכותל המערבי.
המכתב התחיל מגינוי האלימות, שבו הנסיך הביע תקווה לכך שהערבים והיהודים יצליחו למצוא את עמק השווה בדרכי שלום. הנסיך גם הציע הצעה מדהימה:
"ההצעה שלי לפתרון היא שבמקום מאבק או יחס לא הוגן מצד אחד הצדדים או השני, יהיה הרבה יותר טוב להגיע להבנות. המוסלמים יהיו עשויים להסכים לקבל סכום כסף שיעזור להם להועיל לקהילה, ומשום שהיהודים עשירים, אם דבר זה (הכותל המערבי) כל כך נחשק מצידם, אין סיבה שהם לא ישלמו עליו. אם הדבר הזה יהיה אפשרי לביצוע, הוא ימנע כפייה ואפשרות לחוסר צדק לאחד הצדדים.
"נכון לעכשיו אני בטוח שהמוסלמים והערבים לא יסכימו לקבל סכום כמו 10,000 ליש"ט או אפילו 20,000 ליש"ט על משהו שהכבוד שלהם כל-כך מעורב בו… תנו להם 100,000 ליש"ט ואני בטוח שהם יסכימו ליישב את המחלוקות".
זהו סיפור ההצעה המפתיעה של הנסיך מוחמד עלי באשא למכור את הכותל המערבי ליהודים, שנחשף כאן לראשונה.
הסמל שמגדיר את העימות
הר הבית והכותל המערבי מהווים היום את הסמלים הדתיים המגדירים ביותר של העימות הערבי-ישראלי. הדבר היה דומה בשנות ה-20 של המאה הקודמת, לאחר הכיבוש הבריטי של פלשתינה.
מוסלמים ויהודים נכנסו לעימותים שוב ושוב סביב הכותל במהלך העשור ההוא.
היהודים טענו לזכויות תפילה בכותל, השריד האחרון של בית המקדש העתיק והאתר הקדוש ביותר בו היהודים יכולים לשאת תפילה. יהודים התפללו ליד הכותל ברציפות מאז הכיבוש הרומאי.
המוסלמים, מצידם, התייחסו גם הם לכותל (או הבוראק, על שם הסוס של מוחמד אותו המלאך גבריאל, על פי האגדה מוסלמית, קשר ברצועה לכותל בסופו של המסע האלוהי של מוחמד ממכה) בתור אתר אסלאמי קדוש שהוקדש בתור נכס של הוואקף לפני קרוב לאלף שנים.
המוסלמים טענו לבעלות מלאה על הכותל ועל הרצועה הצרה של המדרכה הפונה לכותל. לפני 1967, כפי שמוצג בצילומים, המדרכה הייתה ממוקמת בין הכותל מצד אחד לאזור קטן של מגורים בצד השני, הידוע בתור "שכונת המוגרבים".
המוסלמים סירבו לתת ליהודים זכויות כלשהן לתפילה בכותל, מחשש שהם ישתמשו בכך כדי להכניס את הרגל בדלת ולהשתלט על יותר ויותר נכסים מוסלמים, עד להשתלטות מוחלטת על כל אזור הר הבית.
במהלך התקופה העותמאנית, נהגו היהודים לשלם שוחד קטן כדי להביא כיסאות וספסלים לכותל, אף שהרשויות העותמאניות הוציאו פסיקה רשמית האוסרת על פרקטיקות כאלו ב-1911.
לאחר שהבריטים השתלטו על ירושלים בדצמבר 1917, התחייב גנרל אלנבי באופן מיידי לכבד את הסטטוס קוו, השומר על האתרים הקדושים.
ההתחייבות של אלנבי הוטמעה בתור תפיסה משפטית חמש שנים לאחר מכן, בסעיף 13 של המנדט על פלשתינה, הדורש מהבריטים "לשמור על זכויות קיימות" באתרים הקדושים.
הבריטים מצאו עצמם במהרה בלב העימות בין הטענה של היהודים לבין הטענה של המוסלמים, על זכויות ובעלות על הכותל המערבי והמדרכה הפונה לכותל.
הרשויות המנדטוריות התקשו לאכוף את הסטטוס קוו השביר, שנשמר במהלך התקופה העותמאנית, ושלפיו הותר ליהודים להתפלל באופן אינדיבידואלי מול הכותל, אבל הם לא הורשו לנקוט צעדים שעשויים להיראות כלקיחת בעלות סימבולית על הכותל.
לפיכך, אכפו הבריטים את האיסור הטורקי על כך שהיהודים יביאו כיסאות וספסלים לכותל, כמו גם ציוד של תפילה בקהל.
המתחים הובילו למחלוקת בכותל במהלך פסח 1922, יום כיפור 1923 ויום כיפור 1925. העימות הבולט ביותר התרחש ביום כיפור 1928, אז סגן הנציב הבריטי בירושלים, אי. קית'-רואץ', הורה על הסרה בכוח של מחיצה שמיקמו היהודים על המדרכה מול הכותל, כדי להפריד בין גברים לנשים. בתגובה הגישו היהודים מחאה זועמת לחבר הלאומים.
המתחים המשיכו להחמיר במהלך 1929, אז המופתי, חאג' אמין אל חוסייני, השיק את "קמפיין הבוראק", לביסוס הסנטימנט המוסלמי והערבי-לאומני, סביב המחלוקת על הכותל. גם היהודים מצדם יצרו ארגונים "להגנה" על הזכויות שלטענתם יש להם בכותל.
המתחים הגיעו לנקודת רתיחה והתפוצצו לכדי אלימות באוגוסט 1929. בתשעה באב (15 באוגוסט) 1929, צעדה קבוצה של יהודים צעירים אל הכותל, ובהגיעם הניפו דגל כחול לבן, הקשיבו לנאום קצר של אחד ממנהיגיהם, ושרו את התקווה.
ההיסטוריה של העימותים בכותל במהלך שנות ה-1920 סופרה פעמים רבות, אבל חלקיה הפחות ידועים היו ניסיונותיהם של יהודים ובריטים להגיע להסכם עם המוסלמים על רכישת האזור שלפני הכותל והכותל עצמו
יום למחרת ערכו המוסלמים הפגנת נגד, ביום הולדתו של הנביא מוחמד. ההפגנה המוסלמית הפכה במהירות לאלימות, והובילה לרצח של כמה יהודים מחוץ לעיר העתיקה. האלימות המשיכה גם בשבוע שלאחר מכן, והגיעה בשיאה לטבח חברון ב-24 באוגוסט 1929, שם נטבחו כ-60 יהודים.
בעוד שההיסטוריה של העימותים האלימים בכותל במהלך שנות ה-1920 סופרו פעמים רבות, החלקים הפחות ידועים היו ניסיונותיהם של היהודים והבריטים להגיע להסכם עם המוסלמים על רכישת האזור שלפני הכותל ואת הכותל עצמו.
באביב 1918, לדוגמה, ניגש חיים ויצמן לממשלה הצבאית הבריטית בנוגע לרכישת הכותל ושטח המדרכה, יחד עם המגורים של המוגרבים.
המושל הצבאי, סר רונלד סטורס, היה מי שהציף את הרעיון מול הקהילה המוסלמית. סטורס דיווח כי המוסלמים נעלבו, ואמר כי "זו הייתה טעות מרה של מדיניות מצד הממשל הצבאי אפילו להעלות את השאלה בכלל".
באוגוסט 1918, נציג בריטי רשמי נוסף, בריגדיר ג'נרל סר גילברט קלייטון, אמר למוסלמים שהם יכולים להבטיח לעצמם "סכום כסף גדול עבור נכס שהיה בעל שווי נמוך באותה נקודת זמן". ואולם המוסלמים התנגדו לכל יוזמה שכזו, מתוך חשש כי זה יהיה הצעד הראשון לכיוון השתלטות יהודית על הר הבית.
