הצטרפתי לזירת הבלוגים של "זמן ישראל". ממקומי כאשה חרדית למהדרין, מזכירה בבית ספר חרדי לגמרי –  אספר לכם על חיינו, אשעשע אתכם באנקדוטות מענינות, אעציב אתכם בסיפורים מכאיבים; נסתכל על השונה בינינו שהוא המון, נציץ על הדומה שגם הוא קיים, ו…מה עוד? מי יודע. נצא לדרך עם מידה של סקרנות והרפתקנות.

לעולם אין לדעת למה יוביל פוסט בעיתון ואנה יקח אותנו העיתון עצמו. אסתר קופמן אינו שמי האמיתי; אותו לא תדעו בשום פנים ואופן, זה מסוכן! כן, מסוכן ממש, מסיבות שעליהן נדבר בשבועות הבאים. שיהיה לכם למה לחכות.

אני אשה חרדית למהדרין, ואסתר קופמן אינו שמי האמיתי; אותו לא תדעו בשום פנים ואופן, זה מסוכן! כן, מסוכן ממש, מסיבות שעליהן נדבר בשבועות הבאים. שיהיה לכם למה לחכות

ובכן, זמן הוא זמן, אבל אפילו הזמן שלנו, כאן ביקום המקביל של החרדים, איננו הזמן שלכם. במה דברים אמורים? התאריך שאנו משתמשים בו לכל דבר וענין הוא תאריך עברי. תשרי, חשוון, כסלו שגורים בלשוננו ולא ינואר, פברואר, מרץ.

לוחות השנה התלויים בבתינו, יומנינו ויומני ילדינו, פתקי התזכורות שלנו לתורים או למפגשים, הכל מתוארך בתאריכים עבריים. אנחנו חוגגים ראש חודש ומתעלמים מהראשון; עכשו, למשל, יום ראשון, כ"ג באלול.

כ"ג באלול הוא לא רק תאריך יבש. אלול שולח קונטציה מיידית לחודש הרחמים והסליחות ולתקיעת שופר אחת כל בוקר אחרי תפילת שחרית. כ"ג באלול זה אומר קרוב מאד לראש השנה, ואם יום ראשון, זה אומר שאתמול בלילה התחילו, אצל אשכנזים, לומר 'סליחות'. בני עדות המזרח התחילו כבר בראש חודש אלול.

לתאריכים יש קונוטציות. כמו שיולי אוגוסט מריח לכם קיץ וחופשה, וספטמבר – תחילת לימודים, כמו שפברואר מרגיש לכם חורף ואפריל-מאי – אביב, כך לנו מריח אב – אבל על החורבן ואיסורים שונים למשך שלושה שבועות, כסלו – חנוכיה וסופגניות, ניסן – מרוץ מתיש של הכנות ונקיונות לפסח.

ההתנגדות לתאריך המקובל היא לא רק משום שהתאריך העברי מקורותיו בספרי הקודש ועל פיו יישק דבר, אלא משום שהתאריך האזרחי מתייחס לספירה ולישו, שאצל חרדים לא נוקבים בשמו אלא אומרים 'אותו האיש'

אילו חיינו ביקום מקביל לגמרי, כזה שלא נפגש כלל עם עולמכם, אפשר שלא היה בכך ענין. אבל היקומים נפגשים בנקודות רבות, וכאן מתחיל האקשן.

לימודים מתחילים בראשון לספטמבר, וזה יוצא כל שנה בתאריך עברי אחר. לפעמים קרוב מדי לראש השנה, כך שלא יספיקו ללמוד מספיק על חגי תשרי, ואז מקדימים את פתיחת שנת הלימודים במערכת החינוך שלנו.

לפעמים סוף יוני 'נופל' קרוב מאד לי"ז בתמוז; זו בעיה כי בתאריך הזה מתחילים שלושה שבועות של דיני אבלות על החורבן. צריך להקדים את החופשה או לאחר  את כל המחנות והקייטנות לסוף החופשה, כדי שיוכלו לשיר ולטייל. כאב ראש.

משכורות מקבלים בראשון לחודש, גם ברוב המערכות שלנו, וזה מחייב להחזיק יד על הדופק הכלכלי ולהתנהל בהתאם לתאריך 'ההוא'. טיסות, הזמנות קניות, תורים לרוב המרפאות, בדיקות – כל אלו מתוארכים ב'ינואר, פברואר', ולכן מצריכים 'תרגום'.

כשמזכירה קובעת לי תור טלפוני ומציעה לי תאריך, אני מבקשת ממנה לומר לי מתי זה בתאריך עברי, כי רק כך נוצרת לי ההרגשה הטבעית כמה זה קרוב ומה העומס שיש או אין לי בתאריך המדובר.

אני זוכרת שבהיותי בת 18 התיישבתי פעם ללמוד בעל פה את שמות החודשים האזרחיים לפי סדר, כי ראיתי שהם מתחילים להיות לי יותר ויותר נחוצים. אז אני יודעת אותם לפי סדר, ועם השנים נוצרה גם 'הרגשת' עונה וחג בקשר אליהם, אבל זה עדיין לא בא באותה הטבעיות של התאריך העברי. כמו שפה שניה, שגם אם מדברים בה היטב – פחות חושבים בה.

מה קורה בהזמנות לשמחות? יש שמציינים רק תאריך עברי, והרוב כותבים בסוגריים (12.10.2019 למניינם). מניינם… כי ההתנגדות לתאריך המקובל היא לא רק משום שהתאריך העברי מקורותיו בספרי הקודש (הגם ששמות החודשים לא מוזכרים בתורה, הם הובאו עם גולי בבל. חלק מהם מוזכרים בספרי המקרא המאוחרים) ועל פיו יישק כל דבר, אלא משום שהתאריך האזרחי מתייחס לספירה, מתייחס לישו שאצל חרדים לא נוקבים בשמו אלא אומרים 'אותו האיש'.

מעדיפים את התאריך העברי גם כדי לחזק את ההפרדה בין חיים חרדיים לחיים חילוניים, המכונים בשפה חרדית 'הרחוב'. גם חרדים שמדברים אידיש נוהגים כך כדי שהשפה השונה תרחיק אותם מהחילוניים ומהחילוניות

הסיבה השלישית שבגללה מעדיפים את התאריך העברי הוא כדי לחזק את ההפרדה בין חיים חרדיים לחיים חילוניים, מה שמכונה בשפה חרדית 'הרחוב'.

ההיבדלות וההפרדה שומרות על החינוך וחיי התורה והמצוות, מחנכים אליהן ומשקיעים בהן הרבה. חרדים שמדברים ביום-יום באידיש, ולא בעברית, נוהגים כך מאותו טעם: כדי שהשפה השונה תרחיק אותם מהחילוניים ומהחילוניות.

התאריך העברי אינו 'מתוכנת' קבוע כמו התאריכים שאתם מכירים. יש בו חודשים שהם לפעמים בני 29 יום ולפעמים בני 30. יש שנים שיש בהן 13 חודשים – שני אדרים, אדר א' ואדר ב', קוראים לשנים כאלו שנה מעוברת.

התאריך העברי הוא לפי מולד הירח (הקפת הירח את כדור הארץ), בעוד שהתאריך האזרחי לפי הקפת כדור הארץ את השמש, ובין שנת חמה לשנת לבנה (12 סיבובי ירח) יש הפרש של 11 יום.

היות שאת ההתאמה לעונות השנה קובעת שנת השמש, וביהדות המועדים מותאמים לעונות השנה, לכן פעם בכמה שנים מוסיפים חודש לשנה, והזמנים מסתדרים. אצל המוסלמים, שגם הם מתואמים עם הירח, המועדים 'נופלים' בכל פעם על עונה אחרת.

אז לכם היו בחירות באפריל ובספטמבר, לנו בניסן ובאלול. עוד מעט מגיעה אלינו שנת תשע"פ, נתראה בשבוע הבא!

אסתר קופמן, בת 43. מזכירה בבית ספר באזור המרכז, ואם לשבעה ילדים. השתיים הגדולות נשואות והיא כבר סבתא. אוהבת מאד לשחות, בעיקר חתירה, פעם חלמה להיות מדריכת שחיה. כנראה לא יקרה בגלגול הזה. הגדרת הזהות הראשונה שלה, בעיני עצמה, היא 'אשה'. לפני אמא, לפני חרדית. קודם כל אשה.

הורים, תפסיקו לכעוס על ילדיכם שמבזבזים את חייהם מול המסך.

לא, אינני פסיכולוג וגם אינני הורה. לא מדובר בעצה או שאלה הנובעת מגישה פסיכולוגית לגבי התייחסותכם כהורים לכך שילדכם מנותקים לחלוטין מהמציאות בגלל משחקי מחשב בפרט ומסכים בכלל.

אני כותב מילים אלו מתוך קריאה לכם, ההורים, להיות אתיים וישרים עם בקשתכם מילדיכם לדאוג לעתידם. כי כמו שזה נראה כרגע, דווקא ההורים הם אלה שלא עושים את זה מספיק.

הבעיה הגדולה ביותר בדרישה מבני נוער לחיות במציאות ולא בעולם משחקי המחשב, היא שההורים שלהם לרוב אינם חיים במציאות בעצמם

אכן, צריך לשים לב לכך שבני נוער שמשחקים במשחקי מחשב מעדיפים להתעלם מהדרישות העולות מהסביבה הלוקאלית שלהם ולשחק מול חברים מכל העולם, אותם הם מכירים דרך הרשת.

אבל הבעיה הגדולה ביותר בדרישה הזו מבני נוער לחיות במציאות ולא בעולם משחקי המחשב, היא שההורים שלהם לרוב אינם חיים במציאות בעצמם, ולפעמים אפילו נראה שהם עושים ככל שיוכלו על מנת שאותה מציאות תפסיק להתקיים עבור כולם.

אנחנו אוהבים את האמירה המוזרה הזו – "העולם שייך לצעירים", אבל האמת היא שאותם צעירים יושבים, כמו בני ערובה, וצופים בנו המבוגרים הורסים כמה שניתן מאותו עולם, בטרם נעביר אותו הלאה לידיהם ונתפלא מדוע כל כך קשה להם להצליח בו, שלא לומר לשרוד.

כן – המשבר האקולוגי, כן – ההתחממות הגלובלית, הם אלה שאינם מאפשרים למשפט תמים כמו "מזג האויר יפה היום!" למלא את תפקידו המסורתי כאמירה קלילה, שנועדה למנוע שתיקה לא נעימה במפגשים מביכים.

אנחנו אוהבים את האמירה המוזרה הזו – "העולם שייך לצעירים", אבל האמת היא שאותם צעירים יושבים, כמו בני ערובה, וצופים בנו המבוגרים הורסים כמה שניתן מאותו עולם

כאשר אנו חשים בצורך הזה לדבר עם אדם אחר ואין לנו על מה, רובנו פונים לבסיס הנמוך ביותר של הסמול-טוק: אמירות קלילות כאלה, שאין סיכוי שיעוררו התנגדות אצל הצד השני.

אבל הימים האלו עברו. בתוך ההתייחסות למזג האוויר צמח לו חשש כבד. מזג האוויר הנוח נתפס כבר כתופעה שעתידה להסתיים. בעידן ההתחממות הגלובלית והאסון האקולוגי, הדיבור על מזג האויר מאיים להפוך לפוליטי.

בפתח ספרו "אקולוגיה ללא טבע", הפילוסוף טימותי מורטון כותב שאנחנו לא מסוגלים לסבול את המחשבה על התעסקות עם ה"טבע", כי ה"טבע" בעינינו הוא מה שנמצא מאחור, ברקע, ולא בחזית ההתייחסות שלנו למה שחשוב בעולם.

אבל הנה הרקע המרוחק הזה צועד בצעדי ענק מפחידים לקדמת הבמה ומזכיר לנו את מה שאיננו רוצים לזכור – שהוא, הטבע, בעל חשיבות זהה לזו שלנו. יותר נכון, הוא חשוב מאיתנו, כי בלעדיו אין לנו קיום.

הפילוסוף טימותי מורטון כתב שאנחנו לא מסוגלים לסבול את המחשבה על התעסקות עם ה"טבע", כי ה"טבע" בעינינו הוא מה שנמצא מאחור, ברקע. אבל הנה הרקע הזה צועד בצעדי ענק מפחידים לקדמת הבמה

כמורה, הסברתי מספר פעמים לתלמידים שלי שאני יכול לדבר איתם במשך שנה שלמה, יום אחר יום, על החשיבות הרבה שבכיבוד אנשים מבוגרים, למשל, אבל מספיקה פעם אחת בלבד שאותם תלמידים יראו אותי מתעלם מאדם מבוגר שמבקש לשבת באוטובוס, וזה מה שהם ילמדו ממני.

דבר ראשון בחינוך הוא לא ההוראה אלא הדוגמא האישית, שמוכיחה שאינני מפריח סתם סיסמאות לכיתה. רוצים שילדיכם המתבגרים יהיו מחוברים למציאות ולא יחפשו דרכים להתעלם ממנה? תתנהגו ככה גם אתם.

אל תתעלמו מהמשבר האקולוגי ומהאסון המתגבר, אל תתעלמו מכך שהדרך הטובה ביותר להילחם בו היא לעצור את תעשיית המוצרים מן החי ואל תתעלמו מכך שלכל אחד בעולם הזה יש השפעה ישירה עליו.

האמת היא שלו אני הייתי נער בן 15 שרואה את העולם עולה באש ואת ההורים שלי מתעלמים מכך בצורה כה מובהקת, אולי גם אני הייתי מבזבז את זמני בלשחק בפורטנייט או בכל משחק מחשב אחר.

לפחות בצורה זו של אסקפיזם אוכל לפתח את קשר העין והיד שלי בזמן שאני צופה בהורי מתעלמים מהמשבר החריף של שינוי האקלים.

בימים אלו מתקיימות הפגנות עולמיות כדי לעורר שינוי אמיתי ולהתמודד עם המשבר האקולוגי. מי שמפגינים הם ילדים ובני נוער, ומי שעוצמים עין, מפהקים, או מצקצקים בביקורת ריקה מתוכן – הם המבוגרים

בספר "בשר" של אוריה שביט מסופר על עתיד בו נאסר עלינו לאכול את בשרם של בעלי חיים. גיבורת הסיפור לוקחת את נכדתה להפתעה – מקום סודי בו יוגש להן בשר אמיתי, בשרם של בעלי חיים שרצו לחיות ונרצחו בדיוק למטרה זו.

ברגע השיא של הסיפור מטיחה בה נכדתה: "הסיבה שהחלטת שנבוא לכאן, זה לא בגללי", אומרת הנכדה. "רצית שנבוא לכאן בגללך. את בכלל לא אוהבת אותי".

*  *  *

בימים אלו מתקיימות הפגנות עולמיות במטרה לעורר שינוי אמיתי ולהתמודד באמת עם המשבר האקולוגי. מי שמפגינים הם ילדים ובני נוער, ומי שעוצמים עין, מפהקים או מצקצקים בביקורת ריקה מתוכן הם המבוגרים. תראו, היא צדקה – הנכדה בסיפור.

פעיל למען בעלי חיים, ספרו הראשון - "ראו את החיה" יצא בהוצאת דרור. מורה לאמנות שחי עם זוגתו אורי שביט ושני הכלבים בלה ולארי