השבוע ביטא הרמטכ"ל את שאיפתו להשיג "הכרעת בזק" באמצעות מינוי שורת קצינים לוחמניים לתפקידי מפתח. אבל מה שנדרש בכדי למנוע "תיקו עגמומי" במלחמה הבאה אינו רק אוגדונרים ששים אלי קרב, אלא אסטרטגיה ברורה. בהיעדרה, גם הרמטכ"ל ומפקדי השדה ההתקפיים ביותר לא יעזרו.

השבוע הנחה הפרשן הצבאי של "ישראל היום", יואב לימור, מושב בכנס הרצליה שעסק בשאלה האם ישראל תנצח במלחמה הבאה, תוך מיקוד בתרחישי העימות בחזית הצפונית. סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל') יאיר גולן, טען בדיון שבמקרה כזה תפיסת הפעלת הכוח של צה"ל משלושת העשורים האחרונים, המבוססת בעיקרה על אש מנגד, מודיעין מדויק ותמרון מוגבל, אם בכלל, לא תספיק.

"נצטרך לשנות את הפרדיגמה הצבאית ואת הפרדיגמה המדינית ולעבור למבצע של תמרון רחב היקף שתכליתו להכריע את הכוח הצבאי של האויב. ולהכריע את הכוח הצבאי של האויב זה: אחד, להרוג בו ככל שניתן; שתיים, להרוס את מקסימום האמל"ח שנמצא בידו (אמצעי הלחימה שלו); והדבר השלישי, להרוס את מרב התשתית המבצעית שלו", אמר.

מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף (מיל') אמיר אשל, העיר מצדו שבתרחיש מלחמה עם לבנון ראוי לקחת בחשבון שסוריה לא תישאר ניטרלית, "אחרי שחיזבאללה עזר לה לקום מהקרשים. היא כנראה תהיה שותפה בצורה כזאת או אחרת". עוד העריך "שהדוב הרוסי לא ייתן למלחמה כזאת להימשך לאורך זמן רב מאוד. זה מסכן את האינטרסים שלו, את הפרויקטים שלו, ויש לו דרכים להבהיר כשהוא רוצה להגיד 'קצר', זה כנראה יותר קצר ממה שחושבים".

כמו משתתף אחר בפאנל, הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, גם אשל העריך שהמלחמה לא תסתיים בכניעת חיזבאללה, שהעורף ייפגע קשה מכפי שהציבור מדמיין, אך לישראל יש יכולת להנחית עליו מכה "בהיקפים שהוא לא מתאר".

את גישת התמרון הרחב של גולן דחה אשל מכל וכל, וציין שהיא בעיניו רומנטית ומתאימה לקרבות דוגמת קרב אל-עלמיין, שניהל הצבא הבריטי בפיקוד מונטגומרי כנגד הצבא הגרמני בפיקוד רומל במישורי המדבר המערבי באפריקה ב-1942. מהלך שכזה מחייב מערכה שתימשך חודשים, לעומק של מאה קילומטרים בלבנון, מחירו יקר והישגו לא מובטח.

אשל אמנם ציין שצה"ל יצטרך לתמרן, אבל בהתאם לעיקרון לפיו אתה עומד היכן שאתה יושב. ניכר שהוא מאמין שאת עיקר הלחימה יש לעשות מן האוויר.

גולן מצדו השיב שמדיניות הביטחון הלאומי של ישראל היא "לייאש את אויבינו מעצם המלחמה". את זה, אמר, לא "תעשה אם לא תכה בהם מספיק חזק". ביושר, ציין שבוויכוח על השאלה מהי מכה מספיק חזקה, וכיצד היא נעשית בפועל, ישנה בטוח יותר מתשובה אחת ולא בטוח ששלו היא הנכונה ביותר.

הוא ציין גם שאינו מעריך שישראל תהיה נתונה ללחץ מדיני מצד גורם כזה או אחר, ובכלל זה רוסיה, לסיים את המערכה. לגישתו, ישראל תחתור בעימות להשגת הכרעה צבאית. הכרעה שכזו, כנגד אויב כמו חיזבאללה, שאין לו מרכז כובד מובהק, "נמדדת בהיקפי השמדה ובלהביא אותו למצב של חידלון בכושר הפעולה הצבאי שלו".

לתפיסתו, אף שהדבר לא מחייב לפגוע בכל משגר רקטות, סמוך לגבול או בצפון לבנון, את ההישג הזה לא יביאו מאמצי האש לבדם, ויש להפעיל מהלך קרקעי.

משתתף אחר בפאנל, האלוף (מיל') גיורא איילנד חזר על תפיסתו, לפיה במלחמה הבאה יש להגדיר את כלל מדינת לבנון (אבל לדבריו הדבר תקף גם בעזה) כאויב, שכן "יש לישראל לעולם יתרון בלנסות לייצר מצב מול מדינה ולא מול ארגון טרור".

בהתייחס למוכנות צבא היבשה ציין איילנד, בניגוד לטענות האלוף (מיל') יצחק בריק, שבעיניו רמת הצבא טובה אך אינה מאה אחוז, "כי למאה אחוז יש מחיר מאוד כבד. תרצה מאה אחוז כשירות של כל הטנקים וכל הנגמ"שים כל הזמן, זה הרבה כסף שיהיה לך חסר במקום אחר".

עם זאת זיהה איילנד שחיקה בצבא היבשה בשני תחומים. האחד, אמר, הוא "במידת היכולת ובמידת העצמאות של יחידות ביבשה". לדבריו, אל"מ מזרוע היבשה הציג לו (איילנד, קצין צנחנים, שימש בעבר כקחצ"ר) לאחרונה את המבנה של גדוד חי"ר בעת הזו ולדעתו, "גדוד חי"ר לפני עשרים שנה היה מצויד יותר טוב מגדוד חי"ר של היום".

שחיקה נוספת שזיהה היא במקצוענות של המפקדים. "אם פעם הצבא המקצועי, בטח בחיל רגלים, היה מתבסס על היכולות של מפקדים להבין שטח ואויב ולתמרן, היום מה שנתפס כמקצועי זה הפעלת גאדג'טים, ואנחנו שוחקים חלק מהיכולות שברגעי אמת עלולים להיות בעייתיים", הזהיר.

הדיון בכנס הוא האתגר שלהם

התרחישים והדילמות שבהן עסק המושב בכנס עתידות להיות (ולמעשה מהוות כבר) את עיקר עיסוקם של שורה של קצינים שמונו השבוע לתפקידי מפתח בצבא היבשה. בין הקצינים שזכו לקידום בלטו אל"ם רומן גופמן, קצין שריון, שיתמנה למפקד אוגדת הבשן שאחראית על הגבול עם סוריה, אל"ם אבי רוזנפלד, מפקד שלדג לשעבר, שיפקד על עוצבת עידן, ומפקד אוגדת סיני, תא"ל יניב אלאלוף, שיתמנה למפקד אוגדת יהודה ושומרון.

תא"ל ירון פינקלמן, שכמו אלאלוף פיקד על גדוד בחטיבת הצנחנים, יתמנה לראש חטיבת המבצעים באגף המבצעים. זהו, אולי, תפקיד התא"ל החשוב בצבא, שכן הוא נדרש, כמאמר גבי אשכנזי (שכיהן בתפקיד באמצע שנות ה-90), "לחשוב כמו רמטכ"ל ולפעול כמו קמב"ץ".

מינוי נוסף הוא זה של תא"ל נמרוד אלוני למפקד הבא של אוגדת עזה. זאת תהיה הפעם השלישית בה אלוני, גם הוא קצין צנחנים (שתחת המח"ט כוכבי, פיקד על הסיירת החטיבתית בחומת מגן וזכה לצל"ש), מחליף בתפקיד את מפקד אוגדת עזה הנוכחי, תא"ל אליעזר טולדנו. השניים פיקדו זה אחר זה על יחידת מגלן ועל חטיבת הצנחנים.

