הדתת המרחב החילוני היא כפיה דתית והפרה מתמשכת של הסטטוס-קוו בין חילונים לדתיים.
כל ניסיון חילוני דומה להתנחל ולחלן את המרחב, אילו היה מתקיים במרחב דתי, כמו בבני ברק, צפת, רכסים, היה נתקל בזעם צדקני, ובבכיינות שמדובר במעשה אנטישמי או אנטי-יהודי – כאילו החילונים אינם שמים או אינם יהודים.
נפל דבר בישראל, ועל כך תודה ליזמי ההפיכה המשטרית, הציבור החילוני קם למרוד בהדתה ובכפיה החילונית בישראל, על כל צורותיה וגווניה, הגלויים והנסתרים כאחד.
כעת, כאשר כבר ברור שיש לחילונים ולערבים, רוב אלקטורלי מוצק לקואליציה גדולה יותר מ 64 מנדטים, קואליציה שלא כוללת את הליכוד, את ש"ס, את עוצמה יהודית ואת הבית היהודי, הם מתחילים להבין, שלאור המתקפה הדתית הבוטה נגד הציבור החילוני, זו כנראה תהיה הקואליציה האחרונה שלהם לשנים רבות, שכן ברור שהפעם גם הייתרון הדמוגרפי שלהם יעמוד בספק במדינה שבה מיושם שיוויון חובות וזכויות
מי בכלל צריך מדינה, אם כמעט הכל בה, רקוב ומסריח מצביעות, ומשחיתות, ומבריונות?
מדינה, כל מדינה, במובן הבסיסי ביותר של המושג, היא שיתוף משאבי הכלל, ומאמצי הכלל, לצורך שרידת הכלל, ולטובת הכלל.
בואו נתחיל בלהודות שזו הגדרה קרובה עד-כדי סימן-שאלה להגדרה הבסיסית ביותר של קומוניזם, לא-כל-שכן, סוציאליזם.
בפועל, במציאות הגלובלית העכשווית, לרוב העמים והקבוצות יש מדינה שהיא לא יותר מאשר פלטפורמה שמאפשרת (חוקית ואפקטיבית) מצב שבו מיעוט של טייקונים, מכתיב גם לשוק וגם לממשלה, כיוון ודגשים שתכליתם לשרת את האינטרס הטייקוני שמהותו "מיקסום רווחים".
חברתית, זהו שוד מתמשך של רוב אלקטורלי שבוי כלכלית וחברתית, בידיו של כל טייקון מונופוליסט, באמצעות תעסוקה בשכר-מינימום, כנגד מכירת מוצרים ושירותים במחיר מופקע – תכלס, זה ממש גן-עדן לכל מניאק שרוצה לממש "מיקסום רווחים בכל מחיר".
זאת מאניה שמאופיינת בתאוות-בצע ללא סייג, ותוך שיא החוצפה, בעשותו ברכוש הכלל כבשלו, באמצעות זכיון ממשלתי למכור ולייצא את רכוש הכלל (קרקע, מינרלים, מקורות אנרגיה).
זה בבסיסו, הקונפליקט הרעיוני בין ימין לבין שמאל, ולא, בשום מציאות אנושית ידועה, הימין הוא חברתי במובן של שיוויון הזדמנויות (כחלוקה צודקת מהותית במשאבי הכלל), אלא אף מדגיש כעיקר את היות הפרט אובייקט שבוי לגחמות השלטון (ע"ע ביטול עילת הסבירות, או פיסקת ההתגברות).
כפי ש"ההיסטוריה נכתבת בידי מנצחים", כך גם התוית הפופולרית במשטרים ליברטרנים (ארה"ב, ברזיל, דרום קוריאה, איטליה, ועוד) "סוציאליזם הוא שחיתות" או "סוציאליזם הוא מוות לשוק חופשי" – כתוית-גנאי שנועדה להצדיק עוולה חברתית שנובעת מקפיטליזם חזירי, מונופוליסטי ונפוטיסטי.
