מזה למעלה מחודש שהממשלה בראשותו של נפתלי בנט ובהנהגתו המשותפת של יאיר לפיד מכהנת מכוח אמון הכנסת. עוד בתחילת הדרך ידעו חברי הממשלה שזו הולכת להיות ממשלה מאתגרת אידאולוגית. ממשלה שבה יש לעשות פשרות בהיבטים האידאולוגיים השונים. אך יותר מכל ידעו שהפעם, כניסתה של רע"ם, תלווה במחיר שלכל הפחות יצדיק את הצעד ההיסטורי של המפלגה האסלאמית בישראל לקראת הממסד הישראלי.

המהלך האמיץ מצידה של רע"ם כולל בתוכו תכלית של הענקת לגיטימציה לציבור הערבי, לצרכיו ולנציגיו, אולם חושף, באופן משונה, תפישה של עליונות יהודית שכופרת בזכויות הבסיסיות של הערבים בישראל.

המהלך האמיץ מצידה של רע"ם כולל בתוכו תכלית של הענקת לגיטימציה לציבור הערבי, לצרכיו ולנציגיו, אולם חושף, באופן משונה, תפישה של עליונות יהודית, שכופרת בזכויות הבסיסיות של הערבים בישראל

תחושת העליונות הזו מקרינה על כל הסוגיות הפוליטיות ועל כל השיח הפוליטי, וביתר שאת בזמן משברים פוליטיים.

כך למשל, אחד האתגרים שנאלצה הממשלה הנוכחית להתמודד איתם, הוא פינוי המאחז אביתר.

המאחז שקנה לו שם "יישוב", הוקם על אדמות הכפרים יתמא וביתא וליתר דיוק על הר סביח. סיפורו של המאחז הוא פשוט: ארבעה קרוונים בשומרון, ללא אישור או היתר, לא בעל פה ולא בכתב, אלא בהחלטה אינדיבידואלית, בניגוד לחוק, מתוך תחושת אדנות ובעלות על השטח.

הכל אני מבין, חוץ מאיך תושבי מאחז אביתר מצליחים לנקות את הדם מהידיים. https://t.co/C28v2WmLNu

— نير حسون Nir Hasson ניר חסון (@nirhasson) June 23, 2021

באורח פלא, העבריינות הזו, שחושפת התפוררות שלטון החוק, הקנתה לעבריינים מעמד על ותואר של "חלוצים" ואיש לא מעז חלילה לבקר אותם או להזכיר להם שזו מדינת חוק.

אותם אלה שרואים באנשי אביתר חלוצים, הם אלה שמכנים את האזרחים הערבים "פושעי בנייה" ומזכירים להם שמדינת ישראל היא מדינת חוק כשהם בפועל בונים על קרקע פרטית שלהם.

עבור האזרח הערבי מדובר במצוקה אמתית, ואילו עבור היהודי – מימוש הפריווילגיה. אבל אותו מעשה של בניית בית, אם ייעשה על ידי ערבי ידביק לו תווית של עבריין ו"פושע בנייה", ואם ייעשה על ידי יהודי ידביק לו תווית של "חלוץ".

העבריינות של אנשי מאחז אביתר הקנתה להם תואר "חלוצים". ואלה שרואים בהם חלוצים, מכנים את האזרחים הערבים "פושעי בנייה", ומזכירים להם שישראל היא מדינת חוק כשהם בונים בפועל על קרקע פרטית שלהם

האזרח הערבי הוא בן למיעוט שרוצה לשמר את אופיו כמיעוט. הוא לא רוצה לעבור לעיר היהודית הסמוכה. הוא רוצה לשמר את אורח חייו הכפרי למשל או להמשיך לגור במקום שיש בו כנסיה או מסגד. הוא הרי יודע שמאז קום המדינה לא הוקם יישוב ערבי חדש אחד, ואילו הלחץ החברתי-תרבותי שהפך את הבית מפריווילגיה לתנאי בל יעבור לחתונה לא מרפה.

הנה דוגמה אחת. מאז הקמת המדינה הוקמו 700 ישובים ליהודים (חלק גדול מהם על אדמות שהיו שייכות לערבים) 0 לערבים למעט ישובים שנועדו לקבץ את הפזורה בנגב. pic.twitter.com/ycZMSnl9Bd

— danny (@danny_altman) November 27, 2020

כך כמעט כל נער ערבי בישראל עומד בפני דילמה, האם להמשיך להמתין לרשויות התכנון שמעולם לא הרחיבו תכנית מתאר או הקימו יישוב ערבי, או לחלופין לממש את זכותו הבסיסית לבנות על הקרקע הפרטית שלו, ולהפוך בעל כורחו לעבריין?

דוגמה נוספת היא היחס לו זוכה מנסור עבאס על בחירתו להשתתף במשחק הפוליטי.

זו כבר תקופה שעיתונאים לכאורה ופוליטיקאים מכנים את עבאס "ראש הממשלה בפועל". הכינוי הזה הוצמד למנסור עבאס במטרה להעביר מסר לפיו בנט ושותפיו לקואליציה מכרו את המדינה לערבים.

אם לרגע נדמיין את גפני או את דרעי במקומו של עבאס, סביר להניח שדאגתם המתבקשת לציבור בוחריהם לא הייתה מקבלת יחס של "מכירת המדינה" או התפרקות מסמכות או משלטון, אך כשמדובר בנבחר ציבור ערבי שמנסה לתקן עוול היסטורי, מזדעקים בימין כאילו מתן תנאים בסיסיים למיעוט המהווה 25% מהמדינה, הוא סופו של החזון הציוני.

אם נדמיין את גפני במקום עבאס, סביר שדאגתו המתבקשת לבוחריו לא הייתה נחשבת ל"מכירת המדינה". אך כשמדובר בח"כ ערבי, מזדעקים בימין כאילו תנאים בסיסיים ל-25% מהמדינה הם קץ החזון הציוני

כמובן, יהיה קשה לחתום את הפוסט הזה מבלי להתייחס לאחד האירועים הבולטים השבוע, הורדתו של איתמר בן גביר מעל דוכן הכנסת לאחר שכינה את אחמד טיבי "מחבל".

הכינוי מחבל, או תומך טרור, מוצמד לחברי הכנסת הערבים כבר תקופה ארוכה. אך אם ההגדרה הזו חלה עליהם, מדוע לא תחול גם על סמוטריץ' שסירב להגדיר את ברוך גולדשטיין טרוריסט? או סירב להגדיר את ההצתה בדומא אירוע טרור? או לחילופין, למה לא להדביק את הכינוי "תומך טרור", למשל, למי שהתחפש בפורים לברוך גולדשטיין כי זה הגיבור שלו, ולאחר מכן תלה את תמונתו בסלון ביתו?

עליונות יהודית, כבר אמרנו.

מהומה במליאה: בן גביר קרא לטיבי "מחבל" וסירב לרדת מהדוכן@yaara_shapira pic.twitter.com/4KK9kjW0E1

— כאן חדשות (@kann_news) July 26, 2021

פאדי מקלדה הוא אקטיביסט. קצין לשעבר ב8200. מפיק את הפודקאסט - Unmute - קולות מן המיעוט.

ייתכן שהמחסום הרגשי של המתעמלת סימון ביילס מארצות הברית (אני לא יודע מה מקורו המדויק של המחסום) וגם המחסום הרגשי של הטניסאית היפנית נאומי אוסאקה (הובסה בשמינית גמר הטורניר האולימפי בטניס על אף שהיא ממוקמת במקום ה-2 בעולם ולאחר שהדליקה את הלפיד האולימפי) יסייעו לפתח דיון מודחק. דיון בחרדות האיומות, בלחץ הנפשי העצום ובדיכאון העמוק שנגזרים לא אחת מחיי התחרות התמידיים ומהציפיות האדירות שנערמות זו על זו כמו מגדל של פחד.

יתכן שהמחסומים הרגשיים של הספורטאיות סימון ביילס ונאומי אוסאקה יסייעו לפתח דיון בחרדות האיומות, בלחץ הנפשי ובדיכאון העמוק שנגזרים לעתים מחיי תחרות תמידיים ומהציפיות שנערמות כמגדל של פחד

הספורטאיות הנהדרות האלה דיברו בפתיחות בעבר הלא רחוק על משברים נפשיים. על דיכאון קליני. על סבל נורא. אוסאקה דיברה על הקשיים העצומים בפתיחות אמיצה באמת. היא גם נמנעה מהתייצבות לשני הטורנירים הכי חשובים בעולם בטניס שהתקיימו לפני המשחקים האולימפיים – הרולאן גארוס בפריז וטורניר ווימבלדון בלונדון – בשל הצורך הנפשי להרפות. לנוח. לשמור על עצמה. ואולי ניסתה לשמור על נפשה לקראת הטורניר האולימפי מתוך ידיעה שיפנים רבים רוצים שהיא תזכה במדליית הזהב בטוקיו.

החרדה הקבועה מכישלון, החשש הנורא מאי עמידה בציפיות, הפנטזיה להיות גיבור על-אנושי שלא מאכזב אף פעם, העמידה החשופה מול הזרקורים הכי בוהקים והדיכאונות המענים שמתפרצים בנפש – כל אלו באו לידי ביטוי גם בחייו של גדול השחיינים מארצות הברית, מייקל פלפס.

פלפס הודה כי הרגיש לעתים כמו פצצה מתקתקת שעלולה להתפוצץ, ופעמים הרגיש שהוא עומד לשים קץ לחייו, בעיקר כשהרגיש שקריירת השחייה, שהגדירה את עצם זהותו כאדם לתחושתו, עמדה להסתיים.

הסבל הנורא שקשה לתאר במילים איננו רק נחלתם של הספורטאים העצומים והנדירים הללו. הסבל הנורא הזה הוא נחלתם של רבים ורבות בעולם התחרותי וההישגי. סבל שעוטף רבים ורבות שעוסקים בכל תחום. בתחומי הספורט, הכלכלה, העסקים, האקדמיה, התקשורת, הפוליטיקה, המשפט, התרבות, היצירה, הצבא, הרפואה, החינוך, הרווחה, המשטרה ועוד ועוד.

החרדה הקבועה מכישלון, החשש הנורא מאי עמידה בציפיות, הפנטזיה להיות גיבור על-אנושי שלא מאכזב לעולם, העמידה החשופה מול הזרקורים והדיכאונות המענים – נגעו גם בחיי השחיין הגדול מייקל פלפס

וחייבים לדבר על זה ברצינות. חייבים לדבר על המחיר הבלתי אפשרי שגובים מרבים מאיתנו החיים הללו.

מהבחינה הזו סימון ביילס, נאומי אוסאקה ומייקל פלפס הם לא רק ספורטאים מדהימים. מהבחינה הזו – שהיא חשובה לאין ערוך מכל מדליה אולימפית ומכל שיא אולימפי – ייתכן ששתי הנשים הצעירות והגבר הצעיר הזה יכולים להרים תרומה של ממש לניסיון להניח את הזוועה על השולחן ולהתחיל להקל על מצוקתם של עשרות מיליוני אנשים. אם לא מאות מיליונים.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.