באוקטובר 1918, הודיע קלייטון ללונדון על ניסיון יהודי, לרכוש את הכותל ללא אישור, שהתערב במאמצים המתמשכים והשקטים של קלייטון לשכנע את הערבים לשקול מכירה של הכותל:
"עד לאחרונה, הסימנים היו לכך שהמכובדים המוסלמים לא התחילו להתרשם מטיעונים שהסבירו להם בפירוט רב לטובת העסקה (שהיהודים ירכשו את הכותל). חוסר התקווה… של השגת ההון ליישום הצעד… השיפוץ של הר הבית, האפשרות של חידוש המלאי בכספות של הוואקף, ובכך לקדם את החינוך המוסלמי, חוסר החשיבות וההזנחה ההשוואתית של הבניינים והתושבים (המרוקאים) שלהם ברובע, החשש האורב לכך שביום מן הימים הנכס יימסר בתמורה אפסית (כחלק מתכנית שיפור עירונית או סיבה אחרת), עליו הם יכולים לקבל היום סכום כסף גדול – אלו ושיקולים רבים נוספים היו נראים שמשנים את גישת ה'איננו יכולים' מחשש ביקורתי מההשפעה של הסביבה המקומית והעולם האסלאמי הכללי.
"לעומת זאת, מהרגע שהיה נראה שנעשה ניסיון מצד יהודי מירושלים (ללא ספק ללא המודעות של ועד הצירים הציוני) להיכנס לחוזה כספי ישיר עם המוסלמים, הם נכנסו למצב של פניקה, ובאותו היום העניינים הפכו מרעים לגרועים יותר בכל הנוגע לתקוות של הציונים בהיבט זה".
ב-1926, החל ניסיון יהודי לרכוש נכסים מול הכותל בתור צעד ראשון לקראת רכישת כל אזור המוגרבים, ובסופו של דבר את הכותל עצמו.
בתחילת אוקטובר 1928 הציע פרדריק קיש, נציג ציוני רשמי שגר בירושלים, במכתב סודי ששיגר לנציג ציוני בכיר בלונדון, כי המוסלמים יסכימו למכור את המדרכה ואת אזור המוגרבים ליהודים בתמורה ל-100,000 ליש"ט, "בתמורה לאזור מתאים אחר בעיר העתיקה, עם התוספת הבלתי נמנעת של תשלום מזומן לטובת רשויות הוואקף".
אך המאמצים האלו, כמו הקודמים להם, לא התקדמו לשום מקום.
שלוש יוזמות ייחודיות
בימים שאחרי הטבח בחברון, צצו לפתע שלוש יוזמות חדשות. אמנם אף אחת מהיוזמות החדשות הללו לא צלחה, אבל הקרבה הצמודה שלהן והאופי הדרמטי של ההצגה שלהן הופכים אותן, ובמיוחד את ההצעה של הנסיך מוחמד עלי באשא, לייחודיות בהיסטוריה של פלשתינה המנדטורית.
היזמה הראשונה הגיעה ממצרי יהודי בולט, הברון פליקס דה מנשה, נשיא הקהילה העברית באלכסנדריה. ב-26 באוגוסט 1929, יומיים בלבד לאחר הטבח בחברון, נכנס מנשה לשגרירות הבריטית בפריז, ופגש את אדריאן הולמן, המשנה למזכיר בשגרירות. מאוחר יותר באותו יום, יצר הולמן קשר עם משרד החוץ בלונדון ודיווח על הפגישה במברק ששיגר:
"(מנשה) הסביר לי בפירוט כי מקרים תכופים של התפרעויות בכותל המערבי נבעו מהעובדה שהבניינים שמסביב הכותל נמצאים בידי המוסלמים ותמיד נחשבו על ידי הממשל הבריטי למבנים בעלי מאפיינים דתיים. כתוצאה מכך הדבר תמיד הוביל לכך שעבור היהודים היה זה בלתי אפשרי לרכוש בניינים בשטח האמור, וכך למנוע בעיות בעתיד.
"הוא טען כי הבניינים האלו היו אזרחיים לחלוטין ולא דתיים וכי אותה נקודת זמן הייתה עשויה להיות הזדמנות לכך שהממשל הבריטי ישקול מחדש מתן אפשרות לקהילה היהודית לארגן רכישה של הבניינים להריסה ומטרות אחרות. הוא היה בטוח כי אם הדבר היה נעשה, הקהילה היהודית בכל העולם הייתה מצליחה למצוא את סכום הכסף הנדרש".
ג'ורג' וו. רנדל מהמחלקה המזרחית של משרד החוץ הגיב למברק של הולמן ב-7 בספטמבר, וציין כי המוסלמים ראו בכותל אתר דתי ואינם מוכנים למכור את המגורים הצמודים אליו ליהודים.
רנדל צינן עוד את הרעיון, והוסיף כי "משרד המושבות מכיר, לדעתי, את היתרונות והקשיים של פתרון דומה להצעה של הברון דה מנשה, וכאשר רואים עד כמה הם עסוקים כרגע עם שלל משברים במזרח התיכון, אני לא מוסיף לתכתובת שלהם על ידי העברת ההצעה אליהם".
מנשה שלח לויצמן מכתב בכתב יד בצרפתית, שבו דיווח על פגישתו עם הולמן בשגרירות הבריטית בפריז: "אני משוכנע שאם היהודים עומדים אי פעם לקנות את הוואקף הזה, זהו הזמן הנכון, מבחינה פסיכולוגית, למציאת הסכום הנדרש…". לא נמצא תיעוד המורה כי מנשה פעל בשמו של ויצמן, או אם ויצמן אי פעם השיב למנשה.
היזמה השנייה הגיעה מפנחס רוטנברג, מנהל חברת החשמל של פלשתינה. ב-29 באוגוסט, 1929, שלושה ימים לאחר הפגישה של מנשה בשגרירות הבריטית בפריז, רוטנברג שלח מכתב ללורד רידינג (שהיה ידוע קודם לכם בתור רופוס אייזקס, יהודי ויו"ר חברת החשמל של פלשתינה), המפציר בממשל הבריטי להפקיע את כל האזור שמול הכותל המערבי ליצירת "מרחב תפילה מתאים ומכובד ליהודים".
לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה הוצף רעיון ההפקעה, אך מעולם זה לא קרה בדרגים כה גבוהים. רוטנברג היה איש עסקים יהודי בולט במיוחד בפלשתינה והיו"ר העתידי של הוועד הלאומי. הלורד רידינג לקח את הנושא לרמה הגבוהה ביותר של הממשל הבריטי, והעביר את מכתבו של רוטנברג לראש הממשלה רמזי מקדונלנד יום לאחר מכן, עם מכתב נוסף של תמיכה:
"אני תומך בכך שיש לנקוט בצעדים מוקדם ככל הניתן כדי להשלים את המטרה הזו של מחלוקת על ידי הפקעת השטח הרחב יותר, כפי שהוצע על ידי מר רוטנברג במכתב אליי. אני מבין שהדבר עשוי להיות מושג ללא התערבות באף חלק מ"השטחים הקדושים" המוסלמים".
עם זאת, מהצעתו של רוטנברג להפקעה לא יצא דבר. משרד המושבות הגיב בשלילה, וציין כי "בעת הנוכחית אין הזדמנות לשיקול השאלה על הפקעה מתחייבת… בנפרד להיבט המשפטי, פעולה שכזו תגרור מחאה גדולה בקרב המוסלמים, ולכן העמדה שלנו היא כי הפקעה אינה באה בחשבון".
בנוסף, אמר הנציב העליון צ'נסלור לוועדת המנדטים הקבועה (PMC) של חבר הלאומים כבר ביולי 1929 כי המסקנה הראשונה שאליה הגיע לאחר ההגעה לפלשתינה בתור נציב עליון ולימוד נושא הכותל המערבי כי "אסור שיהיה ניסיון כלשהו להפקעה, לטובת היהודית, של האזור המרוצף מול הכותל".
עם זאת, באותה פגישה של ה-PMC, צ'נסלור חשף כי ביקש באופן אישי מהמופתי לשקול מכירה של המגורים של המוגרבים ("פחונים עלובים" כפי שתיאר אותם) ליהודים, מתוך הנחה שהיהודים ישלמו על העברת התושבים המוגרבים לפתרונות דיור משופרים במקום אחר.
צ'נסלור הסביר כי היהודים יצליחו "ליצור שם חצר מוקפת מרפסת בה הם יוכלו להתפלל בדרכי שלום ובסביבה מכובדת".
ויצמן אימץ את הרעיון והיו לו 70,000 ליש"ט מוכנים. אבל המופתי דחה את התכנית, גם לאחר שצ'נסלור הציע כי המופתי ישקול מכירה עקיפה, בה המופתי יעביר את הנכס לממשלת המנדט בתור גורם מתווך, וכי היא זו שתשלים את המכירה ליהודים, ובכך תאפשר למופתי להימנע מכך שייראה כמי שמכר נכס מוסלמי ליהודים.