במובן הזה, ובהתייחס לכל מציאות חברתית ידועה, גם ברית המועצות הסוציאליסטית היתה למעשה משטר ימני לעילא, משטר לאומני עם שאיפות התפשטות אימפריאליות, משטר שנשלט בידי קבוצת-עילית מושחתת של מקורבים, עם מנגנון ניהול נפוטיסטי – כולם בני המעמד הפריבילגי של "מקורבים לשלטון".
תמונה דומה מאד קיימת גם באיראן, תחת איצטלות שונות : שם כמשל, קבוצת העילית של מקורבים היא "משמרות המהפיכה"
אבל לעומת ברית המועצות או איראן – יש את בלגיה או הולנד כמשל נגדי, שהן לכאורה "משטר מלוכני עם שלטון של עילית פריבילגית", אלא שבפועל מדובר במדינה סוציאל דמוקרטית, עם סובסידיה מלאה לחלשים, ואפילו שירותי חינוך ובריאות חינם לכל החיים, והכל במימון מס-הכנסה דיפרנציאלי, לפי רמת הכנסה אישית.
במדינות האלה, מדובר על משטר סוציאל-דמוקרטי עם שוויון הזדמנויות בפועל לכל סוגי האוכלוסיה, שוויון בפני החוק, ושוויון ארצי בחלוקת משאבי-פיתוח מקומיים, פריפריאליים.
לא רק זו אף זו: חמלה חברתית על חלשים ונחשלים, במובן הכי כלכלי שיש: חינוך-חינם, בריאות-חינם, תחבורה ושירותים עירוניים מסובסדים על-פי רמת הכנסה.
וראה זה פלא, בניגוד לסיסמאות הליברטרניות, אף לא אחד מהנזכרים לעיל עומד בסתירה מעשית או עקרונית לקיום שוק חופשי של היצע וביקוש סחורות ושירותים.
מהבסיס הזה, ועד לדיון מהורהר ומלא צביעות במונחים של "משילות" או "שלטון הרוב" רב המרחק.
המרחק הזה מייצג את עומק שטיפת המוח הקולקטיבית שכולנו עוברים יומם ולילה, מהפרסומות כמייצג שקרי של אידיאלים ליברטרניים ("בז"ן לעתיד ירוק יותר") ועד תוכחת נציגי "השלטון" או נציגי "השם".
כל זה קורה בקידמת העידן המודרני, שבו דווקא המכהנים בשלטון ואיתם גם כל המנגנון הניהולי, דווקא הם העילית הפריבילגית, המושחתת, הנפוטיסטית בבחינת "ממשלה המשרתת את הטייקונים כנגד האינטרס החברתי"
– את מי אמורה ממשלה, כל ממשלה לשרת? – את העם, או קומץ טייקונים המתפרנסים מהפער בין העסקת המונים בשכר-רעב (נכון להיום, 58% מהשכירים בישראל משתכרים שכר-מינימום, או פחות ממנו), לבין מכירת מוצרים ושירותים לאותם המונים במחירים מופקעים, הכוללים עשרות ומאות אחוזי רווח?
ה"עילית" המושחתת הזו של נבחרי ציבור והמכהנים במנגנוני המדינה, מטופחת ומאויימת על-ידי אותו קומץ טייקונים שמחזיקים את כולנו (גם את ההמון וגם את השלטון), בביצים, לצורך "מיקסום רווחים בכל מחיר", או איך קוראים היום, לאותו אונס המוני בפרהסיה, לאור היום, עם גושפנקה ממשלתית?
לי אין עדיין שם או כינוי לתועבה הזאת.
מדינה, כל מדינה, במובן הבסיסי ביותר של המושג, היא שיתוף משאבי הכלל ומאמצי הכלל, לצורך שרידת הכלל. בואו נתחיל בלהודות שזו הגדרה קרובה עד-כדי סימן-שאלה להגדרה הבסיסית של קומוניזם.
