צמתי רק פעם אחת בחיי. זה קרה בספטמבר 75. התחתנתי יום אחרי יום-הכיפורים ולא הייתי רעבה. ככה זה כשאת צעירה ותכף כלה. לא רעבה. אוכלים אהבה ושותים מים. העולם הוא בחור יפה ושחום שקוטף לך את הירח ותלכי אחריו בארץ לא זרועה.

צמתי רק פעם אחת בחיי. זה קרה בספטמבר 75. התחתנתי יום אחרי יום-הכיפורים ולא הייתי רעבה. ככה זה כשאת צעירה ותכף כלה. לא רעבה. אוכלים אהבה ושותים מים. העולם הוא בחור יפה ושחום

אבל זה צד אחד של יום הכיפורים שלי. בצד השני יש מלחמה. יום הכיפורים שלי זה 1973. בהחלט יכול להיות שאם הייתי חייל ולא חיילת הייתי מכתיבה את המילים האלה למוקירי זכרי בסיאנס, אבל ככה יצא. לא הלכתי אל מותי כמו בני דורי, חיילי המוצבים הקדמיים, למלחמה שלא ידעתי שהתחילה מעל לראש באשמת אדוני המלחמה שלעולם לא מתים, רק מתחלפים, לעזאזל. באתי מהדור ההוא ונשארתי כדי לכתוב שכלום לא השתנה. אם היו חוזרים היו משתאים: הזדקנתם. וגם: עדיין נלחמים?

נולדתי במשפחה פטריוטית. הורי עלו בחוסר כל למכורה שלי ארץ נוי אביונה בראשית שנות ה-30 של המאה הקודמת, והיו ממקימי המדינה. לא אלה עטורי התהילה אלא האפורים כשק. אלה שנצרפו בכור ההיתוך הלוהט אבל רקדו הורה ברחובות תל-אביב ביום הכרזת המדינה.

אבא שלי התגייס לחטיבת גבעתי של 48 והשתתף בקרבות הדרום. משם שלח לחברתו אורה, אמא שלי, מכתבים שנכתבו על צדו השני של דף קרבי שאבא קובנר חתום עליהם ובהם מילות עידוד לחיילים צעירים שהקיזו את דמם על מדינה שטרם קמה: "עיני העם צופות אלינו, לא נכזיב!!!".

על גב הדף כתב אבא לחברתו אורה:

"ממול יש לנו את התזמורת הסימפונית של המלך פארוק שמשמיעה לנו את הסימפוניה העצובה 'איבוד הנגב'. הכדורים שלנו ושלהם שורקים לנו סווינג אמריקאי באוויר…".

את שיר הרעות היה שר בדמעות ואת "האמיני יום יבוא" לאמא שלי ולארץ ישראל, אהובותיו הנצחית, ובלי טיפת ציניות.

לא הלכתי אל מותי כמו בני דורי, חיילי המוצבים הקדמיים. באתי מהדור ההוא ונשארתי כדי לכתוב שכלום לא השתנה. אם היו חוזרים היו משתאים: הזדקנתם. וגם: עדיין נלחמים?

כל זה לא הותיר ברירות לצאצאיו, אבל רצה הגורל ונולדתי ילדה והייתי חיילת ולא לוחמת. חבר שלי היה שם וחבר שלי לשעבר היה שם. אחותי שרה בלהקה צבאית ושרה "פשוט שריונר" במוצבים בסיני ואני הייתי סתם חיילת פושטית בלי תואר והדר עם חבר בסיני. ולא הבנתי שהאדמה רועדת עד שהבסיס שלי הפך למרכז גיוס ארצי ואוטובוסים יצאו ממנו לחזית, נושאים חיילי מילואים שלא ראו את החרב המתהפכת מעל מעל ראשיהם הצעירים. ואני לא צמה.

אבא שלי חיכה בסבלנות וקיבל נכדים זכרים שהמשיכו מורשת קרב משלהם ודי חבל, האמת. אל תשאלו אותי אם היה שווה. לא תשאלו – לא תקבלו תשובות קשות. הבנים שלי עשו שירות קרבי ביחידות לוחמות, כמו שסבא שלהם חלם. להשבעה שלהם הגיע גאה כטווס וכשאחד מהם סיים קורס קצינים קרביים לא ידע את נפשו, וכשהתנגן השיר "האמיני יום יבוא" על מגרש המסדרים בבה"ד 1, אבא שלי שר בקול רועם ועיניו הוצפו דמעות.

אבל המדינה המשיכה בשלה על הראש של נכדיו: לבנון, עופרת יצוקה ועמוד ענן וצוק איתן ומשענת קנה רצוץ. אני לא צמה, הו לא. במקום זה אני חושבת. גזרתי על עצמי תענית מחשבות של יום הכיפורים. חשבון הימים שחלפו, חשבון השנים, העידן, התמורות. איפה הייתי ומה עשיתי, איפה אני ואיפה המדינה. חושבת, נעצבת, אבל אוכלת.

חיי חולפים לפני ואני נותנת בהם סימנים. כאן ילדות, פה משפחה, כאן אהבה, הנה כאב, פה אהבה חדשה מרפאת, כאן נולד דבר וכאן גווע אחר והנה עולם חי ומשתנה ומלחמות הולכות ובאות, צפויות כמו עונות השנה. השנים נוסעות ואנחנו גם. תקומה וחורבן. מנהיגים התחלפו והיד על ההדק, מי שלחם הלך, גם מי שחלם הלך.

אבא שלי חיכה בסבלנות וקיבל נכדים זכרים שהמשיכו מורשת קרב משלהם ודי חבל, האמת. אל תשאלו אותי אם היה שווה. לא תשאלו – לא תקבלו תשובות קשות

המדינה עמדה על רגליה כמו עץ בסופה, התנודדה, כרעה, ונשארה על רגליה אבל לא למדה דבר. לא נולדנו לשלום, נולדנו לחלום וללחום. כל כך הרבה מילים עם אותה סיומת ובלי טיפת תקווה. לאן הולכים מכאן? אני לא יודעת, רק זוכרת הכל. אבל אוכלת כרגיל. אולי זה פוסט קצת סתום אבל ככה זה. מוקדש לכל מי שמצא את עצמו בין המילים. אפילו כאלה שלא מתארים לעצמם. כן כן. כתיבה וחתימה טובה.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת

שנה לאחר החתימה על "הסכמי אברהם" ישראל מתחילה לקצור את הפירות הראשונים של נרמול היחסים עם כמה ממדינות ערב, ואיחוד האמירויות בראשן. סיכומים רבים שנכתבו בתום השנה הזו מדגישים את האינטרסים המדיניים, הביטחוניים והכלכליים המשותפים שבבסיס ההסכמים, ואת חשיבותם להמשך העמקת היחסים ואף להרחבתם למדינות נוספות.

לצד זאת, חשוב לזכור כי יחסי שלום מורכבים ממימד חשוב נוסף: קשרים בין אנשים. היכרות בלתי אמצעית בין עמים, שבכוחה לסדוק חומות של דעות קדומות ושנאה ארוכת שנים, חיונית ליצירת יחסי שלום איתנים ועמידים לאורך זמן.

יחסי שלום מורכבים ממימד חשוב נוסף: קשרים בין אנשים. היכרות בלתי אמצעית בין עמים, שבכוחה לסדוק חומות של דעות קדומות ושנאה ארוכת שנים, חיונית ליצירת יחסי שלום איתנים ועמידים לאורך זמן

את החשיבות שבפתיחת פתח לדיאלוג בין אזרחי ישראל לאזרחי מדינות ערב, ואיחוד האמירויות בפרט, ממחיש עבדאללה, אזרח אמירתי בן 22 מאבו דאבי. עוד לפני ההכרזה על חתימת "הסכמי אברהם" פתח עבדאללה את חשבון הטוויטר "איחוד האמירויות בעברית" (@uaeinhebrew), במטרה לגרום לציבור הישראלי להכיר טוב יותר את ארצו.

דף הבית של "איחוד האמירויות בעברית" בטוויטר

בתום שנה מסעירה של שלום ונורמליזציה, במהלכה צייץ אלפי ציוצים וצבר אלפי עוקבים נאמנים, הוא מסכם את התקופה המכוננת ברשימה שכתב לקהל הישראלי והחלטתי לתרגם לעברית כדי שהמלים יגיעו ליעדן:

"כשפתחתי את חשבון הטוויטר 'איחוד האמירויות בעברית' במאי 2020, חשבתי שיהיה זה תחביב שיעסיק אותי בשעות הפנאי של תקופת השיא של מגפת הקורונה, ויעורר עניין בקרב ישראלים שיגיעו לאיחוד האמירויות כדי להשתתף בתערוכת 'אקספו 2020' בדובאי (שנדחתה לאוקטובר 2021).

מבקרים ב|#דובאי אקספו 2020 לא ידרשו הוכחת חיסון או תוצאה שלילית של covid19#DubaiExpo2020 #Expo2020https://t.co/0XM2w8UIw3

— איחוד האמירויות בעברית (@uaeinhebrew) September 12, 2021

הכול השתנה באחת ב-13 באוגוסט 2020, עם הגעת החדשות המרגשות בדבר נרמול היחסים בין איחוד האמירויות לישראל. הצעד התקבל בהלם אצל רבים, כולל אצלי. אולם ידעתי שמדובר בהתחלה של פרק חדש באזורנו, שמשתנה ללא הרף, אזור אשר לו אני קורא 'בית'.

בשנים שקדמו להכרזה על הנורמליזציה למדתי על ישראל עובדות רבות שהפתיעו אותי. שתי העובדות המפתיעות ביותר היו קווי הדמיון בין השפה הערבית לשפה העברית וההתקדמות הרבה שנעשתה בישראל בתחום טכנולוגיית המידע (IT), נושא שהרשים אותי במיוחד מכיוון שזהו תחום התמחותי.

כשפתחתי את חשבון הטוויטר 'איחוד האמירויות בעברית' במאי 2020, חשבתי על תחביב שיעסיק אותי בתקופת הקורונה, ויעורר עניין בקרב ישראלים שיגיעו לתערוכת 'אקספו 2020' בדובאי

לאור זאת, עלתה בראשי המחשבה שאפשר רק לדמיין את הפוטנציאל הרב הטמון בשיתוף פעולה בין חברות אמירותיות לחברות ישראליות; התוצאה תהיה צמיחה והתקדמות בתחומי ידע רבים שיועילו לא רק לשתי המדינות, אלא לעולם כולו.

למרות שהסכם השלום בין המדינות נחתם זה מכבר, אתגרים רבים עוד עומדים לפנינו. רבים בשתי המדינות אוחזים בדעות שליליות ובסטריאוטיפים כלפי הצד האחר כתוצאה מסכסוך ארוך שנים. את חלקם יהיה קשה להזיז מעמדתם, אם בכלל, גם בעתיד הרחוק.

3⃣ הפעם האחרונה שהייתי באל-אקעה הייתה בסביבות 2007-2008. שימו לב כי המבקרים הרבים השוהים באזור הם מערים אחרות במדינה (כמו אבו דאבי ודובאי) שוהים במהלך סופי השבוע. המקום הזה מומלץ למי שרוצה מקום שקט לשהות בו ו / או רוצה לעשות פעילויות ביבשה ובמים (צלילה, טיולים רגליים וכו')

— איחוד האמירויות בעברית (@uaeinhebrew) March 22, 2021

לכן, חיוני ששני העמים, באיחוד האמירויות ובישראל, יתחילו לתקשר זה עם זה כדי להבין את ההבדלים ביניהם ולהתגבר על הדעות הקדומות, כך שהסכמי אברהם לא יציינו רק את תחילת היחסים בין שתי הממשלות, אלא גם בין שני העמים. חיוני שהדורות הבאים לא ייחשפו לשנאת העבר ויקדמו בזרועות פתוחות עתיד שמושתת על הבנה הדדית, שיכולה להוביל לשגשוג האזור.

לרגל יום הציון הראשון לחתימה על הסכמי אברהם, ברצוני לציין את היקף הפעילות שנרשם במהלך השנה האחרונה. היינו עדים לטיסות ישירות בין שתי המדינות, מה שאפשר לישראלים רבים לבקר באיחוד האמירויות, ובמידה פחותה לאזרחי האמירויות לבקר בישראל.

למרות שהסכם השלום בין המדינות נחתם זה מכבר, אתגרים רבים עוד עומדים לפנינו. רבים בשתי המדינות אוחזים בדעות שליליות ובסטריאוטיפים כלפי הצד האחר כתוצאה מסכסוך ארוך שנים

היינו עדים לפתיחת שגרירות איחוד האמירויות בתל אביב ולפתיחת שגרירות ישראל באבו-דאבי וקונסוליה ישראלית בדובאי. גורמים משתי המדינות חתמו על עסקאות רבות בתחומי הבריאות, הביטחון, החקלאות, התרבות, החינוך ועוד, מהלכים שהגדילו את היקפי הסחר בין המדינות למאות מיליוני דולרים.

עם השקת תערוכת 'אקספו 2020' בדובאי, שתיפתח באוקטובר הקרוב ותימשך שישה חודשים, יצטרפו שתי המדינות לשותפות נוספות על פני הגלובוס בחיפוש אחר הזדמנויות ובהחלפת רעיונות, שבכוחם יהיה לשנות את העולם ולהביא לעתיד של פריחה ושגשוג".

*מכתבו של עבדאללה מאיחוד האמירויות מתפרסם במקביל ב"הנורמלי החדש", ידיעון התוכנית הסכמי שלום ונורמליזציה במזרח התיכון ב-INSS. לקבלת הידיעון למייל היכנסו כאן וסמנו V ליד "הסכמי שלום ונורמליזציה במזרח התיכון".

מור לינק היא חוקרת מלגאית ניובאואר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ודוקטורנטית במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. תחומי המחקר שלה כוללים כלכלה פוליטית בינלאומית ושל מדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה בפרט.