הצעה חסרת תקדים
היזמה השלישית כללה את הנסיך מוחמד עלי באשא ממצרים. עלי באשא בנה את ארמון הנסיך מוחמד עלי (Manial Palace) באי רודה של נהר הנילוס בקהיר. הנסיך היה דודו ויורש העצר העתידי של פארוק, המלך לעתיד של מצרים. אלו שהכירו את עלי באשא ראו בו "אדם מאוד ליברלי" עם "התנהגות אצילית".
סטורס תיאר את עלי באשא בזיכרונותיו בתור "הנסיך מוחמד, יורש העצר לעתיד, עם טבעת המזל הגדולה שלו מאמרלד, השפע האוריינטלי שזכה לתחייה מחודשת בארמון שלו, ההתנהגות האצילית שלו והבידור מלא החן שלו; המחויבות שלו לאמו".
עורך הדין היהודי מאלכסנדריה, אלק אלכסנדר, תיאר את עלי באשא בתור "האדם האחד שיכול להשתמש במאפיינים הטובים שלו להשכנת שלום בין מוסלמים ליהודים".
בצירוף מקרים מדהים של ההיסטוריה, עלי באשא נכנס לתמונה ב-29 באוגוסט, 1929, באותו יום שבו רוטנברג שלח את המכתב ללורד רדינג, ושלושה ימים לאחר הפגישה של מנשה עם הולמן בשגרירות הבריטית בפריז.
באותו יום גורלי של ה-29 באוגוסט 1929, בעת ביקור באיסטנבול, הוא הגיש במו ידיו לשגריר הבריטי בטורקיה, סר ג'ורג' קלרק, מכתב המיועד לנציב הבריטי העליון בירושלים. המכתב כלל הצעה מדהימה מעלי באשא לפתרון המחלוקת בין מוסלמים ויהודים לגבי הכותל המערבי:
"לאחר ששמעתי על הבעיות המתרחשות בפלשתינה בין יהודים למוסלמים, ובעקבות ידע על השאיפות של הערבים והמוסלמים, חשבתי שאוכל להיות לעזר בפירוט הצעה אשר על פיה הוויכוח עשוי להסתיים בדרכי שלום.
"המוסלמים והערבים שולטים בפלשתינה במהלך יותר מאלף שנים, הם נלחמו על הכבוד שלכם ולא רצו להפסיד משהו שהם השיגו בתור נכס משלהם. הם חוששים מכך שבאמצעות ערוצים מנהלתיים או באמצעות כוח, הם יוכרחו בסופו של דבר לוותר על הזכויות בהן החזיקו זמן כה רב. כולם יודעים שבכל מדינה על פי חוק לאחר זמן מסוים מתבססות זכויות קניין. במקרה זה, הזכויות של המוסלמים מתוארכות אלף שנים לאחור.
"ההצעה שלי לפתרון היא, שבמקום מאבק או יחס לא צודק כלפי אחד הצדדים, יהיה הרבה יותר טוב להגיע להבנה. המוסלמים עשויים להסכים על קבלת סכום כסף שיעזור להם להועיל לקהילה, ומשום שהיהודים עשירים, אם הדבר כה נחשק על ידם, אין סיבה לכך שהם לא ישלמו עליו. אם הדברים יוכלו להתבצע, הדבר ימנע כפייה וחוסר צדק אפשרי לאחד משני הצדדים.
"נכון לעכשיו אני בטוח שהמוסלמים והערבים לא יקבלו סכום קטן כמו 10,000 ליש"ט או אפילו 20,000 ליש"ט עבור נושא שבו הכבוד שלהם מעורב כל כך. בציריך אספו הציונים 240,000 ליש"ט עבור פלשתינה. תנו להם לקבל 100,000 ליש"ט, ואני מרגיש בטוח שהם יצליחו ליישב את המחלוקת".
אף שהמכתב לא מציין באופן ספציפי "מכירה" של הכותל, עלי באשא הבהיר בפגישה שלו עם השגריר קלרק כי מכירת הכותל הייתה בדיוק הכוונה שלו.
על פי המחשבה של קלרק על השיחה בזמן אמת, עלי באשא "הגיש" הצעה שעשויה, לדעתו, לספק פתרון לשאלה של הכותל המערבי בירושלים", במיוחד "הרעיון של יהודים שקונים את הכותל".
אף אחד בעולם המוסלמי לא הציע קודם לכן – ולא מאז – למכור את הכותל המערבי ליהודים. עלי באשא לבטח לא דיבר על כך ולו במילה עם אדם כלשהו בעולם המוסלמי, משום שהוא חי בשלום במשך שלושה עשורים לאחר מכן
ואולם השגריר קלרק מעולם לא העביר את המכתב של עלי באשא לנציב העליון צ'נסלור בירושלים. במקום זאת, שלח קלרק את המכתב של עלי באשא ישירות למשרד החוץ בלונדון, יחד עם הערה המוסיפה את האבחנה שלו כי "הרעיון של היהודים הקונים את הכותל נשקל זמן רב ונדחה, והאירועים האחרונים נראים חיוביים באופן מסוים כלפי הרעיון של המוסלמים המקבלים מחיר שמגיע ל-100,000 ליש"ט, מתוך הנחה כי היהודים יהיו מוכנים להציע את הסכום הזה".
משרד החוץ שמר את ההערה המקורית של קלרק בארכיון שלו, יחד עם עותק של המכתב של עלי באשא. במשרד החוץ הוסיפו את התיאור הבא ביחד למכתב של הנסיך:
וו. ל. נייט ממשרד החוץ הוסיף הערה סרקסטית בכתב יד מספר ימים לאחר מכן:
"נראה מהפסקה האחרונה של המכתב של הנסיך שבעוד שהערבים מירושלים דוחים בבוז את מכירת הכבוד שלהם בזול, הם ככל הנראה יהיו מוכנים לעשות זאת עבור 100,000 ליש"ט!".
משרד החוץ תיעד לאחר מכן את המכתב של הנסיך באינדקס הרשמי של 1929 בתור "הצעה למכירה של הכותל ליהודים על ידי מוסלמים, של הנסיך מוחמד עלי באשא".
משרד החוץ שלח את העותק המקורי של המכתב של עלי באשא, יחד עם כרטיס הביקור שעלי באשא נתן לשגריר קלרק, למשרד המושבות. אבל שם תויקו שני הפריטים יחד למעטפה, למשך 90 השנים הבאות.
המכתב של עלי באשא היה יוצא דופן. אף אחד בעולם המוסלמי לא הציע קודם לכן – ולא מאז – למכור את הכותל המערבי ליהודים.
עלי באשא לבטח לא דיבר על כך ולו במילה עם אדם כלשהו בעולם המוסלמי, משום שהוא חי בשלום במשך שלושה עשורים לאחר מכן.
כמו כן אין עדות לכך רשות כלשהי מהרשויות המוסלמיות בירושלים הציעה את ההצעה. אבל המכתב של עלי באשא מייצג בכל זאת צעד יוצא דופן ואמיץ – אם לא דון-קישוטי, עבור אדם ערבי בולט ויורש עצר לעתיד למלך מצרים, שננקט זמן כה קצר לאחר התקריות האלימות באוגוסט 1929.
המכתב גם פוגע באופן חמור בטענות של המוסלמים ביחס לקדושה של הבוראק. עלי באשא לבטח מעולם לא חלם על הצעה למכירת המקדשים הקדושים באמת למוסלמים, כמו כיפת הסלע או מסגד אל אקצה, ליהודים, וברור שהוא לא מתייחס לכותל המערבי כאל אתר מוסלמי דתי, אפילו לא שולי. אכן, לא קיימת עדות לתפילה או הוקרה כלשהי בבוראק מאז הכיבוש המוסלמי של ירושלים במאה השביעית.
יתרה מכך, במהלך משפט ב-1930, שנערך על ידי שלושה שופטים מוסמכים של חבר הלאומים, שדן בתביעה של מוסלמים נגד יהודים ביחס לזכויות שלהם והטענות שלהם לגבי הכותל המערבי, הצד היהודי הציג עדות לכך שהמוסלמים לכלכו שוב ושוב את הכותל והמדרכה.
