שאלת הרפורמה המשפטית, זו שמסעירה כל-כך את המדינה, מתחזה להתיישב לה תחת מטריית מהות הדמוקרטיה: האם מבנה המערכת המשפטית שלנו מייצר דמוקרטיה או שולל אותה? אבל לא זו השאלה שבאמת קורעת באגרסיביות שכזו את החברה שלנו.
גם אם אנחנו לא מודעים לכך, או סתם מתכחשים, מאחורי חזות שאלת מהות הדמוקרטיה יושב לו נסתר רציונל אחר, רציונל הנוגע לשאלה האמיתית שקורעת אותנו – טיב אמנת הבסיס החברתית עליה יושבת המדינה, אותה אמנה ממנה צומחים כל אותם המבנים החברתיים המנהלים את חיינו.
מאחורי חזות "מהות הדמוקרטיה" יושב רציונל נסתר אחר, הנוגע לשאלה האמיתית שקורעת אותנו – טיב אמנת הבסיס החברתית עליה יושבת המדינה, ממנה צומחים המבנים החברתיים המנהלים את חיינו
לא סתם מובילי הרפורמה מזוהים עם הימין העמוק. מתחת לכל פלפולי הרציונל הדמוקרטי שברפורמה, כשאני מביט על מובילי הרפורמה ויוצריה, כל שאני מצליח לראות הם אלו שבשעת קונפליקט בין ערך מדינת ישראל כיהודית לבין ישראל דמוקרטית – יראו את "היהודית" כערך המכתיב על פני "הדמוקרטית".
כך, מה שבאמת היו יוזמי הרפורמה רוצים להשיג זה את עליונות ערך המדינה היהודית על-פני המדינה הדמוקרטית, והרפורמה זו רק הדרך להשיג זאת על ידי הגברת כוחו של הרוב על חשבון פירוק הגנות המיעוט, שזה למעשה תמצית הרציונל העליון של הרפורמה.
הוכחה ברורה לעובדה שאין ברפורמה המתוכננת שום מכשיר חברתי אמיתי היא בכך שלא נמצא שום גורם בחברה הערבית שיתמוך ברפורמה המוצעת, וזאת בעוד שהחברה הערבית ממוקמת בראש מדד אי האמון בדמוקרטיה הישראלית.
אי אמון של החברה הערבית משתקף היטב באחוזי ההצבעה הנמוכים כל-כך של המגזר. אחוזי הצבעה שאף עומדים ביחס הפוך לתחזיות עליית הימין, ופוחתים ככול שהימין מתחזק. החברה הערבית זו הקבוצה הראשונה שהייתה אמורה לכאורה להרוויח מהתחזקות הדמוקרטיה וזו הקבוצה האחרונה אליה מדברת הרפורמה.
יוזמי הרפורמה רוצים להשיג את עליונות ערכי המדינה "היהודית" על-פני "הדמוקרטית", והרפורמה זו דרך להשיג זאת ע"י הגברת כוח הרוב על חשבון פירוק הגנות המיעוט. זהו למעשה תמצית הרציונל של הרפורמה
אז למה צודקים תומכי הרפורמה?
למרות שליבת תומכי הרפורמה מורכבת מתומכי עמדת "היהודית" לפני "הדמוקרטית", הרי שלא כל תומכי ישראל היהודית תחילה נמנים דווקא על תומכי הרפורמה.
מה שמפריד בין שתי הקבוצות ושולח את תומכי מדינת הלאום היהודית לצד כזה או אחר בשאלת הרפורמה, יושב ביכולת שלך לשכנע את עצמך באשליה כי ניתן לתחזק את אמנת הבסיס הדואלית הזו, וכי ערך "היהודית" לא יושב על מסלול התנגשות בלתי נמנע עם הערך חומות ההגנה למיעוט. ערך שיושב עמוק בבסיס הרציונל הדמוקרטי.
חוקי ההדרה של ג'ים קרואו בארצות הברית ניסו בתחילת המאה העשרים לתחזק את האשליה של "שווים אך נפרדים" ביחסם אל המיעוט השחור (ובפועל הנציחו שירותים נחותים ויחס מפלה לשחורים). אותם חוקים נקברו בידי בית המשפט העליון האמריקאי, באמרה הנחרצת ש"הנפרד" מטבעו הוא לא שווה.
כך, תומכי הרפורמה מבינים היטב שגם בלון הדואליות הזה של "יהודית ודמוקרטית" דינו להתפוצץ, ובאיזשהו שלב ניאלץ לבצע בחירה בין "היהודית" ו"הדמוקרטית". ולכשזה יקרה, תומכי הרפורמה רוצים למצוא את עצמם בהעדפת "היהודית" על-פני "הדמוקרטית".
תומכי הרפורמה מבינים היטב שגם בלון הדואליות של "יהודית ודמוקרטית" דינו להתפוצץ, ובאיזשהו שלב ניאלץ לבצע בחירה ביניהן. וכשזה יקרה, תומכי הרפורמה רוצים שהמדינה "היהודית" תזכה לעדיפות
אז למה המחאה חייבת להצליח?
המחאה חייבת להצליח, פשוט כי אנחנו הפכנו לגדולים מדי והעולם לקטן מדי מכדי שלאומנות מפלה תוכל בכלל לשרוד. אנחנו כבר לא אותו המיעוט הזעיר בעם היהודי שחלם לפתור את מצוקת הגולה באוטופיה לאומית יהודית, ואשר הצליח, בשולי הזעזועים הדמוגרפים חסרי התקדים של מלחמות העולם, גם לממש את החזון.
אנחנו כבר מדינה מבוססת בסדר גודל לא זניח, בעלת אוכלוסייה מעורבת שחלק גדול ממנה אינו מתעניין יותר באוטופיות אלא שואף לנורמליות במונחים של מדינה מערבית.
ומנגד, גם העולם השתנה. העולם כבר אינו אותו עולם של כלכלות אוטרקיות בו מדינות נמנעו מלהתערב בענייניהן הפנימיים של מדינות אחרות. העולם היום הצטמצם לכפר גלובלי בו התלות ההדדית הפכה לעניין קיומי. זה מעודד התערבות מדינות בענייניהן הפנימיים של מדינות אחרות הקשורות אליהן ברקמת חייהן.
כך, האשליה הלאומנית שדוחפת את תומכי הרפורמה להנמיך את חומות ההגנה על המיעוט, ויותר מכך, הניסיון הנלווה לנרמל את הדואליות המעמדית בשטחים אותם העולם רואה ככבושים, הם משקולות שאם ניכבל אליהן הן עתידות לגרור אותנו למצולות אפלים של מדינה מצורעת.
האשליה הלאומנית שדוחפת את תומכי הרפורמה להנמיך את חומות ההגנה על המיעוט, ונרמול הדואליות המעמדית בשטחים שהעולם רואה ככבושים, הם משקולות שיגררו אותנו למצולות של מדינה מצורעת
והצעד הראשון לשחרר עצמנו מהמשקולת הכבדה הזו הוא בעצירת אותו ניסיון רפורמה להנמכת אותן חומות הגנה. אפילו אם מעשה העצירה נעשה בידי כאלו המשלים את עצמם כי "יהודית" יכולה להתקיים בישראל בהרמוניה על אותו מישור עם "דמוקרטית".
ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוכן, אבל…
בעוד אני (ועוד רבים וטובים ממני) בהחלט מסכים שבבסיס הבלאגן המקומי עומד המתח בין יהודית לדמוקרטית, אתה מתעלם פה מהקונטקסט העולמי בצורה שאינה אופיינית לך. השיטה של מחנה הימין היא פופוליזם ולאומנות, והיא אותו דבר בכל מקום בעולם. מה עם הונגריה, ארה"ב, טורקיה וכו'? מה ה'יהודית' שלהן? אני חושב שמוסד המדינה באירוע הזה מתנהג כמו שרשרת, וכשגל הלאומנות פוגע
נקודת הכשל היא החוליה החלשה ביותר. אצלנו החוליה הזאת היא הפרדוקס המובנה שבקביעה 'יהודית ודמוקרטית', בארה"ב היא של עקרון החופש, בטורקיה היא החילון הכפוי… כך שמה שאתה עושה פה הוא להצביע על החוליה החלשה המקומית, אבל מתעלם מהגל הרחב שמביא אותה לשבירה.
מדינה, כל מדינה, במובן הבסיסי ביותר של המושג, היא שיתוף משאבי הכלל ומאמצי הכלל, לצורך שרידת הכלל. בואו נתחיל בלהודות שזו הגדרה קרובה עד-כדי סימן-שאלה להגדרה הבסיסית של קומוניזם.
בפועל, במציאות הגלובלית העכשווית, לרוב העמים והקבוצות יש מדינה שהיא לא יותר מאשר פלטפורמה שמאפשרת (חוקית ואפקטיבית) מצב שבו מיעוט של טייקונים, מכתיב גם לשוק וגם לממשלה, שוד מתמשך של רוב אלקטורלי באמצעות תעסוקה בשכר-מינימום, כנגד מכירת מוצרים ושירותים במחיר מופקע, תחת המוטו המתועב של "תאוות-בצע ללא סייג" (מיקסום רווחים בכל מחיר).
זה בבסיסו, הקונפליקט הרעיוני בין ימין לבין שמאל, ולא, בשום מציאות אנושית ידועה, הימין הוא חברתי במובן של שיוויון הזדמנויות (כחלוקה צודקת מהותית במשאבי הכלל), אלא הוא מדגיש את היות הפרט אובייקט לגחמות השלטון.
במובן הזה גם ברית המועצות הסוציאליסטית היתה משטר ימני לעילא, משטר לאומני עם שאיפות התפשטות אימפריאלית, לעומת בלגיה או הולנד שהן לכאורה "משטר מלוכני עם שלטון של עילית פריבילגית" אך בפועל מדינה סוציאל-דמוקרטית עם שוויון הזדמנויות בפועל, וחמלה חברתית על חלשים ונחשלים, במובן הכי כלכלי שיש: חינוך-חינם, בריאות-חינם, תחבורה ושירותים עירוניים מסובסדים על-פי רמת הכנסה.
מהבסיס הזה, ועד לדיון מהורהר ומלא צביעות במונחים של "משילות", שלטון הרוב" רב המרחק, והמרחק הזה מייצג את עומק שטיפת המוח הקולקטיבית שכולנו עוברים יומם ולילה, מהפרסומות ועד תוכחת נציגי השלטון – שהם, בעידן המודרני, העילית המטופחת ומפונקת על ידי אותו קומץ טייקונים שמחזיקים את כולנ (את ההמון ואת השלטון), בביצים