עסקת המאה, הבטיח נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לפני כמה שבועות, תהפוך את חיי הפלסטינים לטובים הרבה יותר. השקעות, תעסוקה וכל שאר הגזרים שמנופפים לעיניהם כבר שלושה עשורים. גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, לפני כשבוע שבועיים, במסע הבחירות הנמרץ שלו, הבטיח לאזרחי ישראל הערבים כי מדיניותו הכלכלית תיטיב עמם.

"שוויון לא מתבטא במילים," אמר נתניהו, "הוא מתבטא בסוף במעשים. קודם כל במשאבים".

הכלכלה, מסתמן שוב בשבועות האחרונים, היא הפתרון הנשלף מהמגירה לחוסר המוצא הפוליטי ובעיקר לחוסר הנכונות להכיר בפלסטינים כשווי ערך וראויים למעמד אזרחי. שהרי אם רק יסתפקו הפלסטינים משני עברי הקו הירוק בשיפור רמת חייהם, ובה בעת יוותרו על תביעתם לשוויון פוליטי ואזרחות משמעותית,  יבוא סוף למחלוקות.

באחת הסצינות הראשונות בסרט "סלמה", המתאר את המצעד שמוביל מרטין לותר קינג מסלמה למונטגומרי בדרישה לאפשר לאפרו-אמריקאים במדינות הדרום להצביע, נפגש קינג עם הנשיא דאז לינדון ג'ונסון, המנסה לשכנע אותו לוותר על המצעד.

ג'ונסון מסביר לקינג שהממשל שלו פועל נמרצות למען האפרו-אמריקאים כדי לשפר את מצבם הכלכלי, טענה שהיה בה מן האמת. ותר על המצעד, הוא מפציר בקינג, שצפוי להיתקל באלימות, ותוכל להשיג הישגים חסרי תקדים עבור ה"אנשים שלך".

קינג, הדוחה בלי היסוס את הבקשה, מסביר לנשיא שבלי זכויות פוליטיות לעולם לא יהיה שוויון אמיתי. אל מול אלימות והתנגדות של מי שהתעקשו לשמור על זכויות היתר שלהם, המצעד צעד. והשוויון, גם אם התמהמה ולא הושלם, עשה צעד חשוב.

ותר על המצעד, הפציר הנשיא לינדון ג'ונסון במרתין לותר קינג, ותשיג הישגים כלכליים חסרי תקדים ל"אנשים שלך". קינג, הדוחה ללא היסוס את הבקשה, מסביר לנשיא שבלי זכויות פוליטיות לעולם לא יהיה שוויון אמיתי

השימוש בכלכלה כמנוף לשינוי פוליטי איננו חדש כמובן. בשנות התשעים היה זה חזון ה"מזרח התיכון החדש" שחיבר בין צמיחה כלכלית לשלום. הגלובליזציה והכלכלה הגלובלית, נטען, הופכת סכסוכים טריטוריאליים לנחלת העבר, יוצרת שותפויות ומאפשרת פשרות חדשות. המציאות, בה הדיבידנדים של השלום התחלקו באופן לא שוויוני וזהויות טריטוריאליות לא נעלמו, טפחה על פני החזון.

אבל בעוד שבחזון המזרח התיכון החדש, הכלכלה נועדה לסייע בידי הפשרה הפוליטית – בגילגולו החדש של ה"שלום", הכלכלה נועדה להחליף אותה. תפיסה זו של קבוצות מיעוט או קבוצות ילידיות כמי שאינן ראויות או צריכות לקחת חלק בתהליך הפוליטי מהדהדת תפיסות קולוניאליסטיות שאבד עליהן הכלח, מוסרית ומעשית.

הפלסטינים, על פי ההגיון הזה, אמורים להסתפק במה שהוא שאינו דומה למדינה וגם לא יהיה כזה, תמורת הבטחה עלומה לצמיחה כלכלית. אותו הגיון הממיר זכויות אזרחיות בכלכליות, מסביר גם את הסתירה שבין חוק הלאום לתכנית 922 ל"פיתוח כלכלי של החברה הערבית". ההשקעה של מיליארדים בחברה הערבית, גם אם לא נאמר מפורשות, היא תחליף לזכויות הפוליטיות.

ומפורשות, ההטחה החוזרת ונשנית בחברי הכנסת הערבים שלא עושים מספיק עבור הציבור "שלהם" יותר מרומזת על הציפייה של רוב הציבור היהודי מחברי הכנסת הערבים: הסתפקו במה שנותנים לכם. אבל, כמו שהיטיב להסביר קינג, ללא הזכויות הפוליטיות המבטיחות את הזכות לקחת חלק בקביעת גורלם ואזרחות שוויונית מלאה, נותרות שאר הזכויות תלויות על בלימה.

תפיסה זו של קבוצות מיעוט כמי שאינן ראויות או צריכות לקחת חלק בתהליך הפוליטי מהדהדת תפיסות קולוניאליסטיות שאבד עליהן הכלח, מוסרית ומעשית

ודווקא מכיוון שזכויות כלכליות אינן תחליף לזכויות פוליטיות, ומכיוון שזכויות פוליטיות הן אבן יסוד לשוויון, יש מן הבשורה בהישג של הרשימה המשותפת. המפלגה הזו שנולדה מאילוץ אחוז החסימה, שנועד כמובן לצמצם את זכויותיהם הפוליטיות של האזרחים הערבים, מסרבת להתיישר עם הדרישה היהודית לקבל על עצמם מעמד אזרחי משני.

פיתוח כלכלי לצמצום הזנחה וקיפוח של שנים איננו פרס על התנהגות טובה אלא חובה בסיסית של מדינה דמוקרטית לאזרחיה, בדיוק כמו חינוך, בריאות ושיטור. נכונותה של הרשימה המשותפת להילחם למען הזכויות האלה, עבור כל האזרחים, צריכה להיות חלק ממאבק כולל של כל מי שמחויב לשוויון.

ולא פחות חשוב, ההתעקשות שלה להילחם על הזכויות הכלכליות מבלי לוותר לרגע על הזכויות הפוליטיות ושוויון אזרחי מלא היא אולי המקום ממנו יכול לצמוח שמאל אמיתי.

ובימים בהם פוליטיקאים ומי שמחשיבים עצמם אינטלקטואלים מודדים את תוצאות הבחירות במושגים של "רוב יהודי", לא מן הנמנע שהרשימה המשותפת מצילה את הפרויקט הציוני עצמו ומעצמו.

גיא בן-פורת הוא פרופסור למדע המדינה, ראש המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון. הוא כותב על תהליכי שלום, משטרה ומיעוטים, ועל יחסי דת-מדינה. חילוני, אבל מאמין בהפועל באר שבע

במסיבת העיתונאים שקיים בצאת שבת, בנימין נתניהו נדרש למדיניות חלוקת הנשקים המופקרת שמוביל השר איתמר בן גביר, על רקע הריגתו של יובל דורון קסטלמן ז"ל בידי חייל צה"ל. "במצב הקיים צריך להמשיך עם המדיניות הזו, אני בהחלט תומך בה. יכול להיות שנשלם על כך מחירים". השיב נתניהו, לפני שפרש ידיו לצדדים והוסיף: "אלה החיים".

נתניהו ידוע בזכות הרבה מתכונותיו. היכולת לאמפתיה אנושית בסיסית איננה אחת מהן. ועדיין, נדמה שגם הוותיקים שבמבקריו הופתעו ממופע כה מעורר קבס של ערלות לב. באגביות של אדם המדלג מעל גופת הומלס ברחוב ומבקש להתעלם מקיומו הלא נוח, נתניהו ביטל בתור גזירת גורל את הריגתו של אזרח, שמותו הוא תוצאה ישירה של מדיניות צמאת דם ומתירת דם שמקדמים שריו ושופריו, מדיניות של "קודם לירות – ורק אחר כך לשאול שאלות".

יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.

הקונספציה קרסה, כך אנו שומעים פעם אחר פעם מאז השבעה באוקטובר. כמעט אין תחום שבו אין שיקול דעת מוטעה, מחדל, שאננות ולא אחת שיקולים זרים ואטימות.

בתוך כך, כידוע, ישנה גם הקצנה דתית החודרת לשורות הצבא – כפי שמיטיב להסביר פרופ' יגיל לוי בספרו "המפקד האליון". הוא משרטט תהליך בו יותר ויותר חיילים חרד"לים נכנסים לצבא עם אמונתם, שכוללת הרחקת נשים, כשהיחס המבזה הזה מתקבל על ידי הרשויות. אך לצד זאת יש תהליך הפוך ממש באותו צבא – יחידות שבהן בולט רוב נשי. ביניהן התצפיתניות וגדוד השריונאיות, שהכו בתדהמה גם מפקדים בכירים בצבא.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.