הדתת המרחב החילוני היא כפיה דתית והפרה מתמשכת של הסטטוס-קוו בין חילונים לדתיים.

כל ניסיון חילוני דומה להתנחל ולחלן את המרחב, אילו היה מתקיים במרחב דתי, כמו בבני ברק, צפת, רכסים, היה נתקל בזעם צדקני, ובבכיינות שמדובר במעשה אנטישמי או אנטי-יהודי – כאילו החילונים אינם שמים או אינם יהודים.

נפל דבר בישראל, ועל כך תודה ליזמי ההפיכה המשטרית, הציבור החילוני קם למרוד בהדתה ובכפיה החילונית בישראל, על כל צורותיה וגווניה, הגלויים והנסתרים כאחד.

כעת, כאשר כבר ברור שיש לחילונים ולערבים, רוב אלקטורלי מוצק לקואליציה גדולה יותר מ 64 מנדטים, קואליציה שלא כוללת את הליכוד, את ש"ס, את עוצמה יהודית ואת הבית היהודי, הם מתחילים להבין, שלאור המתקפה הדתית הבוטה נגד הציבור החילוני, זו כנראה תהיה הקואליציה האחרונה שלהם לשנים רבות, שכן ברור שהפעם גם הייתרון הדמוגרפי שלהם יעמוד בספק במדינה שבה מיושם שיוויון חובות וזכויות

מי בכלל צריך מדינה, אם כמעט הכל בה, רקוב ומסריח מצביעות, ומשחיתות, ומבריונות?

מדינה, כל מדינה, במובן הבסיסי ביותר של המושג, היא שיתוף משאבי הכלל, ומאמצי הכלל, לצורך שרידת הכלל, ולטובת הכלל.

בואו נתחיל בלהודות שזו הגדרה קרובה עד-כדי סימן-שאלה להגדרה הבסיסית ביותר של קומוניזם, לא-כל-שכן, סוציאליזם.

בפועל, במציאות הגלובלית העכשווית, לרוב העמים והקבוצות יש מדינה שהיא לא יותר מאשר פלטפורמה שמאפשרת (חוקית ואפקטיבית) מצב שבו מיעוט של טייקונים, מכתיב גם לשוק וגם לממשלה, כיוון ודגשים שתכליתם לשרת את האינטרס הטייקוני שמהותו "מיקסום רווחים".

חברתית, זהו שוד מתמשך של רוב אלקטורלי שבוי כלכלית וחברתית, בידיו של כל טייקון מונופוליסט, באמצעות תעסוקה בשכר-מינימום, כנגד מכירת מוצרים ושירותים במחיר מופקע – תכלס, זה ממש גן-עדן לכל מניאק שרוצה לממש "מיקסום רווחים בכל מחיר".

זאת מאניה שמאופיינת בתאוות-בצע ללא סייג, ותוך שיא החוצפה, בעשותו ברכוש הכלל כבשלו, באמצעות זכיון ממשלתי למכור ולייצא את רכוש הכלל (קרקע, מינרלים, מקורות אנרגיה).

זה בבסיסו, הקונפליקט הרעיוני בין ימין לבין שמאל, ולא, בשום מציאות אנושית ידועה, הימין הוא חברתי במובן של שיוויון הזדמנויות (כחלוקה צודקת מהותית במשאבי הכלל), אלא אף מדגיש כעיקר את היות הפרט אובייקט שבוי לגחמות השלטון (ע"ע ביטול עילת הסבירות, או פיסקת ההתגברות).

כפי ש"ההיסטוריה נכתבת בידי מנצחים", כך גם התוית הפופולרית במשטרים ליברטרנים (ארה"ב, ברזיל, דרום קוריאה, איטליה, ועוד) "סוציאליזם הוא שחיתות" או "סוציאליזם הוא מוות לשוק חופשי" – כתוית-גנאי שנועדה להצדיק עוולה חברתית שנובעת מקפיטליזם חזירי, מונופוליסטי ונפוטיסטי.

במובן הזה, ובהתייחס לכל מציאות חברתית ידועה, גם ברית המועצות הסוציאליסטית היתה למעשה משטר ימני לעילא, משטר לאומני עם שאיפות התפשטות אימפריאליות, משטר שנשלט בידי קבוצת-עילית מושחתת של מקורבים, עם מנגנון ניהול נפוטיסטי – כולם בני המעמד הפריבילגי של "מקורבים לשלטון".

תמונה דומה מאד קיימת גם באיראן, תחת איצטלות שונות : שם כמשל, קבוצת העילית של מקורבים היא "משמרות המהפיכה"

אבל לעומת ברית המועצות או איראן – יש את בלגיה או הולנד כמשל נגדי, שהן לכאורה "משטר מלוכני עם שלטון של עילית פריבילגית", אלא שבפועל מדובר במדינה סוציאל דמוקרטית, עם סובסידיה מלאה לחלשים, ואפילו שירותי חינוך ובריאות חינם לכל החיים, והכל במימון מס-הכנסה דיפרנציאלי, לפי רמת הכנסה אישית.

