אין מחסור בסיפורים ישראליים, אבל יש סיפורים שטרם הוצגו. חלקם עתיקים, אחרים התרחשו בשנות ה-80. מהקבוצה השנייה מגיע הסיפור על "אתר הצלילה בים האדום" (Red Sea Diving Resort), מלון מזויף לחופה של פורט סודן.

במיקום הזה, לפני מספר עשורים, הפעיל המוסד בסיס שארגן את העלאת אלפי יהודים ממוצא אתיופי לישראל – יהודים שנמלטו ממלחמת האזרחים באתיופיה.

התכנית הייתה משוגעת מספיק בשביל לעבוד, מסוג הדברים שאומרים עליו "מישהו צריך לעשות מזה סרט". וכך נולד "אתר הצלילה בים האדום", של נטפליקס. גידי רף, יוצר הסדרה "חטופים" (שהפכה ל"הומלנד") אסף צוות שחקנים מרשים כדי להוציא את הסיפור הזה לאור (החל ב-31 ביולי בנטפליקס).

השחקן הראשי הוא כריס אוונס ("קפטן אמריקה" מהסרטים של מארוול), ולצדו משחקים (בתור סוכנים ישראלים) היילי בנט, אלסנדרו ניבולה ומיכיל האוסמן.

מייקל קיי. וויליאמס הוא איש הקשר שלהם בתוך הקהילה האתיופית וגרג קיניר הוא איש ה-CIA המועיל בתוך סודאן. בן קינגסלי מגלם שם את ראש המוסד.

אוונס מגלם מעין קאובוי חמום מוח טיפוסי שמביא תוצאות בזמן שהוא מסכן את עצמו, וזה סרט מהנה, אבל גם נוגע, במיוחד כשהוא מראה את הייאוש של הפליטים. ועל אף שהסיפור מתרחש לפני 40 שנה, הוא נותר רלוונטי למדי לימינו.

"הכרתי את העליות מאתיופיה בשנות ה-80 וה-90 שהגיעו במטוסים", מספר הבמאי רף, "ואני זוכר את התמונות המרגשות, אבל לא ידעתי על המלון הזה עד שהמפיקה אלכסנדרה (מילצ'ן, בתו של ארנון מילצ'ן), הביאה אותו לתשומת ליבי.

גידי רף (צילום: פיל מקרטן\ Invision for Fox\ AP)

"במהלך העבודה על הסרט נפגשתי עם חלק מסוכני המוסד שהיו מעורבים במבצע, כמו גם עם ישראלים רבים שעשו את המסע מאתיופיה דרך סודאן.

"הצילומים עצמם מאוד מאתגרים. היינו במקומות כמו אפינגטון ופלה בדרום אפריקה, ואז ליד לידריץ בנמיביה, ובאמצע המדבר. כשחוצים נהרות שם אתה עומד בפני דברים שאתה לא עומד בפניהם בדרך כלל. כמו להביא מישהו שיוודא כי אין היפופוטמים ותנינים במים. ויש בבונים בצד השני של הנהר שנובחים עלינו במשך כל הזמן. היו עקרבים שעקבו אחרי הצל שלנו, משום שהיה כל כך חם, עד שהם רצו ליהנות מהצל של הגוף שלנו. היו דברים שלא ציפינו להם.

"כשצילמנו את הסצנה הראשונה שלנו בכפר האתיופי, הרגשתי את הצורך לחפש שדה תירס. אז נכנסתי לשדה תירס כדי לבדוק אותו ואחד מהסיירים המקומיים רץ אליי ואמר לי שאני נכנס לאזור של נחשי הבלאק ממבה. אבל האתגרים הגדולים ביותר היו עבור השחקנים. היה כל כך חם, ואז הנהר קפא".

היה לכם את כריס אוונס בתפקיד הראשי, שנהנה מתנאים נוחים במיוחד, אני מניח, באולפנים של מארוול בארצות הברית. איך הוא הסתדר עם זה?

"הוא נכנס לעניין ועשה כל מה שנדרש לו. הוא השחקן הכי פחות מפונק שאי פעם עבדתי איתו".

כריס אוונס בקפטן אמריקה (צילום: יח"צ, MARVEL ENTERTAINMENT)

הוא נראה בחור כייפי! אבל אנחנו מכירים אותו בתור קפטן אמריקה, ופחות מסרטים רציניים על פליטים, או סרטים עם קצת יותר כובד.