בפועל, במציאות הגלובלית העכשווית, לרוב העמים והקבוצות יש מדינה שהיא לא יותר מאשר פלטפורמה שמאפשרת (חוקית ואפקטיבית) מצב שבו מיעוט של טייקונים, מכתיב גם לשוק וגם לממשלה, שוד מתמשך של רוב אלקטורלי באמצעות תעסוקה בשכר-מינימום, כנגד מכירת מוצרים ושירותים במחיר מופקע, תחת המוטו המתועב של "תאוות-בצע ללא סייג" (מיקסום רווחים בכל מחיר).
זה בבסיסו, הקונפליקט הרעיוני בין ימין לבין שמאל, ולא, בשום מציאות אנושית ידועה, הימין הוא חברתי במובן של שיוויון הזדמנויות (כחלוקה צודקת מהותית במשאבי הכלל), אלא הוא מדגיש את היות הפרט אובייקט לגחמות השלטון.
במובן הזה גם ברית המועצות הסוציאליסטית היתה משטר ימני לעילא, משטר לאומני עם שאיפות התפשטות אימפריאלית, לעומת בלגיה או הולנד שהן לכאורה "משטר מלוכני עם שלטון של עילית פריבילגית" אך בפועל מדינה סוציאל-דמוקרטית עם שוויון הזדמנויות בפועל, וחמלה חברתית על חלשים ונחשלים, במובן הכי כלכלי שיש: חינוך-חינם, בריאות-חינם, תחבורה ושירותים עירוניים מסובסדים על-פי רמת הכנסה.
מהבסיס הזה, ועד לדיון מהורהר ומלא צביעות במונחים של "משילות", שלטון הרוב" רב המרחק, והמרחק הזה מייצג את עומק שטיפת המוח הקולקטיבית שכולנו עוברים יומם ולילה, מהפרסומות ועד תוכחת נציגי השלטון – שהם, בעידן המודרני, העילית המטופחת ומפונקת על ידי אותו קומץ טייקונים שמחזיקים את כולנ (את ההמון ואת השלטון), בביצים
מאז סיום המלחמה נגד איראן, מתגברת תחושת מחנק של כמעט שנתיים. המציאות הפכה למקום עמוס רעש, צעקה וכאב עמוק שאין לו מילים. קשה להבחין בין עובדה לפרשנות, בין זיכרון לטראומה. הכל מתערבב בתוך שיח מתלהם ושטוח, מעין מרק סמיך שבו כמעט בלתי אפשרי לומר משהו שיישמע אמת. אבל אולי דווקא כאן, בתוך הבלבול, יש מקום לפילוסופיה – לא כתשובה חכמה, אלא כשאלה פתוחה, כבקשת נשימה.
הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק, שנחשב כיום לאחד ההוגים החשובים והמשפיעים ביותר בעולם, מתאר בדיוק את מה שקורה לנו עכשיו: "אנחנו יודעים מאוד טוב שזה לא נכון, אבל אנחנו ממשיכים לנהוג כאילו זה כן נכון".
רודריגו רמניק הוא רב חילוני הומניסטי מטעם מכון תמורה, איש חינוך, מנחה טקסים וסוציולוג. גדל במחתרת בצ'ילה בתקופת הדיקטטורה הצבאית, להורים שנאבקו למען זכויות אדם ודמוקרטיה, עלה לישראל ב-1999 ומתגורר בקיבוץ כפר גליקסון עם בת זוגו ענבל וילדיהם אילן, אורי ומאיה.
המשפט הבינלאומי הפך במאה ה-21 לזירת מאבק הסברתית מרכזית. הנרטיב הפרו-פלסטיני, שמציג את ישראל ככוח כובש ומדכא, נשען באופן כמעט מוחלט על מונחים ומושגים מתוך המשפט הבינלאומי. "אפרטהייד", "כיבוש", "רצח עם" – אלו לא רק מילים, אלא הגדרות משפטיות בעלות משמעות עמוקה, המשמשות ככלי נשק במאבק ההסברתי.
ההנחה הבסיסית של הנרטיב הפרו-פלסטיני היא שהמשפט הבינלאומי הוא הסמכות העליונה, "המוסר האובייקטיבי". הם מציגים את עצמם כמי שנלחמים למען צדק בינלאומי, ומאשימים את ישראל בהפרה שיטתית של אמנות וחוקים בינלאומיים.
רוני בנשק הוא נער ישראלי שמתעסק בהסברה. מתעמת וחוקר לעומק את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
1. לפי הריאליזם הבינלאומי, המשפט הבינלאומי, פרשנות מעשים, הענקת לגיטימציה או שלילת לגיטימציה, וכן התגובות בציבור, בדיפלומטיה ובתחום שיתופי הפעולה — כל אלו מוכתבים על ידי אינטרסים לאומיים ומאזני כוח ולא רק על פי נורמות או משפט.
2. דיון משפטי מדוקדק וניסוחים פורמליים חשובים בעיקר בקרב חוגים מצומצמים. בפועל, כל פעולה נושאת עמה השלכות. מעבר לשאלות יעילות צבאית, קיימות סוגיות מוסר ונורמות בינלאומיות שלא ניתן לעצב לחלוטין בנרטיב: לעניין פגיעה מסיבית באוכלוסייה אזרחית, כמו נשים, ילדים, הרעבת אוכלוסייה, הרס תשתיות אזרחיות ומניעת סיוע. הצדקות ביטחוניות או טיעונים אחרים אינן צידוק אוטומטי כאשר נוצרת פגיעה רחבת היקף, שהרסה עולה על "מסה קריטית" מסוימת – עניין שנבדק בפועל ובראיות.
3. לפי ההגדרה המשפטית, ג'נוסייד הוא כוונה להשמיד "קבוצה" או חלק מהותי ממנה. הפסיקה הבינלאומית מפרשת "חלק מהותי" כאזור גאוגרפי חשוב, או קבוצה שיש להשמדתה פוטנציאל לפגוע בקיום העתידי של הקבוצה כולה, בין אם דמוגרפית ובין אם תרבותית. אין הכרח שכל הקבוצה תושמד בפועל; נדרשת כוונה ממוקדת והיקף נזק משמעותי — הן במעשים המכוונים והן בתוצאותיהם.
4. "גרימת נזק חמור לגוף או לנפש לבני הקבוצה" — די שהנזק יפגע בהיקף משמעותי של האוכלוסייה, כך שיש בו כדי לסכן את עתיד הקבוצה.
או: "העמדת הקבוצה בתנאי חיים שבכוחם להביא להשמדתה הגופנית, כולה או חלקה."
הערה: "חלקה" מתייחס לחלק מרכזי לקיום הקבוצה או לשימור המבנה החברתי שלה.
גם מניעת ילודה, או העברת ילדים לקבוצה אחרת — די בכך שהפעולה פוגעת באופן משמעותי באופי הדמוגרפי או התרבותי של הקבוצה.
5. יש לתעד ולא לשכוח את ההתבטאויות של בכירים ובעלות תפקיד והשאלה מה הייתה כוונתם, לדוגמה:
• "מחיקת כל עזה מעל פני האדמה… שימותו."
• "כל התינוקות בעזה הם האויב."
• "אין לי בעיה שילדים בעזה ימותו."
• "אני משטחת את עזה, אין לי סנטימנטים."
• "אנחנו משמידים את כל מה שנשאר מהרצועה."
• "אפשר להרוג מאה פלסטינים ביום ולא אכפת."
• "להכרית, למחוק."
• "אין בלתי מעורבים… להפגיז ללא רחם מהאוויר! תמרון קרקעי רק אחרי שיטוח בניינים."
6. ישראל היא דמוקרטיה על מלא, ולצה"ל יש קוד מוסרי והוא פועל רק לפי המשפט הבינלאומי, עם ליווי של הפצ"רית ויועצים, ויש בגצ עצמאי מבקר, ויועמשית עצמאית, ותקשורת שמדווחת את כל העובדות בשקיפות, והממשלה רציונלית ושומרת חוק ורודפת שלום ואמת ומוסריות, אז אין מה לדאוג.
7. הסברה טובה תמיד נשענת על מדיניות צודקת וחכמה וטובה, ועל האמת וערכים טובים ואנושיות.
רבות נכתב על אוכלוסיות שעברו את מתקפות הטילים ללא מרחב מוגן ונאלצו לאלתר פתרונות, בהם השתרעות בתעלות או שהות מתחת לגשרים. על קבוצה אחת, שמתגוררת סמוך לנתב"ג (יעד מועדף למשגרי הטילים) ללא יכולת לחפש פתרון מיגון ובלי אפשרות לעזוב למקום אחר, לא ראיתי שכתבו.
הכוונה לאלפי האסירים במתחם הגדול של שירות בתי הסוהר שמצוי במפגש בין לוד ורמלה, ובו בית המעצר ניצן, כלא הנשים נווה תרצה, כלא איילון, בית הסוהר גבעון, וכלא מעשיהו על אגפיו. גם מי שביצע פשע הוא בן אדם שזכאי להגנה, בוודאי לשמירה על חייו.
טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר התפרקות בריה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.
אם זה הולך כמו שטאזי ועושה קולות של שטאזי
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
לצערי אנחנו בעידן פוסט-מודרני, שבו, כל תעוזה לשאול שווה לערך לכל תעוזה של הבעה. כל אחד טוען שיש לו את הרגש האישי שלו, ושהדעה שלו היא לגיטימית כמו של כל אחד אחר, ובזמן שהוא מתבסס על הצדק שבדר, נותרת השאלה – למה לטעון כך? למה אני צריך להראות לאחרים שהדעה שלי היא לגיטימית, או שאני סובייקט ייחודי שחושב אחרת? האם זה למען ה'להראות'? או למען המסר – אנרגיה של שינוי בדפוסי החשיבה ההגמוניים.
המאמר שלך כתוב היטב ומעלה בי בדיוק את השאלה של הפילוסופיה, האם הדברים נשקלים במטרה לייצר חשיבה גדולה, גבוהה יותר שתביא שינוי תפיסתי? או שהכיכרות, ההזדהות, הפיתוי לחזור לעבר – לנורמה – ולקדש אותו אל מול השינוי שאנו חווים – זה רק ניסיון שלנו להרגיש איזהושהיא שליטה- במציאות שאנחנו יודעים שאיננה בשליטתנו.
בני האדם אוהבים שליטה, ובמקום ובזמן שבו יש שינוי מבני של האנושות – של העולם, אנחנו מנסים לשמור על שליטה שהיא מראש פנטזיה אחת גדולה. אז הכי קל לנו לעשות זאת, באמצעות טיעונים, זריקה של מסרים קיצוניים, וסמלי לאום.
תכלס:
ישות קטנה מפולגת מאותגרת
לא תשרוד
במקום בו שקר הוא אמת
וערלים שולטים במקום אהבת חינם וחמלה
וקדושת חיים נעקדת
וניכתשת במלחמה נצחית
ואת הרציונליות מחליפים אינטרסים צרים
וצבא פועל לפי פנטזיות משיחיות
של טרנספר ופוגרומים
ועושק וגזל ושחיתות
מחליפים טוהר מידות וחוק צדק
ומינוי בורים ביריונים
מלווה ברמיסת אנשי מקצוע ישרים
ואין עוצר.
אוטוקרטיה פשיסטית תיאוקרטית פירומנית
קלפטוקרטית משעבדת קקיסטוקרטית בורה
תקרוס.
קונספציה
ואף פילוספיה (והדחקה) לא יועילו
בלי שינוי מהותי, עכשיו.