אלוני הוא קצין מוערך שפיקד בין היתר בהצלחה על גדוד הסיור של הצנחנים במלחמת לבנון השנייה, בקרבות במארון א-ראס ובינת ג'בייל, אבל עזה היא זירה שבה טרם פעל, ואת האוגדה וזירת הלחימה הנפיצה אינו מכיר "דרך הרגליים".

החורף בא

את הכותרות תפסה (איך לא) ההחלטה למנות את תא"ל עופר וינטר למפקד הבא של עוצבת האש המובחרת. וינטר נהנה בציבור מתדמית של קצין נועז, שאינו עושה חשבון וחותר למגע, ולא בלי סיבה. הוא השלים מסלול לוחם בסיירת מטכ"ל, לחם כקצין ביחידת מגלן בלבנון ועבר לחטיבת גבעתי. כשפיקד על גדוד הסיור של החטיבה באינתיפאדה השנייה, הוענק לגדוד, לראשונה בצה"ל, עיטור המופת (וינטר עצמו עוטר בצל"ש אלוף).

ב-2014 פיקד וינטר על גבעתי ב"צוק איתן". והנה, מאז שסיים את תקופת הפיקוד על החטיבה הוא נשלח ל"מקרר". אמנם, כמו שאר מפקדי החטיבות במערכה ההיא קודם גם הוא לתא"ל, אך לתפקידי מטה בלבד. בשני דיוני שיבוצים התעקש הרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט, שלא למנותו למפקד אוגדה.

ה"סנגורים" שקמו לקצין, רובם המוחלט שלא מטעמו, טענו כי הסיבה שלא קודם לתפקיד בכיר ביחידות השדה היא כי הוא דתי (וינטר הוא מהבוגרים הבולטים של המכינה הקדם צבאית שבעלי). כראייה הציגו את הביקורת שספג על אותה פקודת יום שפרסם בטרם "צוק איתן", שבה, מתוך שאיפה לחזק את רוח הלחימה של חייליו, שילב יסודות דתיים יהודיים יותר וממלכתיים פחות. האמת, כרגיל, יותר מורכבת.

בצה"ל לא בודקים מה יש למפקדי השדה מתחת לקסדה. במהלך התקופה בה שימש וינטר כמח"ט גבעתי התרחשה בחטיבה סדרת אירועים מטרידה שבגינה רשם לו הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, הערה פיקודית. סביר גם שבמטכ"ל לא אהבו את זה שוינטר, ככל הנראה, תדרך ללא אישור את השר נפתלי בנט, חברו לנשק, אודות המנהרות בראשית "צוק איתן".

אירוע חטיפת גופתו של הדר גולדין בשלהי "צוק איתן" לא סייע לו גם כן. וינטר, שהפעיל "נוהל חניבעל" אגרסיבי, קרא נכון את תמונת הקרב, אך ספג לאחר מכן גם ביקורת קשה על האש המסיבית שהורה להפעיל, ממנה נהרגו אזרחים פלסטינים רבים שלא היו מעורבים בטרור.

זה לא חדש. לאחר "חומת מגן" מונה מח"ט גולני דאז, משה "צ'יקו" תמיר, לראש מטה פיקוד המרכז, ורק לאחר מכן למפקד אוגדת עזה. קצין בכיר תיאר אז את המהלך כ"סדרת חינוך קטנה" מצד הרמטכ"ל, נוכח שורת תקלות שהתרחשו בחטיבה עליה פיקד. לא מן הנמנע שכך קרה גם הפעם. החלטתו של כוכבי למנותו למפקד על אחת משלוש אוגדות ההכרעה של צה"ל, ועוד לזו שתפקידה לתמרן בעומק, מלמדת ש"ריצה את עונשו" והגיע הזמן להמשיך הלאה.

וינטר הוא לוחם, אבל כמו תא"ל אלוני באוגדת עזה, הוא מקבל לידיו אוגדה שבה לא שירת מאז שעזב את יחידת מגלן. ואם זה לא מספיק, הרי שהאוגדה היא האוגדה בה"א הידיעה של הרמטכ"ל הנוכחי. שם הוא גדל מהיותו חייל בצנחנים, דרך היותו מג"ד ובשני תפקיד מח"ט וכמפקדה. הוא שגידל את מפקדיה במילואים ובקבע. כך למשל, מפקד מגלן הנוכחי ומפקד חטיבת חוד החנית, אל"מ יניב בארוט, שירתו תחתיו כקצינים צעירים בצנחנים.

מנגד, מסלול השירות השלם והמלא של וינטר בכוחות המיוחדים, בחי"ר וכמח"ט מילואים, כמו גם ההבנה במורכבויות האסטרטגיות שרכש בתפקידו כמזכיר הצבאי של שר הביטחון (שהוא במקרה גם ראש הממשלה, שמיהר לברכו בטוויטר: "תוביל אותם לניצחון. בהצלחה!"), אמור לאפשר לו לסגור פערים ומהר.

אז איך מנצחים?

במאמר ב"וואלה" טען הפרשן אמיר אורן שמינוי וינטר וגופמן, הנחשבים ללוחמניים במיוחד, למפקדי אוגדות מבטא את שאיפת הרמטכ"ל "להכרעת בזק, בעיקר של חיזבאללה, כדי להשיג בזריזות את התכלית, להגיע ליעדים הקרקעיים ולצמצם את הפגיעה בעורף הישראלי".

זוהי שאיפה ראויה שכן יתרונו הגדול של צה"ל בא לידי ביטוי בראשית המלחמה, ועליו לפעול לקצרה ככל שניתן. הימשכותה, משחקת לידי האויב. היא גם מתכתבת עם הדברים שאמרו איילנד וגולן בכנס ועם הדגש ששם הרמטכ"ל, עם היכנסו לתפקיד, על הקטלניות של צה"ל בלחימה.

אבל חשוב לזכור שבשני העשורים האחרונים לא סבל צה"ל מהיעדר אוגדונרים ששים אלי קרב. הבעיה הייתה, ועודנה, כפי שציין איילנד בדבריו, שהקבינט הביטחוני אינו למד כראוי את הסוגיות האסטרטגיות וכשהאירוע שמביא להסלמה מתרחש, השרים מגיעים אליו ללא ידע רלוונטי מוקדם, ומנסים ללמוד אותו תוך שהם מתמרנים בין ניתוחי מודיעין אסטרטגיים ודיווחים טקטיים מהשטח. ככה לא מגבשים אסטרטגיה. וכשאין אסטרטגיה, גם הרמטכ"ל הכי התקפי והאוגדונרים הכי לוחמניים לא יעזרו.

גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת", בלוג מדיני-ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה, ומתאם תכניות צבא, אסטרטגיה וביטחון סייבר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). קודם לכן עבד כאנליסט בחברת מחקרי שוק ומודיעין עסקי. בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. בעל תואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק בצה"ל, מערך המילואים, דוקטרינות ואסטרטגיות צבאיות.

החלטת נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ "לחשוף את הבלוף" של נשיא תורכיה רג׳פ טאיפ ארדואן ולתת לו אור ירוק להיכנס בכוח לצפון סוריה, הניעה גל ניפוץ מיידי בשטח. שרשרת האירועים המהירה והשלכותיהם הקשות אמנם יצרו דרמה מטלטלת ורווית סמליות, אבל בסופו של יום מדובר בשיא נוסף על רצף מגמות ותהליכים אזוריים עקביים יחסית, שכתובת התהוותם נמצאת על הקיר כבר שנים.

המגמה המרכזית היא התנתקות ארה"ב מהמזרח התיכון בצל הירידה בחשיבותו במארג האינטרסים האמריקאי, ובראשם התלות הפוחתת בנפט; ועל רקע הפניה מזרחה, לאסיה, להתמודדות עם האיום הסיני המתפתח, על העליונות, הערכים ודרך החיים של אמריקה.

הפיבוט לאסיה כאסטרטגיה סדורה התקבע בממשל אובמה, הרבה לפני שטראמפ עם נטיותיו הבדלניות הבליח בפוליטיקה האמריקאית. טראמפ גם לא חתום על פטנט נטישת ידידים ובני ברית, בוודאי כשמדובר בכורדים, אבל לא רק. נשיא מצרים לשעבר חוסני מובארכ כנראה יכול לתרום כמה הגיגים בנושא.

הפיבוט לאסיה כאסטרטגיה סדורה התקבע בממשל אובמה. טראמפ גם לא חתום על 'פטנט' נטישת ידידים ובני ברית, בוודאי כשמדובר בכורדים, אבל לא רק

אנחנו מבינים את המגמה אבל לא מפנימים את עוצמתה במערכת השיקולים של אמריקה, ואז אנו מופתעים כל פעם מחדש: כאשר הנשיא לשעבר ברק אובמה לא יישם את הקו האדום שלו עצמו בנושא השימוש בנשק כימי על ידי משטר אסד בסוריה, כשטראמפ הצהיר לפני כשנה על כוונתו לצאת מסוריה ולצמצם את הכוחות באפגניסטן, וכשאמריקה הסכימה לפגיעה בדימוי העוצמה וההרתעה שלה והגיבה ברפיון על התקפות איראניות.

כך, הפלת מל"ט אמריקאי נענתה בסנקציות, שלא ברורה תוחלתן, נגד האייתוללה עלי ח'אמנאי; והתגובה לפגיעה קשה בתשתיות הנפט הקריטיות של סעודיה, היתה תקיפת סייבר אנמית נגד ה"פרופגנדה" האיראנית.

המגמה השנייה היא השתקעות רוסיה בסוריה ומאמציה להרחיב את השפעתה לרחבי המזה"ת כולו, ולמעשה להחזיר עטרה ליושנה אחרי שנדחקה החוצה מהאזור על ידי ארה"ב, באמצע שנות ה-70.

את דימוי "חילופי המשמרות" המחישו בימים האחרונים בצורה סמלית הסרטונים שהציפו את הרשת, בהם נראים רכבי האמר אמריקאים בדרכם החוצה מצפון סוריה משאירים בסיסים נטושים מאחור בעוד רכבי משטרה צבאית עם דגלי רוסיה בדרכם פנימה לאזורים שפינו האמריקאים.

על הדומיננטיות הרוסית בסוריה, המגובה ביכולות צבאיות על הקרקע (מטוסי קרב ומערכות הגנה אווירית) אין חולק. אבל האם רוסיה יכולה לשכפל את הישגיה בסוריה ולהחליף את ארה"ב גם במפרץ הפרסי? הרוסים, בהתאם למודוס אופרנדי המוכר, ממקמים עצמם בעמדת השפעה בין כל הצדדים הניצים (ובכלל זה בין איראן לישראל ובין איראן לסעודיה).

הרוסים, בהתאם למודוס אופרנדי המוכר, ממקמים עצמם בעמדת השפעה בין כל הצדדים הניצים (ובכלל זה בין איראן לישראל ובין איראן לסעודיה)

בסוריה, התרחיש הסביר הוא כי יצליחו למנוע התנגשות צבאית חזיתית בין משטר אסד לבין התורכים ויששבנו הסכם ביניהם, שימשיך את תהליך חיזוק משטר אסד והרחבת שליטתו בשטח. הרוסים מבהירים בשנה החולפת כי הסכם כזה כבר קיים – הסכם אדנה מ-98', במוקדו התחייבות סורית למנוע טרור כורדי נגד תורכיה בתמורה לכיבוד ריבונות סוריה.

במפרץ הפרסי, כיכבו השבוע התמונות מביקוריו המתוקשרים של נשיא רוסיה ולדימירר פוטין בריאד ובאבו דאבי, שם חתם על עסקאות ענק והסכמי שיתוף פעולה. זאת, בדיוק בזמן שהאמירויות ובאחרונה גם סעודיה, מעדכנות את מדיניותן ומחפשות נתיבים לטהראן, במה שמצטייר כביטוי לאי-אמון במשענת האמריקאית.

ולמרות זאת, רוסיה לא תחליף כל כך מהר את ארה"ב במזה"ת בכלל ובמפרץ בפרט, שם אמריקה היא עדיין הכוח הדומיננטי והערבה העיקרית ליציבות, לחופש השייט במיצרים ולהצבת גבולות לאיראן, גם אם הם נשחקים. לארה"ב יחסים מיוחדים עם ישראל, בריתות אסטרטגיות עם מדינות המפרץ המתבססות על נשק אמריקאי, ונוכחות צבאית ובסיסים עצומי ממדים ברחבי האזור.

ולמרות זאת, רוסיה לא תחליף כל כך מהר את ארה"ב במזה"ת בכלל ובמפרץ בפרט, שם אמריקה היא עדיין הכוח הדומיננטי, והערבה העיקרית ליציבות, לחופש השייט במיצרים ולהצבת גבולות לאיראן, גם אם הם נשחקים

מגמה שלישית היא תנועת המטוטלת של המיקוד האזורי, שנע בין הלבנט למפרץ. זאת, על רקע התבקעותה המדממת של סוריה מצד אחד ותהליך התחזקות איראן בעקבות סילוק משטרו של צדאם חסיין, מצד שני. המוקד החשוב יותר הוא כמובן המפרץ, על עתודות האנרגיה העצומות שלו, ונראה כי תשומת הלב צפויה לחזור אליו שוב בקרוב, על רקע איומי איראן, בימים האחרונים, להגיב על הפגיעה במיכלית SABITI, שלטענתה בוצעה על ידי מדינות באזור.

האירועים בסוריה חשפו מגמה נוספת המוכרת כבר עשורים: יחסי אהבה-שנאה בין ארה"ב לתורכיה. אנקרה תוקעת לארה"ב "אצבע בעין" כל פעם מחדש, למרות שבאירועים האחרונים, על רקע מסרי טראמפ, קשה להאשים אותה.

כמה תזכורות: ב-2003 תורכיה מנעה מארה"ב להשתמש בשטחה כדי לפעול בצפון עיראק; רכשה באחרונה את מערכת ה-S400 מרוסיה; משתפת פעולה עם איראן תוך הפרת הסנקציות נגדה; אפשרה לפעילי דאע"ש לחצות בחופשיות את הגבול עם סוריה; מאיימת להגביל את הפעילות האמריקאית בבסיס אינצ'רליק (ארה"ב שוקלת להוציא את הנשק הגרעיני המוצב שם!), תומכת ומסייעת לחמאס, אוסרת עיתונאים ומדכאת חופש ביטוי. וזו רק רשימה חלקית.

האירועים בסוריה חשפו מגמה המוכרת כבר עשורים: יחסי אהבה-שנאה בין ארה"ב לתורכיה. אנקרה תוקעת לארה"ב "אצבע בעין" כל פעם מחדש, למרות שבאירועים האחרונים, על רקע מסרי טראמפ, קשה להאשים אותה

למרות כל אלה, ארה"ב מבקשת לשמור את תורכיה לצדה וחוששת מעימות חזיתי עמה, בהיותה מדינה מרכזית בנאט"ו (בעלת הצבא השני בגודלו בברית) החולשת על צומת אסטרטגי בין אסיה לאירופה.

ובאשר לכורדים – מעל 30 מיליון מהם פזורים בין איראן, עיראק, תורכיה וסוריה. הכורדים מהווים מכנה משותף בין מדינות אלו: כולן מתנגדות לשאיפותיהם הבדלניות ולעצמאות, ומדכאות אותן.

האירועים בסוריה מחזירים את הכורדים לאחור לחסות משטר אסד, לאחר שביססו אוטונומיה בצפון-מזרח סוריה על רקע מלחמת האזרחים במדינה. גם בעיראק התרחש תהליך דומה כאשר הכורדים איבדו שטחים עליהם השתלטו במהלך המלחמה בדאע"ש (ובראשם אזור כרכוך העשיר בנפט), כתוצאה ממשאל העם הכושל שיזמו, בספטמבר 2017.

קריסתם המהירה של הכוחות הכורדים על רקע אבדן המשענת האמריקאית, היא מקרה נוסף בו כוח שהקימה מעצמה באזור, מתפורר כשהיא נוטשת. זה מה שקרה למשל בעיראק כשדאע"ש שטף אותה, או בלבנון ובעזה כשישראל נסוגה.

זה כנראה מה שצפוי כשארה"ב תצא מאפגניסטן, וגם צבא סוריה החופשי כנראה לא ילקק דבש כשפטרוניו התורכים ייצאו או ייערכו על הגבול אחרי הסכם עם המשטר והרוסים. הלקח לישראל קשור בעיקר לשטחי יהודה ושומרון, שנסיגה ישראלית מהם עלולה להביא להתפוררות מהירה של מנגנוני הביטחון של הרשות.

מעל 30 מיליון כורדים פזורים בין איראן, עיראק, תורכיה וסוריה. הכורדים מהווים מכנה משותף ביניהן: כולן מתנגדות לשאיפותיהם הבדלניות ולעצמאות, ומדכאות אותן

האם מגמות אסטרטגיות אלה, שחשפו האירועים האחרונים בצפון סוריה, הן בלתי הפיכות? לא בטוח.

ארה"ב אמנם בדרכה החוצה מהאזור, והשחקנים השונים – ובוודאי ישראל – צריכים להיערך בהתאם. ועדיין, כמו בציטוט האלמותי מ"הסנדק", בכל פעם שארה"ב חושבת שהיא בחוץ היא נשאבת לאזור מחדש. ההתקפה האיראנית נגד סעודיה כבר הובילה לעיבוי הכוח האמריקאי להגנת הממלכה.

תחושת בטחון איראנית מופרזת לצד שחיקה בהרתעה האמריקאית הן מתכון לדינמיקה שעלולה להוביל לבסוף את שני הצדדים לעימות, גם בניגוד לרצונם, כמו בטרגדיה יוונית.

מגמה נוספת שעלולה לטרוף את הקלפים במזה"ת, היא חזרתה של הטלטלה האזורית. המשטרים, שהידקו את האחיזה בשלטון כלקח משנות חוסר היציבות, עדיין לא מסוגלים לספק מענה לצורכי הציבורים, ש-70% מהם הם צעירים מתחת לגיל 30. סימנים מדאיגים, בהקשר זה, סיפקו באחרונה אירועי המחאה בעיראק ובמצרים.

האירועים בסוריה אמנם חשפו מגמות עומק עקביות למדי, אבל במזה"ת של העשור האחרון, המאפיינים הקבועים ביותר הם דווקא חוסר היציבות וחוסר הוודאות, מה שאומר שכדאי להיערך להפתעות

ולבסוף, בסוריה עצמה, עליית כוחות הצבא של המשטר הסורי לאזורי הלחימה עלולה בכל זאת להוביל לחיכוך צבאי עם התורכים. זאת, במיוחד כשלאסד אינטרס עמוק למנוע כיבוש תורכי, ולפגוע במליציות צבא סוריה החופשי, המשתפות פעולה עם ארדואן. ב-19 באוגוסט הוכיח המשטר, בגיבוי רוסי, כי הוא נכון גם לעימות כשתקף מהאוויר כוח תורכי שניסה להתערב במערכה על ח'אן שייחון במחוז אדליב.

בשורה התחתונה, האירועים בסוריה אמנם חשפו מגמות עומק עקביות למדי, אבל במזה"ת של העשור האחרון המאפיינים הקבועים ביותר הם דווקא חוסר היציבות וחוסר הוודאות, מה שאומר שכדאי להיערך להפתעות.

אלוף משנה במילואים אודי אבנטל. עמית מחקר במכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי, הרצליה. מתעניין במזרח התיכון, בזירה הבינלאומית ובזיקות ביניהם, באתגרים ואיומים צבאיים, בטחוניים ומדיניים ובהתמודדות מולם, במודיעין, במדיניות ובאסטרטגיה.