"הוא היה מאוד נלהב לעשות את הסרט הזה. הוא קרא את התסריט ופנה אליי. הוא השקיע בו כל דקה במשך היום, עבד קשה מאוד כדי להרים את התפקיד שכתבתי.

מפתיע בימים אלו שמישהו עם כזה פרופיל ציבורי משחק גיבור ישראלי. יש תגובת-נגד אוטומטית מחלקים מסוימים בחברה בכל הנוגע למשהו שהוא אפילו קצת ישראלי.

"כריס הבין שמדובר בסיפור על האנושות, על אנשים המתאחדים, על משפחות המתאחדות מחדש. הסרט הזה מכיר בכך שכולנו שווים. יש לנו משבר פליטים עכשיו בעולם וחשוב לספר סיפורים מעוררים ומלאי תקווה על אנשים מתאחדים, עושים את הדבר הנכון והופכים את העולם למקום טוב יותר".

האם הראיתם לשחקנים ולצוות סרטים דומים?

"לא ממש, אבל הצלם שלי רוברטו שיפר ואני דנו על הרבה מותחנים על המלחמה הקרה משנות ה-70, סרטים כמו "איש המרתון", "השיחה", ו"גורקי פארק" ואפילו "חיים של אחרים". אבל באשר למעברים הוויזואליים, דיברנו על סרטי שנות ה-80 והשפה הזו שהשתנתה בזמן שהעולם עבר מהאנאלוגי לדיגיטלי".

אתר הצלילה בים האדום (צילום: נטפליקס)

סרטים הרגילו אותנו לקלישאות מסוימות. כשרואים בתחילת הסרט של כריס אוונס והיילי בנט חושבים "הם בטוח יתחברו בהמשך", אבל זה לא סיפור מהסוג הזה. האם היה לחץ לשלב זווית רומנטית?

"לא, בכלל לא. היו דברים אחרים שירדו בעריכה. האתגר הגדול ביותר של הסרט היתה לדחוס חמש שנים של מבצע לשעתיים, ומקביל לתת את הכבוד לקהילה האתיופית בתור הגיבורה של הסיפור. הם היו אלו שהתחילו את הכל, והיו פעילים בדיוק כמו סוכני המוסד בחילוץ שלהם".

האם יהיו לכם הקרנות לקהילת יוצאי אתיופה בישראל?

"עשינו כבר כמה כאלה, במיוחד לאלו שעזרו וייעצו לנו".

יש בתקופה האחרונה מתחים בקרב קהילת יוצאי אתיופיה בישראל. האם הסרט יכול להזכיר לאנשים על אחדות?

"אני מקווה. הקהילה האתיופית בישראל נלחמת עבור צדק, לסיום האפליה ולשוויון. וזה הנושא של הסרט – חמלה, אחדות עם השכנים שלכם ובני האנוש האחרים. למרבה הצער, האתיופים עוברים תקופה קשה היום, אבל הם מנהלים מאבק צודק".

המחזמר "אגם הברבורים: אופרת הרוק", המוצג כעת בניו יורק, הוא התוצרת האחרונה בייצוא התרבותי של ישראל לארצות הברית.

למרות שהמחזמר לא כולל אפילו מילה בעברית, היוצרים שלו הם אייקונים ישראלים, ושני שליש מהצוות – המונה 12 שחקנים צעירים – מגיעים מהארץ.

המחזמר משתמש בבלט הקלסי של צ'ייקובסקי בתור בסיס, לרבות סיפור האהבה בין הנסיך זיגפריד, הפלייבוי המלכותי, לאודט, נסיכת הברבורים.

המופע נפתח עם המוזיקה המוכרת של המלחין הרוסי, אך אז לוקח זווית אחרת, ונוסק למחזמר פופ-רוק סקסי עם שירים חדשים.

הפרויקט החל כרעיון של הכותבת מירית שם-אור ובתה שרונה פיק, שאליהן הצטרף הבמאי צדי צרפתי. שרונה אומרת כי החומרים התאימו לה, משום שאביה, צביקה פיק, "היה נוהג לנגן את היצירה הזו באופן ספציפי כשהייתי ילדה.

"הוא הגיע מרקע קלסי, ומאוד מאוד אהב את זה, כך שהוא רצה שאנחנו נכיר את זה", היא אומרת. "התאהבתי ביצירת המופת הזו, ויצירת המחזמר הזה משלבת את האהבה שלי לפופ-רוק ולמוזיקה קלסית".

צוות השחקנים של "אגם הברבורים: אופרת הרוק" (צילום: לורן חלפאיאן)

פיק ואחותה דניאלה (הנשואה לבמאי הקולנוע קוונטין טרנטינו) היו צמד בתחילת שנות ה-2000, ואחרי שהיה להם להיט ענק, אומרת פיק, היא הפכה ליותר בטוחה ביכולות ההלחנה שלה, והחלה להתייחס לזה יותר ברצינות.

בתור אם לשלושה ילדים קטנים, פיק הפחיתה את המיקוד בשירה והתמקדה במה שהיא קוראת לו "חלום חיי". לאחר שאמה כתבה את עלילת המחזמר והמילים לשירים, "היא וצדי ישבו במשך שעות ליצור את המחזה, ואני עבדתי איתו על השירים. זה מאמץ משותף", אומרת פיק.

צרפתי כבר מכיר את משפחת פיק: בתחילת שנות ה-70, הוא הופיע בגרסה הישראלית של המחזמר "שיער" עם צביקה. "לאחר 18 שנים בתור שחקן, מאז גיל 10, זו הייתה ההופעה האחרונה שלי על הבמה. חווה אלברשטיין ביקשה ממני אז לביים מופע שלה, ולפתע החיים שלי השתנו והפכתי לבמאי", מספר צרפתי.

צרפתי, הידוע בהפקות ענק על הבמה ובטלוויזיה בישראל, צוחק כשהוא אומר ש"אגם הברבורים: אופרת הרוק" הוא "הדבר הקטן ביותר שאי פעם עשיתי.

"אבל כשהייתי בן 13", הוא אומר, "שמעתי מוזיקה של צ'ייקובסקי, רציתי לחבר כוראוגרפיה ל'אגם הברבורים', ואפילו שיחקתי את הנסיך. אז כששרונה ומירית סיפרו לי על כך, אמרתי, בואו נשב יחד. אחרי שבועיים, אמרתי שאני בעניין".

צרפתי רואה במחזמר התאמה מתבקשת של היצירה הקלסית מהמאה ה-19 למאה ה-21. "אגם הברבורים תמיד היה בלט, אבל אף אחד לא כתב אותו בתור מחזה, עם טקסט, עם סיפור. עבדנו כדי לבנות סיפור בין השירים", הוא אומר.

שרונה פיק, משמאל, עם אמה מירית שם-אור, מימין, והבמאי צדי צרפתי, במרכז (צילום: לורן חלפאיאן)

מאפיין מרכזי בנראטיב הוא הנבל, הרוזן פון רוטברט, המגולם על ידי השחקן, הכותב והמפיק הישראלי-אמריקאי, עדן יעקב לוי. זה אתגר מהנה עבור לוי יליד ירושלים, שהגיע לניו יורק לפני קרוב לעשור בגיל 25 כדי ללמוד משחק.

"פון רותבארט הוא אדם מאוד מרושע", אומר לוי. "מגלומן שחושב שהוא מלך העולם, ורוצה לשלוט בכל מי שהוא יכול ומה שהוא יכול. לשחק תפקיד של חזיר שוביניסטי היה קשה, כי אני לא מזדהה עם שום דבר מזה ברמה האישית. למעשה, אני מתנגד לזה. אבל מנקודת מבט של משחק, לשחק דמות שכזו זה כיף".

לוי- אשר בדומה לשחקנים רבים, מחזיק בעבודה צדדית: מורה לעברית בברוקלין – מעריך את הזכות להשתתף כעת במחזמר כחול-לבן. "זה כיף, קומדיה קלה, פארסה, אבל היא גם מתמודדת עם נושאים רציניים כמו סקסיזם", אומר לוי.

פיק, צרפתי ולוי מלאים תקוות בנוגע לעתיד של היצירה האהובה שלהם, אשר מציגה כעת בחלל הקטן יחסית של Chelsea Music Hall מתחת לשוק צ'לסי במנהטן, והיא תעבור למיקום אחר בניו יורק סיטי בנובמבר.

לוי מדמיין את סצנת נשף המסכות הווינאי הנוצץ על במה גדולה יותר, וצרפתי להוט לגרום להצגה לצמוח, צעד אחרי צעד. "אני לא רוצה לראות ארבע או חמש ברבורות", אומר הבמאי, ביחס ללהקת הציפורים המרפרפות על במת המחזה. "אני רוצה לראות 12 מהן. זו אגדה, זו פנטזיה. ופנטזיות הן גדולות".