"בבוקר לח בשנת תרל"ח עת בציר הענבים יצאו מיפו על סוסים חמשת הרוכבים שטמפפר בא ,וגוטמן בא וזרח ברנט ויואל משה סלומון עם חרב ואבנט…….. ליד אומלבס הם חנו…….." . כשהייתי בכיתה ו' בבית ספר "ריאלי הדר" שבחיפה- נורית , המורה הנפלאה למוסיקה – לימדה אותנו למופע סיום השנה את ה"בלדה על יואל משה סלומון"- בהופעה שרנו מגוון שיריי" אנו באנו ": "ראשון לציון מארש" שיר על היקב בזכרון יעקב ועוד ועוד…. שירי חלוצים שלא נס ליחם . אני זוכרת את הסיפורים המרתקים על החלוצים ששורבבו בין שיר לשיר, את הריקודים,אני זוכרת כמעט הכל… אני זוכרת את ההתפעלות הילדותית: לא הבנתי איך הם,החלוצים, הצליחו כנגד כל הסיכויים: קדחת,מלאריה,ביצות ,ועוד הרבה אתגרים. היו במהלך החזרות רגעים שהצטערתי שלא נולדתי אז… בשנות "תרפפו", הצטערתי שפיספסתי את ההזדמנות להיות חלוצה. חלילה אני לא מתלוננת- נולדתי להורים ניצולי שואה שהגיעו לישראל סמוך לפתיחת השערים ,נולדתי לתוך מציאות עם מדינה ,דגל ,לאום,נולדתי למציאות עם ביטחון כלכלי,עם חוויה שאני בבית שלי . לא הייתי צריכה לייבש ביצות 😉 האתגר שלי היה לעשות בגרות,צבא,אוניברסיטה. אומלבס( המקום בו היו יואל משה סלומון וחבריו) היא היום פתח תקווה: עיר שביקרתי בה פעמים ספורות :אחת מהן היא כשחיפשתי ריהוט פלסטיק ל"מרפסת כוס קפה" 🙂 וגם… כשהלכתי להפגין בעד הדימוקרטיה – נגד ההתנהלות השלטונית שמתקיימת כיום. אתמול בערב באומלבס/פתח תקווה קרה משהו שעד עכשיו קשה לי לעכל: מפגינים ,רובם סבים וסבתות , הוכו ונאסרו : אזרחים שומרי חוק, אזרחים שמחו בעד הדימוקטיה- ספגו מכות רצח משוטרי משטרת פתח תקווה. צפיתי בסירטונים,בתמונות וצבטתי את עצמי………… מה פה קורה פה? האם אני מרגישה פייק בטחון? אם הייתי מגיעה אתמול יכולתי להיות אחת מהם… האם הבן שלי יכול לחוש את אותו בטחון שאני הרגשתי בגילו? ובעתיד? האם יוכל לחוש בטחון בעצמו,במדינה?……………… האם ההישגים שאני כישראלית כל כך גאה בהם – האם הם הולכים ומתפיידים? מה שאני כן יודעת- שאני אצא לשמור,להלחם עליהם-לפתח תקווה ולאיפה שצריך…. ואתם????