במדינות האלה, מדובר על משטר סוציאל-דמוקרטי עם שוויון הזדמנויות בפועל לכל סוגי האוכלוסיה, שוויון בפני החוק, ושוויון ארצי בחלוקת משאבי-פיתוח מקומיים, פריפריאליים.

לא רק זו אף זו: חמלה חברתית על חלשים ונחשלים, במובן הכי כלכלי שיש: חינוך-חינם, בריאות-חינם, תחבורה ושירותים עירוניים מסובסדים על-פי רמת הכנסה.

וראה זה פלא, בניגוד לסיסמאות הליברטרניות, אף לא אחד מהנזכרים לעיל עומד בסתירה מעשית או עקרונית לקיום שוק חופשי של היצע וביקוש סחורות ושירותים.

מהבסיס הזה, ועד לדיון מהורהר ומלא צביעות במונחים של "משילות" או "שלטון הרוב" רב המרחק.

המרחק הזה מייצג את עומק שטיפת המוח הקולקטיבית שכולנו עוברים יומם ולילה, מהפרסומות כמייצג שקרי של אידיאלים ליברטרניים ("בז"ן לעתיד ירוק יותר") ועד תוכחת נציגי "השלטון" או נציגי "השם".

כל זה קורה בקידמת העידן המודרני, שבו דווקא המכהנים בשלטון ואיתם גם כל המנגנון הניהולי, דווקא הם העילית הפריבילגית, המושחתת, הנפוטיסטית בבחינת "ממשלה המשרתת את הטייקונים כנגד האינטרס החברתי"

– את מי אמורה ממשלה, כל ממשלה לשרת? – את העם, או קומץ טייקונים המתפרנסים מהפער בין העסקת המונים בשכר-רעב (נכון להיום, 58% מהשכירים בישראל משתכרים שכר-מינימום, או פחות ממנו), לבין מכירת מוצרים ושירותים לאותם המונים במחירים מופקעים, הכוללים עשרות ומאות אחוזי רווח?

ה"עילית" המושחתת הזו של נבחרי ציבור והמכהנים במנגנוני המדינה, מטופחת ומאויימת על-ידי אותו קומץ טייקונים שמחזיקים את כולנו (גם את ההמון וגם את השלטון), בביצים, לצורך "מיקסום רווחים בכל מחיר", או איך קוראים היום, לאותו אונס המוני בפרהסיה, לאור היום, עם גושפנקה ממשלתית?

לי אין עדיין שם או כינוי לתועבה הזאת.

מדינה, כל מדינה, במובן הבסיסי ביותר של המושג, היא שיתוף משאבי הכלל ומאמצי הכלל, לצורך שרידת הכלל. בואו נתחיל בלהודות שזו הגדרה קרובה עד-כדי סימן-שאלה להגדרה הבסיסית של קומוניזם.

בפועל, במציאות הגלובלית העכשווית, לרוב העמים והקבוצות יש מדינה שהיא לא יותר מאשר פלטפורמה שמאפשרת (חוקית ואפקטיבית) מצב שבו מיעוט של טייקונים, מכתיב גם לשוק וגם לממשלה, שוד מתמשך של רוב אלקטורלי באמצעות תעסוקה בשכר-מינימום, כנגד מכירת מוצרים ושירותים במחיר מופקע, תחת המוטו המתועב של "תאוות-בצע ללא סייג" (מיקסום רווחים בכל מחיר).

זה בבסיסו, הקונפליקט הרעיוני בין ימין לבין שמאל, ולא, בשום מציאות אנושית ידועה, הימין הוא חברתי במובן של שיוויון הזדמנויות (כחלוקה צודקת מהותית במשאבי הכלל), אלא הוא מדגיש את היות הפרט אובייקט לגחמות השלטון.

במובן הזה גם ברית המועצות הסוציאליסטית היתה משטר ימני לעילא, משטר לאומני עם שאיפות התפשטות אימפריאלית, לעומת בלגיה או הולנד שהן לכאורה "משטר מלוכני עם שלטון של עילית פריבילגית" אך בפועל מדינה סוציאל-דמוקרטית עם שוויון הזדמנויות בפועל, וחמלה חברתית על חלשים ונחשלים, במובן הכי כלכלי שיש: חינוך-חינם, בריאות-חינם, תחבורה ושירותים עירוניים מסובסדים על-פי רמת הכנסה.

מהבסיס הזה, ועד לדיון מהורהר ומלא צביעות במונחים של "משילות", שלטון הרוב" רב המרחק, והמרחק הזה מייצג את עומק שטיפת המוח הקולקטיבית שכולנו עוברים יומם ולילה, מהפרסומות ועד תוכחת נציגי השלטון – שהם, בעידן המודרני, העילית המטופחת ומפונקת על ידי אותו קומץ טייקונים שמחזיקים את כולנ (את ההמון ואת השלטון), בביצים