ד"ר מרדכי אליאש, עורך הדין הירושלמי שייצג את הצד היהודי, אמר לאחר נאום הפתיחה שלו (עמודים 53-54 בתעתיק, העותק היחיד ששרד אשר נמצא בקינגס קולג', לונדון):
"עדות תובא לפניכם על כך ששוב ושוב הכותל חולל על ידי מריחה של צרכים על אבניו. זוהמה וזבל תמיד נערמו שם על ידי המוגרבים, על פי רשות שניתנה להם, בעוד שאינדיבידואלים יהודים שוב ושוב ארגנו קהילות שקיבלו תשלום לניקוי וטאטוא האזור שמול הכותל, ויוצג בפניכם כי בעקבות התערבות יהודית, ניקוז של ביוב לא הונח קרוב לכותל…"
בכל מקרה, לא נמצא תיעוד נוסף הקשור להצעה של עלי באשא, וגם אין עדות בתיקים של צ'נסלור או ביומן שלו שמוכיחים אפילו ברמז על כך שידע על קיום המכתב.
המכתב המקורי של עלי באשא, המכיל את ההצעה הערבית היחידה למכירה הכותל ליהודים, נותרה קרובה במשרד המושבות ב-90 השנים שלאחר מכן.
שניים מההיסטוריונים המובילים בישראל לתקופת המנדט, פרופסור מוטי גולני מאוניברסיטת תל אביב ופרופסור הלל כהן מהאוניברסיטה העברית בירושלים, בחנו את המכתב של עלי באשא ואת המסמכים הקשורים, לבקשת כותב כתבה זו, בשנה שעברה.
שני הפרופסורים אמרו כי הם לא היו מודעים למכתב של עלי באשא או לכל פרסום קודם המציין אותו.
גולני קרא לו "גילוי משמעותי". כהן ציין תחילה את היעדר היחס הספציפי ל"מכירה" של הכותל בטקסט של המכתב של עלי באשא, אבל לאחר קריאת ההערה של קלרק למשרד החוץ, הוא הכיר בכך שהמכתב של עלי באשא אכן העביר הצעה עקיפה למכירת הכותל.
נותרה שאלה אחת: האם יש אפשרות שעלי באשא ומנשה ידעו האחד על היוזמות של השני? בטווח של שלושה ימים, ניגשו בנפרד שני מצרים בולטים מאוד, אחד מוסלמי ואחד יהודי, לשגרירויות בריטיות באיסטנבול ובפריז, כדי להציף את הרעיון שלפיו יהודים קונים את הכותל המערבי והאזור שסביבו.
אולי הם תיאמו את המאמצים שלהם ותזמנו אותו בזהירות כדי להימנע מזיהוי. אולי לאיש מהם לא היה מושג על הפעולה של השני, והביקורים שלהם בשגרירויות הבריטיות בפריז (ביום שני) ובאיסטנבול (יום חמישי) באותו שבוע, היו מקריים לחלוטין. אנחנו נשאיר לכם לפתור את התעלומה הזו.
בכל מקרה, המכתב של הנסיך מוחמד עלי באשא עומד כעדות ראויה לציון של אומץ ויצירתיות מצד אותו נסיך מצרי מתוחכם וארצי, שתוך סיכון אישי רב החל ביוזמה להביא שלום בין המוסלמים ליהודים במנדט של פלשתינה.
מכתבו של הנסיך, שנחבא בין התיקים במשרד המושבות במשך 90 השנים האחרונות, יכול כעת לקחת בגאווה את המקום הראוי לו בהיסטוריה.
סטיבן אי. זיפרסטיין הוא כותב הספר שייצא בקרוב " Law and the Arab-Israeli Conflict: The Trials of Palestine " (Routledge, מארס 2020), אשר ממנו לקוח מאמר זה. זיפרסטיין, לשעבר תובע פדרלי בארצות הברית, הוא עמית בכיר במרכז לפיתוח המזרח התיכון ב-UCLA. הוא גם מלמד בתכנית ללימודים גלובליים ובבית הספר לענייני ציבור של UCLA, ובתור פרופסור אורח בפקולטת בוכמן למשפטים, אוניברסיטת תל אביב (כל הזכויות שמורות, סטיבן אי. זיפרסטיין, 2020)
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו