לפני שלושה ימים נולד לנו נכד שלישי.
מטבע היחסים שבין אשתי וביני, המצויים באותו שלב של בשלות נינוחה שבו יחסי המין מתמצים בעשיית נכד מדֵי שנה, ברור שכל אירוע כזה מלווה בהתלהבות אורגזמית ומלאת התפעמות.
כולם נסעו למחלקת יולדות.
הם עמדו במסדרון הצר של בית החולים, והצטופפו בחדר שבו שכבו שלוש יולדות בשורה, וצילמו זה את זה ומעת לעת גם את הרך הנולד, והתחבקו זה עם זה, והצטלמו, ונתנו נשיקות על הלחי בהתרגשות רבה, והצטלמו, ולחצו יד זה לזה, ואמרו איש לרעהו "מזל טוב".
והצטלמו כבר אמרתי?
גם אני נסעתי לבית החולים.
קודם כול רציתי להראות לכולם שהמוניטין שיצאו לי, של סוציומט ומיזנתרופ, אינם מבוססים על מציאות והם כולם דיבה ולשון הרע. עובדה – גם אני מגיע למחלקת יולדות. ושנית, בכניסה לבית החולים ישנה אותה עגלת קפה שהוא כל כך לא טעים לי, שאם אני לוגם אותו בעיניים עצומות הוא גורם לי להרגיש שאני נמצא שוב בניו יורק, בסניף "סטארבקס" בברודוויי או בשדרה השנייה, נניח. בעצם אני גורם כאן עוול לקפה שבעגלה, כי קפה גרוע כמו באמריקה אפשר למצוא רק באמריקה עצמה.
או בחליטה ממֵי הגנגס.
בקיצור, הגעתי לבית החולים ועליתי במעלית למחלקה, כולי דרוך ומוכן לכל צרה, כי בפעם הקודמת שהייתי ביולדות, לאחר הולדת הנכדה, רצו להשכיב אותי על אלונקה ולתת לי זריקת זירוז – בגלל הבטן שלי חשבו שאני כבר בחודש עשירי. הפעם נכנסתי בזהירות, צמוד לקירות.
כשנכנסתי למחלקה פגשתי אנשים מאושרים.
אני יודע שזה נשמע כמו שם סרט של אמיר קוסטריצה, אבל במסדרון מחלקת יולדות ב"לניאדו" מסתובבים אנשים מאושרים, מלאי חיוכים. הם דוחפים עגלות פרספקס שקופות שבהן שוכבים אנשים קטנים אפופי רגיעה, ישנים בעיניים עצומות, ידיהם הקטנות מאוגרפות והם אינם יודעים, אותם אנשים קטנים, שמכאן והלאה נגמרה השלווה. שכל האנשים הגדולים הללו סביבם רימו אותם. עבדו עליהם ללא בושה.
הם אינם יודעים שהאנשים הגדולים סביבם עשו אותם להנאתם הפרטית או מתוך תחושת חובה ולחץ חברתי. או לחלופין מתוך אמונה באיזו מצווה לא לחלוטין ברורה. ואִילו עבורם, עבור האנשים הקטנים הללו, גן העדן נגמר. עכשיו מתחיל גיהינום קטן.
זו הרי מהות הסיפור התנ"כי על הגירוש מגן עדן, לא? לֵידה.
אז הצטרפתי למשפחה שלי הזוהרת והשמחה, והתחבקתי והצטלמתי ונישקתי אנשים על הלחי וחייכתי למצלמה, ואמרתי מזל טוב ושיהיה לברכה, והצטלמתי שוב, ואחר כך הלכתי להסתכל על הנכד שלי שנולד. ונעצרה לי הנשימה.
הוא כל כך יפה.
הוא נולד בניתוח קיסרי ועל כן לא נאלץ לעשות את דרכו מבעד למחילה הצפופה והצרה, להימעך שם תחת אנקות וקללות וזעקות הכאב של אמא רצוצה ודוויה, אלא יצא דרך פתח גדול שנפתח כפי מידתו, וכולו עגול ומלא ושלם וללא רבב.
* * *
יומיים אחר כך נסעתי עם אשתי לבקר את הכלה שלנו ששהתה עדיין במחלקה.
היו שם עוד מבקרים ובעיקר מבקרות, והשיחה נסבה על חוויות שונות של לידה. מאחר שעדיין לא חוויתי לידה, לא היה לי הרבה מה לתרום לשיחה, אבל מאחר שהיה לי חלק, מזערי אמנם, בלידה של שלושה מילדי, וגם הייתי כבר בביקורים קודמים במחלקת היולדות בעת לידת נכדַי וישבתי לא מעט במהלך חיַי ליד יולדות ויולדות לשעבר ששוחחו ביניהן כמו עכשיו, אני מתמצא היום מספיק כדי לתת מבט ממוקד באישה ולומר לכם אם יש לה פתיחה של שלוש או ארבע אצבעות או אם הרחם שלה עדיין סגור או אם היא בכלל בהיריון.
אפשר לומר שבעניינים של היריון אני מקצוען-חובב.
אז הקשבתי לשיחה ושאלתי את עצמי: האם כל האנשים הללו מסביבנו במחלקה אינם יודעים מה מחכה להם? לילות בלי שינה, עייפות רצוצה, מצב תודעתי של טירונות בצבא – איפה ששָׂמים אותך אתה נרדם, ויתור על כל מה שהיה אישי ופרטי, ויתור על עצמיותך לכמה שנים עד שהילד מגיע לגיל שאפשר לשלוח אותו לשחק אצל חברים ולהרוויח כמה שעות של שקט ואינטימיות – או להושיב אותו מול אתרים פורנוגרפיים באינטרנט, שישעשע את עצמו.
כל זה בשביל להראות לכולם שגם לך יש ילדים משלך? משפחה?
* * *
משפחה זה דבר נהדר.
כל יום שישי בערב מגיעים לבית של חניה ושלי חמשת הילדים שלנו – היום כבר אנשים בוגרים כולם, לפחות כרונולוגית, אם לא באישיותם – והנשים והנכדים, וכולם מתיישבים בסלון או מסתובבים סביב המטבח בזמן שחניה ואני עורכים את השולחן, ובאוויר עומד ריח של בישולים שחניה או אני בישלנו במשך היום, ואני מסתכל על המשפחה שלי תמיד בהנאה ובגאווה ובשביעות רצון עצמית לא מעטה, ושומע מהם מה חדש אף שדיברתי איתם בטלפון או פגשתי אותם גם אתמול וגם שלשום, ויש אווירה חגיגית, כמעט אפשר לומר קסומה.
אחרי שבע דקות בערך העניין ממצה את עצמו.
בשלב הזה אני מרגיש בָּשל לכך שכולם ילכו עכשיו הביתה ואני אתיישב בשקט על הפוף שלי עם ערמה של עיתונים ומוספים או אצפה בתוכניות איכות כמו "אמריקן איידול" או "הטופ-מודל הבאה".
אבל עדיין מחכה לי הארוחה המשפחתית עצמה, וצריך לשרוד אותה איכשהו.
רבאק, יום שישי היום. הערב היחיד בשבוע שיש לי אפשרות לקחת את הזמן שלי לאט לאט, בניחותא – או ככה לפחות צריך להיות. הערב היחיד בשבוע שאני בבית לפני שמונה או תשע בערב. שיש לי זמן להיזרק קצת. לנקות את הראש.
בִּמקום זה אני מנקה את השולחן.
אני מנקה את השולחן ושוטף את הכלים בזמן שכולם יוצאים למרפסת אחרי הארוחה לעשן סיגריה ולשתות קפה. נעשיתי מומחה לעניין. אני שוטף כלים של ארוחה בת שתים-עשרה נפשות בעשרים דקות, כולל כלי הבישול, ההגשה, הצלחות, הכוסות, הסכו"ם והשולחן עצמו. אני עושה את זה כי אני שונא את המדיח, ששוטף את כל זה בשתי נגלות של שעה ורבע כל אחת, זאת אומרת שעתיים וחצי עם הרבה רעשי רקע בסביבה. אני עושה את זה בעשרים דקות, כאמור, ולי, בניגוד למדיח, לא צריך להכין קודם את הכלים כדי שיהיו נקיים ומוכנים לשטיפה. שלא כמו המדיח שלנו, אני מוכן לשטוף גם כלים מלוכלכים.
לוּ רק אפשר היה לערוך את ארוחת ליל שישי כמו ארוחה צבאית תקנית – שבע דקות וחוזרים למאהל. אבל חניה מאוד אוהבת את כל הקטע של משפחה לדוגמה, ולי נותר רק לומר, "בטח יקירתי, אם זה עושה לך את זה".
גם עכשיו.
היא נשארה במחלקת היולדות כי כולם שם. אני נפרדתי והתנשקתי עם כולם ונכנסתי לאוטו ונסעתי הביתה. עוד יש לי סיכוי לתפוס את "הפרקליטים".
בדרך אני מדליק רדיו ושומע את שלמה בר שר "ילדים זה שמחה". אני מתחיל לשיר איתו בקול רם. ניידת מאחורַי מהבהבת באורות ועושה "טוט" קצר עם הסירנה.
אני מפסיק לשיר. אני יודע לזהות מתי אני הופך למטרד ציבורי.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה,
אנא צרו קשר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם