נטישת הליכוד את המסורות הליברליות, נטישה שאנו מודעים לה כבר זמן רב אבל קיבלה מימד רשמי בהסכם העודפים עם מפלגת הימין הקיצוני של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, לפחות מפשטת את העניינים עבור הבוחרים. המערכת הפוליטית בישראל מאד מורכבת, במיוחד לעולים ממדינות מערביות כמוני. אתה יכול להצביע עבור מפלגה גדולה מתוך תקווה שמנהיגה יהיה ראש הממשלה, אבל אין לך כל דרך לדעת בוודאות את מי הוא (או היא) יכניס לתוך הקואליציה.

נטישת הליכוד את המסורות הליברליות, נטישה שאנו מודעים לה כבר זמן רב, אבל קיבלה מימד רשמי בהסכם העודפים עם מפלגת הימין הקיצוני של סמוטריץ' ובן גביר, לפחות מפשטת את העניינים עבור הבוחרים

בבחירות שיתקיימו החודש, כל מצביע חייב לדעת, שאם הוא רוצה את נתניהו כראש הממשלה, ריאלית יש רק קואליציה אחת שפתוחה בפניו: הליכוד יצרף אליו את שתי המפלגות החרדיות: "יהדות התורה" וש"ס, ואת מפלגת "הציונות הדתית" שהתאחדה עם "עוצמה יהודית" הכהניסטית, ו"ימינה" של נפתלי בנט (אם בנט יסכים – הוא ממשיך להשאיר את האופציות פתוחות לגבי השאלה אם יהיה מוכן להצטרף לנתניהו).

להישאר בשלטון זו כמעט שאלה של חיים ומוות עבור נתניהו. כל עוד הוא מכהן כראש ממשלה, הוא יכול לעשות שימוש במעמד שלו כדי להמשיך את הקמפיין שלו, שמטרתו לעשות דה-לגיטימציה לאכיפת החוק ולמערכת המשפט, כאשר הוא שופך קיתונות של זלזול על ה"קונספירציה" שמאחורי כתב האישום שלו והאשמות השחיתות נגדו.

עם קואליציה ימנית כזו שתוארה למעלה, הוא יוכל סוף סוף להעביר חקיקה שתעניק לו חסינות מתביעה. ואם בית המשפט העליון יטיל וטו על חוק כזה (כפי שכל מערכת משפטית בכל דמוקרטיה שמכבדת את עצמה היה עושה), הוא יעביר את פסקת ההתגברות שנדונה רבות. זו שמאפשרת לרוב הכי קטן בכנסת לעקוף את הווטו של בית המשפט – ובכך להסיר את האיזון  והבלם (check and balance) היחיד הקיים על השימוש לרעה של כוח השלטון במערכת הפוליטית בישראל.

הן המפלגות החרדיות והן הכהניסטיות יודעות שביבי זקוק להן, משום שבלעדיהן, הוא יירד מהשלטון. כחבר כנסת מן המניין, הוא לא יוכל להמשיך בפוליטיקה כל עוד הוא עומד במשפט פלילי. הקריירה הפוליטית שלו תהיה בהשהייה במקרה הטוב, אבל ככל הנראה תגיע לסופה.

המצביע לנתניהו כרה"מ יקבל קואליציה ריאלית אחת: הליכוד עם 2 המפלגות החרדיות "יהדות התורה" וש"ס, מפלגת "הציונות הדתית" שהתאחדה עם "עוצמה יהודית" הכהניסטית, ו"ימינה" של בנט, אם בנט יסכים

נתניהו כראש ממשלה, אם כן, משמעו המשך כוחם של החרדים להטיל וטו על מדיניות שהם לא אוהבים, והמשך הכניעה של נתניהו לתביעותיהם – אפילו כאשר הפייסנות הפחדנית הזו הורגת אנשים.

מי יודע מה בדיוק איתמר בן גביר ידרוש ממנו, אבל שלא יהיה לכם כל ספק – הענקת תעודת הכשר לכהניזם והכנסת "עליונות יהודית" באופן מכוון לתוך הפוליטיקה המיינסטרימית, היא בגידה היסטורית בציונות, ואף במפלגת הליכוד אותה נתניהו מייצג.

בכנסת של 1984-88, כאשר מאיר כהנא החזיק במושב היחיד של מפלגת כ"ך – המבשר הראשון של "עוצמה יהודית" – כל חבר כנסת אחר נהג לצאת מאולם המליאה כאשר הוא עלה לדוכן לדבר. כולל ראש הממשלה מטעם הליכוד, יצחק שמיר. הוא היה מנודה. ח"כ הליכוד מיקי איתן התייחס לפלטפורמה הפוליטית של כ"ך, שקראה להפרדה יהודית-ערבית, כ"דומים לחוקי נירנברג".

אולם נראה שעבור יו"ר הליכוד הנוכחי, אין שום בושה בלהזמין את ממשיכיו של כהנא להצטרף לגוש שלו, משום שבשלב הנוכחי הוא כבר חסר-בושה לחלוטין.

כך שברור לכל: רוצים את ביבי כראש ממשלה, תקבלו את החרדים שימשיכו לקבל הטבות מהמדינה תוך כדי דחיית האחריות שלהם כאזרחיה, ותקבלו את המקבילה היהודית של ה-קו קלוקס קלאן, יושבים יחד סביב שולחן הממשלה.

ייתכן שמקובל עליכם לחיות במצב כזה. ייתכן שאתם כל כך משוכנעים (כפי שנתניהו משוכנע) שרק הוא יכול לנווט את אניית המדינה דרך המים הסוערים של הגאו-פוליטיקה במזרח התיכון, שאתם תצביעו עבור הליכוד ויהי מה. ייתכן שאתם מצביעים עבורו מתוך נאמנות שבטית, כי "תמיד הצבעתם ליכוד". לא משנה שלהצביע לליכוד הזה בגלל שהצבעתם בגין או שמיר זה כמו להצביע לטראמפ בגלל שהצבעתם לרונלד רייגן; או להצביע לג'רמי קורבין בגלל שהצבתם בעבר עבור טוני בלייר.

אז לכו על זה. אבל בבקשה אל תגידו שלא ידעתם. אל תתלוננו על הפרות החוק של החרדים וחוסר התגובה של הממשלה. אל תצרחו על אנטישמיות אם האיחוד האירופי יסרב להיפגש עם השר בן גביר, משום שהאיחוד האירופי פשוט יתייחס אליו כפי שישראל מתייחסת לפוליטיקאים מהימין הקיצוני – וכפי שנכון לעשות. ואם הנשיא ביידן יחליט לכנס "כנס פסגה של דמוקרטיות", כפי שהציע, ויש דיונים רציניים בבית הלבן לגבי השאלה אם ישראל עומדת בקריטריונים להשתתף בכנס כזה (במיוחד אם נתניהו יצליח לחוקק את חסינות וניטרול בית המשפט העליון), אל תייללו על כך שהשמאל הקיצוני השתלט על המפלגה הדמוקרטית. במצב כזה, הממשל פשוט יראה שהוא נוקט בזהירות מותאמת לנסיבות.

רוצים את ביבי כראש ממשלה, תקבלו את החרדים שימשיכו לקבל הטבות מהמדינה תוך כדי דחיית האחריות שלהם כאזרחיה, ותקבלו את המקבילה היהודית של ה-קו קלוקס קלאן, יושבים יחד סביב שולחן הממשלה

בדמוקרטיה, יש למצביע זכויות וחובות. יש את הזכות להצביע, ואת האחריות (שלא תמיד נלקחת, כמובן) להיות מודע ככל האפשר לגבי האופציות. זה לא תמיד פשוט לעשות בישראל, עם ריבוי המפלגות ופוליטיקת הקואליציות. הפעם להצביע עבור ביבי פירושו משהו מאד ספציפי: זו הצבעה בעד מדינת ישראל שונה וחשוכה יותר; ישראל שאף ראש ממשלה קודם – מאף מפלגה – לא היה מקבל בברכה.

פול גרוס הוא כותב ומרצה על הנושאים של ההיסטוריה והפוליטיקה הישראליות. מאמריו פורסמו במגוון כלי תקשורת בישראל, בריטניה, ארה"ב וקנדה. לפני שהוא עלה לישראל מבריטניה, עבד פול בשגרירות ישראל לבריטניה במחלקה לענייני ציבור, וככותב הנאום של השגריר. יש לו תואר שני בתחום פוליטיקת מזרח התיכון מ-SOAS, באוניברסיטה של לונדון.

שוב ושוב אנו חוזים ביכולות המדהימות של ישראל בדרג המקצועי – של עובדי המדינה, המגזר הפרטי והמגזר השלישי, לצד הכשל של הדרג הפוליטי. נושא החיסונים הוא דוגמה בולטת. ישראל מובילה את העולם בחיסונים, בזכות מערכת הבריאות הנפלאה שלנו, שחברות החיסונים רואות בה מודל לבחון את מוצריהן ובשל יכולות קופות החולים לחסן את האוכלוסיה במהירות שיא. טוב עשה נתניהו כשמינף את היכולות הללו לטובת חיסון לתושבי המדינה. ממשלת ישראל לעומת זאת נמנעת מלעשות את הדבר הנכון ולסייע באופן משמעותי לשכנינו הפלסטינים ובמקום זאת מציעה חיסונים לדיקטטורים המועדפים עליה.

שוב ושוב אנו חוזים ביכולות המדהימות של ישראל בדרג המקצועי. ממשלתה, לעומת זאת, נמנעת מלעשות את הדבר הנכון ולסייע באופן משמעותי לשכנינו הפלסטינים, ובמקום זאת מציעה חיסונים לדיקטטורים המועדפים עליה

ההחלטה האחרונה לחסן 100 אלף פלסטינים שעובדים בישראל היא צעד בכיוון הנכון, אבל הפלסטינים כולם צריכים להיות בראש סדר העדיפויות שלנו מכל הסיבות האפשריות – המוסריות, האפידמולוגיות והאסטרטגיות.

מבחינה מוסרית

מבחינה מוסרית אין ספק שיש לנו אחריות ואין טעם להתפלפל בויכוחים המשפטיים המיותרים. לפי ממשלת ישראל אין לנו אחריות על הפלסטינים בשל העברת האחריות לבריאות לרשות הפלסטינית בהסכמי אוסלו. יש אירוניה רבה בכך שהימין הישראלי מציג לפתע את הסכמי אוסלו בראש טיעוניו לאחר שנים בהם השמיצו את ההסכם, השמצות שאף הובילו לרצח ראש ממשלה.

בנוסף אירונית העובדה, שטיעונינו על כך שאין לבית הדין הפלילי הבינלאומי סמכות לדון בשטחי הרשות הפלסטינית הפוכים ב-180 מעלות לטיעוננו בנושא הבריאות, שם אנחנו גורסים שלא מדובר בישות חוקית לפי המשפט הבינלאומי.

חשוב לזכור שהסכמי אוסלו היו אמורים להוביל לתהליך של 5 שנים, שבסיומו יסתיים מצב הכיבוש הזמני, המתאפשר על ידי הדין הבינלאומי. במציאות, לא רק שהכיבוש נמשך, מדיניותה של ממשלת ישראל בקידום התנחלויות ובלחץ על האוכלוסיה הפלסטינית אינה מובילה לסיום הכיבוש אלא להנצחתו. בנוסף, יש לנו שליטה מלאה על יכולת התנועה של הפלסטינים ואפילו על מרשם התושבים שלהם. בשורה התחתונה יש לנו בהחלט אחריות מוסרית לבריאותם כל עוד אין להם יכולות שליטה עצמאיות כפי שיש לנו.

מבחינה אפידמיולוגית

מבחינה אפידמיולוגית, הרי שאנחנו והם לא באמת נפרדים. נתניהו צדק כשאמר בראיון לאודי סגל, שבהקשר הזה אנחנו לא מדינת אי כמו קפריסין, ניו זילנד וטייוואן, אבל הטעה את הציבור כשטען שהפלסטינים הם אלו שמדביקים אותנו, בעוד שכל הנתונים מראים שהתחלואה הפלסטינית נבעה ממגע עם ישראלים, שחלו בשל החלטות פוליטיות לגבי טיסות עמוסות תחלואה מניו יורק, דובאי ועוד. כידוע לפלסטינים אין אפשרות לטוס לחו"ל או לעבור לירדן ללא אישור שלנו. כלומר יכולנו להיות מדינת אי, אם היינו מתייחסים לכל השטח בין הירדן לים כיחידה אפידמיולוגית אחת, שיש למנוע אליה כניסות לא מבוקרות ויש לחסן את כולם ישראלים ופלסטינים כאחד.

נתניהו צדק כשאמר שאיננו מדינת אי כקפריסין, ניו זילנד וטייוואן, אבל הטעה את הציבור כשטען, שהפלסטינים הם אלו שמדביקים אותנו, בעוד שהנתונים מראים שהתחלואה הפלסטינית נבעה ממגע עם ישראלים

מבחינה אסטרטגית

שימוש בחיסונים ככלי דיפלומטי הוא נכון, אבל היינו יכולים לקדם בעזרת דיפלומטיית חיסונים את היחסים עם הפלסטינים, שחשובים לאין ערוך לבטחוננו ולעתידנו מתושבי הונדורס, גווטאמלה הונגריה או צ'כיה. היינו יכולים גם לתאם את הסיוע לפלסטינים עם ארגון הבריאות העולמי, עם ממשל ביידן החדש ועם מדינות אירופה החשובות, שמאד מודאגות ובצדק מהמצב ההומניטרי של הפלסטינים, כפי שעלה באופן מאד בולט במפגש המדינות התורמות (AHLC) האחרון.

יכולנו להפוך לדוגמה ומופת לשימוש אסטרטגי בדיפלומטיית חיסונים, ובמקום זאת ממשלתנו מנסה לעשות גימיקים פוליטיים, שאינם משפיעים על אף אחד בעולם מכיוון שהציניות שלהן שקופה וברורה.

מדינות בכל רחבי הגלובוס מתאימות את עצמן לשינוי בהנהגת העולם החופשי בעקבות הבחירות בארה"ב. גך גם באזורנו – הפלסטינים פועלים לקדם בחירות, הסעודים, המצרים, התורכים, משנים התנהגות מכיוון שהם מבינים שיש ממשל חדש שזכויות האזרח והדמוקרטיה חשובות לו. רק בממשלת ישראל מבכים את עזיבתו של טראמפ וממשיכים לנהוג כאילו העולם עדיין מונהג על ידי נרקיסיסט חסר ערכים הומניים שפרש בחוסר אחריות מארגון הבריאות העולמי באמצע מגיפה עולמית שזועקת לשיתוף פעולה גלובלי.

עדיין לא מאוחר מדי לתקן ולמנף את היתרון שיש לנו בתחום החיסונים בכדי לעשות את הדבר הנכון מוסרית, רפואית ודיפלומטית ולסייע לעצמנו באמצעות סיוע לפלסטינים.

הדיפלומט לשעבר נדב תמיר הוא מנכ"ל J Street בישראל וחבר ועד מנהל במיתווים - המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ויועץ לעניינים בינלאומיים במרכז פרס לשלום וחדשנות. נדב שימש כיועץ המדיני לנשיא פרס, שירת בשגרירות וושינגטון ושימש כקונסול כללי למדינות ניו אינגלנד ובוסטון. כמו כן, הוא חבר בוועדת ההיגוי של יוזמת ז'נבה.