שאלת הרפורמה המשפטית, זו שמסעירה כל-כך את המדינה, מתחזה להתיישב לה תחת מטריית מהות הדמוקרטיה: האם מבנה המערכת המשפטית שלנו מייצר דמוקרטיה או שולל אותה? אבל לא זו השאלה שבאמת קורעת באגרסיביות שכזו את החברה שלנו.
גם אם אנחנו לא מודעים לכך, או סתם מתכחשים, מאחורי חזות שאלת מהות הדמוקרטיה יושב לו נסתר רציונל אחר, רציונל הנוגע לשאלה האמיתית שקורעת אותנו – טיב אמנת הבסיס החברתית עליה יושבת המדינה, אותה אמנה ממנה צומחים כל אותם המבנים החברתיים המנהלים את חיינו.
ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.
בימים אלה, כשלשונו של בנימין נתניהו מתייבשת כבר מרוב ליקוקים שליקק לנשיא דונלד טראמפ, ומחוות החנופה שלו ושל רעייתו עדיין מהדהדים לתפארה בבלוגוספירה שלו, הולכת וגוברת הביקורת בארה"ב על הנשיא, אופן פעולתו ועל מדיניות ה"ביביבי" שלו (Big Beautiful Bill), זו התוכנית הכלכלית החדשה, שתוסיף בעשור הקרוב 2,5 טריליון (כן, כן, טריליון, לא מיליארד) דולרים לגרעון הלאומי בארה"ב, בניגוד מוחלט להבטחות הבחירות שלו.
בעוד שבישראל רבים נמסו מהנאה כשנתניהו הציג בפני הנשיא את המכתב שכתב ובו המלצה שלו לתת לטראמפ את פרס נובל לשלום, ואחרים סלחו לשרה ("הגברת הראשונה") נתניהו על כך שהנחיתה צ'פחה על גבו של הנשיא, ג'סטה הנתפשת בעיני כל חניך התרבות האמריקאית לא פחות מברברית, בתקשורת של מעצמה זו, ובקרב המעמד הקורא בעולם כולו, גוברת ומתחזקת הביקורת על טראמפ 2.0.
פרופ' יורם פרי הוא סוציולוג פוליטי, היה בעבר יועץ פוליטי של יצחק רבין, וכיום פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת UMD בארה"ב. בין פרסומיו הרבים היה גם הספר רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל.
מאז סיום המלחמה נגד איראן, מתגברת תחושת מחנק של כמעט שנתיים. המציאות הפכה למקום עמוס רעש, צעקה וכאב עמוק שאין לו מילים. קשה להבחין בין עובדה לפרשנות, בין זיכרון לטראומה. הכל מתערבב בתוך שיח מתלהם ושטוח, מעין מרק סמיך שבו כמעט בלתי אפשרי לומר משהו שיישמע אמת. אבל אולי דווקא כאן, בתוך הבלבול, יש מקום לפילוסופיה – לא כתשובה חכמה, אלא כשאלה פתוחה, כבקשת נשימה.
הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק, שנחשב כיום לאחד ההוגים החשובים והמשפיעים ביותר בעולם, מתאר בדיוק את מה שקורה לנו עכשיו: "אנחנו יודעים מאוד טוב שזה לא נכון, אבל אנחנו ממשיכים לנהוג כאילו זה כן נכון".
רודריגו רמניק הוא רב חילוני הומניסטי מטעם מכון תמורה, איש חינוך, מנחה טקסים וסוציולוג. גדל במחתרת בצ'ילה בתקופת הדיקטטורה הצבאית, להורים שנאבקו למען זכויות אדם ודמוקרטיה, עלה לישראל ב-1999 ומתגורר בקיבוץ כפר גליקסון עם בת זוגו ענבל וילדיהם אילן, אורי ומאיה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
1. זו גישה פילוסופית אחת. ישנן גישות אחרות (למשל: סוטו-זן, דאואיזם, שינטו) שרואות הפוך לחלוטין את המצב.
2. אני חולקת על לוח הזמנים שציינת (כנקודת השבר של החברה הישראלית). לדעתי נקודת השבר, או קו פרשת המים, היתה בתקופת מלחמת לבנון השניה.
לצערי אנחנו בעידן פוסט-מודרני, שבו, כל תעוזה לשאול שווה לערך לכל תעוזה של הבעה. כל אחד טוען שיש לו את הרגש האישי שלו, ושהדעה שלו היא לגיטימית כמו של כל אחד אחר, ובזמן שהוא מתבסס על הצדק שבדר, נותרת השאלה – למה לטעון כך? למה אני צריך להראות לאחרים שהדעה שלי היא לגיטימית, או שאני סובייקט ייחודי שחושב אחרת? האם זה למען ה'להראות'? או למען המסר – אנרגיה של שינוי בדפוסי החשיבה ההגמוניים.
המאמר שלך כתוב היטב ומעלה בי בדיוק את השאלה של הפילוסופיה, האם הדברים נשקלים במטרה לייצר חשיבה גדולה, גבוהה יותר שתביא שינוי תפיסתי? או שהכיכרות, ההזדהות, הפיתוי לחזור לעבר – לנורמה – ולקדש אותו אל מול השינוי שאנו חווים – זה רק ניסיון שלנו להרגיש איזהושהיא שליטה- במציאות שאנחנו יודעים שאיננה בשליטתנו.
בני האדם אוהבים שליטה, ובמקום ובזמן שבו יש שינוי מבני של האנושות – של העולם, אנחנו מנסים לשמור על שליטה שהיא מראש פנטזיה אחת גדולה. אז הכי קל לנו לעשות זאת, באמצעות טיעונים, זריקה של מסרים קיצוניים, וסמלי לאום.
תכלס:
ישות קטנה מפולגת מאותגרת
לא תשרוד
במקום בו שקר הוא אמת
וערלים שולטים במקום אהבת חינם וחמלה
וקדושת חיים נעקדת
וניכתשת במלחמה נצחית
ואת הרציונליות מחליפים אינטרסים צרים
וצבא פועל לפי פנטזיות משיחיות
של טרנספר ופוגרומים
ועושק וגזל ושחיתות
מחליפים טוהר מידות וחוק צדק
ומינוי בורים ביריונים
מלווה ברמיסת אנשי מקצוע ישרים
ואין עוצר.
אוטוקרטיה פשיסטית תיאוקרטית פירומנית
קלפטוקרטית משעבדת קקיסטוקרטית בורה
תקרוס.
קונספציה
ואף פילוספיה (והדחקה) לא יועילו
בלי שינוי מהותי, עכשיו.
המשפט הבינלאומי הפך במאה ה-21 לזירת מאבק הסברתית מרכזית. הנרטיב הפרו-פלסטיני, שמציג את ישראל ככוח כובש ומדכא, נשען באופן כמעט מוחלט על מונחים ומושגים מתוך המשפט הבינלאומי. "אפרטהייד", "כיבוש", "רצח עם" – אלו לא רק מילים, אלא הגדרות משפטיות בעלות משמעות עמוקה, המשמשות ככלי נשק במאבק ההסברתי.
ההנחה הבסיסית של הנרטיב הפרו-פלסטיני היא שהמשפט הבינלאומי הוא הסמכות העליונה, "המוסר האובייקטיבי". הם מציגים את עצמם כמי שנלחמים למען צדק בינלאומי, ומאשימים את ישראל בהפרה שיטתית של אמנות וחוקים בינלאומיים.
רוני בנשק הוא נער ישראלי שמתעסק בהסברה. מתעמת וחוקר לעומק את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
@Manofsteel mango steel
1. נכון שהמשפט הבינלאומי מושפע מאינטרסים פוליטיים ולאומיים. אבל זה לא סותר את העובדה שהוא משפיע בצורה עמוקה על דעת הקהל הבינלאומית. הציבור, התקשורת, האקדמיה והרשתות החברתיות רואים במשפט הבינלאומי סמכות מוסרית. לכן ישראל צריכה לדעת להשתמש בכלים המשפטיים האלו בצורה חכמה כדי לקדם את העמדות שלה ולסתור טענות שקריות.
2. אתה גם צודק וגם טועה: נכון שכל פעולה של ישראל מעוררת תגובה רגשית או פוליטית, לא משנה מה. אבל זה גם נכון שהמשפט הבינלאומי תופס מקום הולך וגדל בשיח. מספיק להיכנס לכל דייביט על ישראל באינטרנט, ותמצא שם מושגים כמו "אפרטהייד", "כיבוש", "רצח עם", "פשעי מלחמה". כל אלה נלקחו ישירות מהמשפט הבינלאומי. להתעלם מזה זה לוותר מראש על אחת מזירות ההשפעה המרכזיות.
3. אתה מתעלם מהעובדה שכבר ציינתי את זה. המילה "חלק" מתייחסת לכך שהמבצע אינו חייב לרצות לרצוח או לרצוח את כל בני הקבוצה כדי שייחשב כרוצח עם. הדוגמה הקלאסית לכך היא סרברניצה ששם נרצחו כ-8,000 בני אדם. זה הוכר כרצח עם, למרות שמדובר רק בחלק קטן מהקבוצה הכללית, בגלל שהייתה כוונה מובהקת למחוק את הקהילה באותו אזור.
4. אתה שוב מתעלם מהיסוד הקריטי ביותר בפשע רצח עם: הכוונה. לא כל פעולה, וחמורה ככל שתהיה, היא רצח עם. גרימת סבל קשה, פגיעה או אפילו הרס רחב – זה לא מספיק. אם לא ניתן להוכיח כוונה מוצהרת וברורה להשמיד את הקבוצה באופן מלא או חלקי כקבוצה, ההגדרה המשפטית פשוט לא מתקיימת.
5. הניסיון שלך לבסס טענת רצח עם על ציטוטים סלקטיביים של חברי כנסת או שרים הוא שגוי, מטעה ונופל בכשלים לוגיים. המשפט הבינלאומי לא עוסק ברגשות של פוליטיקאים ולא בדברי הסתה, אלא במדיניות וכוונה בפועל. המדיניות הרשמית של מדינת ישראל ושל צה"ל היא לפעול נגד חמאס, לא נגד העם הפלסטיני. ציטוטים סלקטיביים – אינם שווי ערך להחלטות אסטרטגיות, לפקודות צבאיות או לפעולה ממוסדת. לבלבל בין אמירה של פוליטיקאי לבין מדיניות מדינה זה ליפול בכשל איש קש (Strawman) ובכשל סיבתיות (Post hoc)
1. לפי הריאליזם הבינלאומי, המשפט הבינלאומי, פרשנות מעשים, הענקת לגיטימציה או שלילת לגיטימציה, וכן התגובות בציבור, בדיפלומטיה ובתחום שיתופי הפעולה — כל אלו מוכתבים על ידי אינטרסים לאומיים ומאזני כוח ולא רק על פי נורמות או משפט.
2. דיון משפטי מדוקדק וניסוחים פורמליים חשובים בעיקר בקרב חוגים מצומצמים. בפועל, כל פעולה נושאת עמה השלכות. מעבר לשאלות יעילות צבאית, קיימות סוגיות מוסר ונורמות בינלאומיות שלא ניתן לעצב לחלוטין בנרטיב: לעניין פגיעה מסיבית באוכלוסייה אזרחית, כמו נשים, ילדים, הרעבת אוכלוסייה, הרס תשתיות אזרחיות ומניעת סיוע. הצדקות ביטחוניות או טיעונים אחרים אינן צידוק אוטומטי כאשר נוצרת פגיעה רחבת היקף, שהרסה עולה על "מסה קריטית" מסוימת – עניין שנבדק בפועל ובראיות.
3. לפי ההגדרה המשפטית, ג'נוסייד הוא כוונה להשמיד "קבוצה" או חלק מהותי ממנה. הפסיקה הבינלאומית מפרשת "חלק מהותי" כאזור גאוגרפי חשוב, או קבוצה שיש להשמדתה פוטנציאל לפגוע בקיום העתידי של הקבוצה כולה, בין אם דמוגרפית ובין אם תרבותית. אין הכרח שכל הקבוצה תושמד בפועל; נדרשת כוונה ממוקדת והיקף נזק משמעותי — הן במעשים המכוונים והן בתוצאותיהם.
4. "גרימת נזק חמור לגוף או לנפש לבני הקבוצה" — די שהנזק יפגע בהיקף משמעותי של האוכלוסייה, כך שיש בו כדי לסכן את עתיד הקבוצה.
או: "העמדת הקבוצה בתנאי חיים שבכוחם להביא להשמדתה הגופנית, כולה או חלקה."
הערה: "חלקה" מתייחס לחלק מרכזי לקיום הקבוצה או לשימור המבנה החברתי שלה.
גם מניעת ילודה, או העברת ילדים לקבוצה אחרת — די בכך שהפעולה פוגעת באופן משמעותי באופי הדמוגרפי או התרבותי של הקבוצה.
5. יש לתעד ולא לשכוח את ההתבטאויות של בכירים ובעלות תפקיד והשאלה מה הייתה כוונתם, לדוגמה:
• "מחיקת כל עזה מעל פני האדמה… שימותו."
• "כל התינוקות בעזה הם האויב."
• "אין לי בעיה שילדים בעזה ימותו."
• "אני משטחת את עזה, אין לי סנטימנטים."
• "אנחנו משמידים את כל מה שנשאר מהרצועה."
• "אפשר להרוג מאה פלסטינים ביום ולא אכפת."
• "להכרית, למחוק."
• "אין בלתי מעורבים… להפגיז ללא רחם מהאוויר! תמרון קרקעי רק אחרי שיטוח בניינים."
6. ישראל היא דמוקרטיה על מלא, ולצה"ל יש קוד מוסרי והוא פועל רק לפי המשפט הבינלאומי, עם ליווי של הפצ"רית ויועצים, ויש בגצ עצמאי מבקר, ויועמשית עצמאית, ותקשורת שמדווחת את כל העובדות בשקיפות, והממשלה רציונלית ושומרת חוק ורודפת שלום ואמת ומוסריות, אז אין מה לדאוג.
7. הסברה טובה תמיד נשענת על מדיניות צודקת וחכמה וטובה, ועל האמת וערכים טובים ואנושיות.
אם זה הולך כמו שטאזי ועושה קולות של שטאזי
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
כן, אבל…
בעוד אני (ועוד רבים וטובים ממני) בהחלט מסכים שבבסיס הבלאגן המקומי עומד המתח בין יהודית לדמוקרטית, אתה מתעלם פה מהקונטקסט העולמי בצורה שאינה אופיינית לך. השיטה של מחנה הימין היא פופוליזם ולאומנות, והיא אותו דבר בכל מקום בעולם. מה עם הונגריה, ארה"ב, טורקיה וכו'? מה ה'יהודית' שלהן? אני חושב שמוסד המדינה באירוע הזה מתנהג כמו שרשרת, וכשגל הלאומנות פוגע
נקודת הכשל היא החוליה החלשה ביותר. אצלנו החוליה הזאת היא הפרדוקס המובנה שבקביעה 'יהודית ודמוקרטית', בארה"ב היא של עקרון החופש, בטורקיה היא החילון הכפוי… כך שמה שאתה עושה פה הוא להצביע על החוליה החלשה המקומית, אבל מתעלם מהגל הרחב שמביא אותה לשבירה.
מדינה, כל מדינה, במובן הבסיסי ביותר של המושג, היא שיתוף משאבי הכלל ומאמצי הכלל, לצורך שרידת הכלל. בואו נתחיל בלהודות שזו הגדרה קרובה עד-כדי סימן-שאלה להגדרה הבסיסית של קומוניזם.
בפועל, במציאות הגלובלית העכשווית, לרוב העמים והקבוצות יש מדינה שהיא לא יותר מאשר פלטפורמה שמאפשרת (חוקית ואפקטיבית) מצב שבו מיעוט של טייקונים, מכתיב גם לשוק וגם לממשלה, שוד מתמשך של רוב אלקטורלי באמצעות תעסוקה בשכר-מינימום, כנגד מכירת מוצרים ושירותים במחיר מופקע, תחת המוטו המתועב של "תאוות-בצע ללא סייג" (מיקסום רווחים בכל מחיר).
זה בבסיסו, הקונפליקט הרעיוני בין ימין לבין שמאל, ולא, בשום מציאות אנושית ידועה, הימין הוא חברתי במובן של שיוויון הזדמנויות (כחלוקה צודקת מהותית במשאבי הכלל), אלא הוא מדגיש את היות הפרט אובייקט לגחמות השלטון.
במובן הזה גם ברית המועצות הסוציאליסטית היתה משטר ימני לעילא, משטר לאומני עם שאיפות התפשטות אימפריאלית, לעומת בלגיה או הולנד שהן לכאורה "משטר מלוכני עם שלטון של עילית פריבילגית" אך בפועל מדינה סוציאל-דמוקרטית עם שוויון הזדמנויות בפועל, וחמלה חברתית על חלשים ונחשלים, במובן הכי כלכלי שיש: חינוך-חינם, בריאות-חינם, תחבורה ושירותים עירוניים מסובסדים על-פי רמת הכנסה.
מהבסיס הזה, ועד לדיון מהורהר ומלא צביעות במונחים של "משילות", שלטון הרוב" רב המרחק, והמרחק הזה מייצג את עומק שטיפת המוח הקולקטיבית שכולנו עוברים יומם ולילה, מהפרסומות ועד תוכחת נציגי השלטון – שהם, בעידן המודרני, העילית המטופחת ומפונקת על ידי אותו קומץ טייקונים שמחזיקים את כולנ (את ההמון ואת השלטון), בביצים