ראשית, אתה כותב רהוט וברור. הניתוח שלך נכון בעיניי. יחד עם זאת, בניגוד אליך, אני די פסימי. השמאל סיים את תפקידו בהובלת המדינה, לפחות בטווח הנראה לעין. זאת בשל כשלונו להתאחד, טרם הבחירות, לגוש מלוכד המציג אלטרנטיבה ברורה (לא בהכרח שימוש בסיסמה "רק לא ביבי"). הסיבות לכשלון קשורות לאגו, לגאווה, לשאננות, להזנחת הרחוב (במיוחד אוכלוסיית השוליים) ולהיעדר דמות דומיננטית מנהיגה ומאחדת. אבל, אם תסתכל על העולם החופשי שסביבנו, תראה תופעה ברורה של התחזקות הלאומיות (ובחלק מהמדינות, הלאומנות, כמו אצלנו). אנו נכנסים לתקופה חשוכה, שבה הדמוקרטיה המוכרת לנו תהפוך לזכרון היסטורי, ויעבור זמן רב, עד שהמדינה תחזור למה שהיה לפני הבחירות, אם בכלל. הכרסום בדמוקרטיה יהיה איטי, הדרגתי וכמעט בלתי מורגש. הוא יתחיל עם פסקת ההתגברות, ימשיך דרך ביטול סמכויותיו של בית המשפט העליון, ויסתיים כנראה בהגבלת החירות במדינה, כמו איסור הפגנות נגד השלטון, איסור פרסום מאמרי ביקורת, ביטול מוסד מבקר המדינה (או נטילת הסמכויות המועטות שעוד נותרו לו) ועוד פעולות שבסופן ישראל תהפוך לדיקטטורה ימנית, דתית, משיחית. יש די והותר דוגמאות היסטוריות לתהליכים כאלו, וישראל איננה שונה ממדינות שעברו תהליך דומה. אני יכול רק לקוות שהתחזית השחורה והעגומה שלי תתבדה, למרות שממרם גילי, ומנסיון החיים שלי, היא תתממש, גם אם לא כולה.
שלל צילומי היח"צ של הזוג בנימין ושרה נתניהו מוושינגטון מציגים עובדה ברורה: בראשות ממשלת ישראל עומדים שניים. לא אחד. אחד נבחר ואחת נדחפת, כופה, משתלטת ושולטת בבעלה ראש הממשלה.
אי אפשר להכחיש את התמונות. הגברת שרה נתניהו יצאה ראשונה מהמטוס ללחוץ ידיים לצוות השגרירות, לפניו, עד שהעירו לה והיא פינתה לו את הכבוד. היא פרסמה ראשונה תצלומים מהמטוס ודיווחה שהיא ("אני רעיית ראש הממשלה" בניסוח שלה) משוחחת עם אימהות החטופות.
איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.
תושבי שדרות תקועים בלי רכבת עד לניצחון המוחלט
התחקירים על המחדל של ה-7 באוקטובר, שימשיכו להתפרסם במהלך השבועות הקרובים, יתמקדו, מטבע הדברים, בכשלים של ההתנהלות הפיקודית. ניחשף לפרטים רבים הנוגעים לאופן ההיערכות, להתעלמות מהמידע הקריטי שהצטבר אצל הגורמים השונים, ולאי-התגובה לקריאות המצוקה שהגיעו מרחבי העוטף.
למול גודש הפרטים נחזור ונשאל כיצד התעצב העיוורון הארגוני בהבנת הסימנים המוקדמים, והמחסום המחשבתי שמנע את הבנת גודל הזוועה שהתרחשה מעבר לגדר בקיבוצים.
מומחית לאתיקה ניהולית יישומית. משלבת זה שנים בין הוראה באקדמיה בתחומי הניהול והאתיקה לבין פיתוח והכשרת מנהלים. כיום, מרצה באוניברסיטת רייכמן בתוכנית "משפטים וממשל" בצה"ל לסגלי פיקוד בכירים ולמנהלים בסקטור ציבורי ועסקי. ספרה "צלילה במים עכורים - פרשת הצלילות בקישון כתופעה ארגונית" יצא לאור בהוצאת פרדס (2021)
"ישראל נלחמת על קיומה. היצירה היא החלק שלי במלחמה על הארץ"
מישהו יכול לכתוב לי הודעה משמחת ומחממת את הלב? כותבת אישה מודאגת ממרכז הארץ. זה מזכיר לי אמרה בערבית על אנשים מדוכדכים המבקשים מראש הכפר: "ספר משהו משמח – אפילו שקר".
בני אדם השרויים במצוקה זקוקים לעיתים למישהו שישפר את האקלים, יעלה את מצב הרוח ויפיח תקווה. מישהו ללכת אחריו, להאמין ביושרו, לישון בשקט כשיודעים שהוא מצוי על ההגה.
משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם