השר איתמר בן גביר אמר לזמן ישראל כי נפגש הלילה עם ארבעה חברי קונגרס רפובליקאים בגבעת הקפיטול, בהם יו"ר ועדת החוץ של בית הנבחרים, אחת הוועדות המשפיעות בקונגרס.
בכיר המחוקקים שנפגשו עימו היה חבר הקונגרס בריאן מאסט, תומך מובהק של ההתנחלויות, שהנחה את צוות ועדת החוץ להשתמש רק בשם "יהודה ושומרון" בעת התייחסות לגדה המערבית.
הוא קיים פגישות גם עם שניים מחברי הקונגרס השמרנים ביותר – ג'ים ג'ורדן וקלודיה טני – אך גם עם חבר הקונגרס המתון יותר מייק לולר.
בן גביר טען כי לא הגיע עם אג'נדה מסוימת, אלא רק כדי לאפשר למי שהסכימו – להכיר אותו. לדבריו, המחוקקים הביעו תמיכה נלהבת בישראל ובמלחמה נגד חמאס, ולא ניסו לשכנעו לשנות את מדיניותה של ישראל.
עוד טען כי כמה מהמחוקקים הרפובליקאים עדכנו אותו במאמציהם להפעיל לחץ כלכלי על ארגונים פרו-פלסטיניים בארה"ב. "לא שאלתי אותם אחר כך אם יצביעו בשביל בן גביר, אבל הם רצו להכיר אותי, ואני חושב שהם מאוד אהבו מה ששמעו".
במהלך ביקורו בארה"ב, שנמשך כשבוע, בן גביר לא קיים פגישות עם נציגים מממשל טראמפ, אך לדבריו, זה "כלל לא היה בתכנון". דווח בעבר על אפשרות שייפגש עם שרת ביטחון המולדת קריסטי נואם, אך הפגישה לא יצאה לפועל.
הזיכרון הראשון שלי ממלחמת השחרור ב-1948 היה הרסיס שחדר לביתנו. גרנו אז בבניין בשכונת מקור ברוך בצפון העיר. במשך היום ישבנו בחדר המדרגות ובלילות הצטופפו בדירתנו בקומה הראשונה, גם הדיירים שירדו מדירות הקומה השנייה. ביניהם היה גם הילד חיים בראון, מי שלימים ייסד והיה המו"ל של העיתון גלובס.
מנבי סמואל, הגבעה הצופה מצפון על ירושלים, הפגיז הלגיון הירדני את האזור שבו גרנו, ופגזים נפלו בקרבת הבית שלנו. באחד הלילות חדר לדירה רסיס דרך התריס של חדר האורחים, סנטימטרים ספורים מעל המיטה בה ישן אחד האחים שלי. משם ניתז הרסיס לעבר הקיר הניצב ופגע בו ממש מעל מיטה שבה שכב אח שני, ומשם זחל על הרצפה עד שנעצר סמוך למזרן, עליו ישנתי אני.
פרופ' יורם פרי הוא סוציולוג פוליטי, היה בעבר יועץ פוליטי של יצחק רבין, וכיום פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת UMD בארה"ב. בין פרסומיו הרבים היה גם הספר רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
קווי 67 זה מונח פנים-ישראלי. אנחנו המצאנו אותו, ואנחנו דנים עליו בינינו לבין עצמנו. אבל מבחינת הפלסטינים אין שום משמעות למונח הזה. כאשר הם אומרים "כיבוש" הם מתכוונים ל-48. ליפו "הכבושה" ועכו וחיפה. הם גם לא מסתירים זאת – אנחנו אלו שמתעקשים לא לשמוע.
גם המונח "שתי מדינות" נתפס מאוד שונה בין הישראלים והפלסטינים. עבור הישראלים, מדובר במדינה אחת לפלסטינים ומדינה שנייה ליהודים. עבור הפלסטינים, מדובר במדינה אחת לפלסטינים, ומדינה שנייה של כל-אזרחיה ודו-לאומית (רובם גם ידרשו את "זכות השיבה" של כמה מיליוני פלסטינים). אבל אין אף פלסטיני עלי אדמות שיסכים לטענה, שיהודים מגיעה מדינה לאומית אתנית משלהם בקווים כלשהם.
דרך אגב, הנה שאלה למתקדמים: אם "מדינה פלסטינית" תכלול פינוי של מיליון וחצי יהודים מערבה, ותהיה מדינה עם 100% ערבים, אזי "מדינה יהודית" צריכה לכלול פינוי בהיקף דומה של ערבים מזרחה, ולהיות 100% יהודית. אם נפרדים אז נפרדים, לא? למה מדינה ערבית חייבת להיות רק ערבית, ומדינה יהודית חייבת לכלול 20% ערבים?
ולכן אין פתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני, שיהיה מקובל על שני הצדדים. אין פתרון כזה ביי דפיניישן: הרי יצירת העם הפלסטיני, האתוס המכונן שלו, זה ההתנגדות לתנועה הציונית. אבל זה לא משהו חדש בהיסטוריה. רוב הסכסוכים במשך ההיסטוריה לא נפתרו בדרכי שלום, אלא בכך שהצד החזק כפה את דעתו על הצד החלש, הכריח אותו לקבל את הפתרון – וגם השתמש באלימות אם צריך – ולטווח הארוך הצד החלש למד לקבל זאת. זה בדיוק גם מה שצריך לקרות אצלנו. הרדיפה הזאת אחרי פתרון "מוסכם" רק מעודדת אותם להמשיך להתנגד לישראל.
מאיפה ההנחה שאילו רק נוותר על הנכס שלקחנו בששים ושבע ונחזיר אותו נקבל שלום? אני מבין שסו משאת נפד ומזדהה איתה מאד, אבל גם מהצד השני אין קונים לסחורה הזו.
אנחנו יכולים להמשיך לריב בינינו לבין עצמינו בנושא זה. זה לא ישנה כלום.
מאז התחילה המתקפה מאיראן נראה שהזמן עמד מלכת. אני כותב שורות אלו ביום שלישי, חמישה ימים לאחר שהחלה מלחמת ישראל-איראן (הראשונה?) ונראה שנצח עבר מאז הלילה של יום שישי.
הרהרתי על תחושה זו בעודי מבלה עם משפחתי היקרה בממ"ד. על מנת לשעשע את בני המשפחה העייפים, העליתי באוב את זיכרונותיי מהפעם הראשונה שבה חוויתי נפילות של טילים בליסטיים בארץ הקודש.
פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.
בזמן שמגויסים דוברים, מונפקים צווי איסור פרסום ועוצרים את שידורי אלגז'ירה – הציבור לא מחכה למהדורת שמונה, לא תלוי בעדכונים רשמיים ולא נשמע להוראות סינון. הוא מצלם, עורך, שולח ומפיץ – והכול בזמן אמת.
כל אזרח הפך מזמן לכתב חדשות עצמאי, חלקו עם קהל של מאות או אלפי עוקבים, וכל קבוצת וואטסאפ הפכה לחדר חדשות.
אופיר שפיגל מנהל משרד יחסי ציבור – אופיר שפיגל תקשורת וקשרי ממשל http://www.ofirpr.co.il, מרצה לתקשורת באוניברסיטת חיפה ובמסגרות שונות, בעברו עוזר פרלמנטרי, דובר וועדה בכנסת ומשמש כיועץ תקשורת לארגונים שונים במגזר הפרטי והציבורי.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם