פרופ' דניאל כהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2002, בחר לסיים את חייו בהמתת חסד בשוויץ. כך חושף היום "הוול סטריט ג'ורנל".
כהנמן הלך לעולמו לפני שנה, ב-27 במרץ. הוא היה בן 90 במותו.
במאמר מאת כתב "הוול סטריט ג'ורנל" וחברו של כהנמן ג'ייסון צויג, שכותרתו "ההחלטה האחרונה של הוגה הדעות המוביל בעולם בתחום קבלת ההחלטות", חושף צויג כי כהנמן בחר לסיים את חייו למרות שבריאותו ומצבו הקוגניטיבי היו תקינים.
לפי אימייל ששלח כהנמן לחבריו כדי להודיע להם על בחירתו, שנחשף על ידי צויג, כהנמן בחר לסיים את חייו לפני שמצבו יתדרדר עם הזקנה. "אין זה מפתיע שחלק מהאנשים שאוהבים אותי היו מעדיפים שאמתין עד שיהיה ברור שחיי אינם ראויים להארכה", כתב כהנמן, "אבל קיבלתי את ההחלטה דווקא משום שרציתי להימנע מהמצב הזה, ולכן היא חייבת להיראות מוקדמת".
"חלק מהאנשים שאוהבים אותי היו מעדיפים שאמתין עד שיהיה ברור שחיי אינם ראויים להארכה. אבל קיבלתי את ההחלטה דווקא משום שרציתי להימנע מהמצב הזה, ולכן היא חייבת להיראות מוקדמת"
המתת חסד נחשבת חוקית בשוויץ, אולם לרוב נוהגים להגיע לשם חולים במצב סופני שמבקשים לעצור את סבלם. כהנמן, לפי הכתבה, העדיף לסיים את חייו כשהוא במצב בריא ותוך שהוא מיישם את כלל שיא-סוף שקבע במחקריו.
לפי כלל זה, אנשים נוטים לזכור חוויות מהעבר כמעט רק לפי מה שהרגישו בשיאן ובאופן שבו הסתיימו. "דני הצליח ליצור סוף טוב לחיים של 90 שנה, נאמן לכלל שיא-סוף שלו", אומר חבר של כהנמן לצויג. "הוא לא היה יכול להשיג זאת לו היה מחכה שהטבע יעשה את שלו".
מכתב הפרידה של כהנמן
זהו מכתב פרידה שאני שולח לחברים כדי להודיע להם שאני בדרכי לשווייץ, שם חיי יגיעו לקצם ב-27 במרץ.
מאז שהייתי נער האמנתי כי הסבל וההשפלות של שנות החיים האחרונות הם מיותרים, ואני פועל על פי האמונה הזו.
אני עדיין פעיל, נהנה מהרבה דברים בחיים (מלבד החדשות היומיות), ואמות אדם מאושר. אבל הכליות שלי כושלות, תדירות הכשלים המנטליים הולכת וגוברת, ואני בן תשעים. הגיע הזמן ללכת.
אין זה מפתיע שחלק מהאנשים שאוהבים אותי היו מעדיפים שאמתין עד שיהיה ברור שחיי אינם ראויים להארכה. אבל קיבלתי את ההחלטה דווקא משום שרציתי להימנע מהמצב הזה, ולכן היא חייבת להיראות מוקדמת. אני אסיר תודה למעטים ששיתפתי מוקדם, ושבסופו של דבר תמכו בי בלב כבד.
אינני מתבייש בבחירתי, אך איני מעוניין להפוך אותה להצהרה פומבית. המשפחה תימנע, ככל האפשר, מלפרט על סיבת המוות, משום שאיש לא רוצה שזה יהיה מוקד ההספדים. אנא הימנעו מלדבר על כך במשך כמה ימים.
גיליתי לאחר קבלת ההחלטה שאינני מפחד מהלא-קיום, ושאני רואה במוות כמו להירדם ולא להתעורר. התקופה האחרונה באמת לא הייתה קשה עבורי, למעט הכאב שגרמתי לאחרים. אז אם נטיתם להצטער עליי – אל תצטערו.
תודה שעזרתם להפוך את חיי לטובים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו