איתי היקר, מבין השורות ניכר שאינך ממצביעי נתניהו או מתומכיו. אני בטוח שדעתך לגבי האיש ודמותו מגובשת, ולא מהיום. מכיוון שאני מחזיק ממך כאדם עם יושרה אינטלקטואלית אני מאתגר אותך: האם הביקורת שלך על התנהלות נתניהו מול עזה היא ביקורת עקבית שהבעת לאורך שנים? האם תמכת במנהיגים פוליטיים שהובילו גישה אחרת ממנו? האם לא היית שותף לאותה קונספציה שהיתה כמעט קונצנזוס בחברה (למעט גורמים שנתפסו כקיצוניים ותלושים) שהסדרה תביא שקט ושניתן לחיות עם ארגון טרור מעבר לגדר? האם לא האמנת שניתן לשלוט על חמאס באמצעות מבצע מוגבל כל כמה שנים? האם תמכת בכניסה קרקעית לרצועה ובמיטוט שלטון חמאס גם אם הדבר כרוך בהרוגים רבים (אין דרך אחרת…)? איני מכיר אותך, אבל אני מניח שהיית שותף לגישה העקרונית של נתניהו מול עזה. אני חושב כך משום שגם האלטרנטיבה השלטונית שהציעו מתנגדיו (ואני מניח שתמכת בה) לא הציעה גישה אחרת באופן מהותי. אני חושב שעיקר הביקורת שלך עליו נובעת מסיבות אחרות, שלא נוגעות לעניין עצמו. גם אם תטען שיש למהפכה המשפטית שהוביל נתניהו ולשחיתות האישית שלו חלק באסון שהתרחש עלינו (דבר שניתן להתווכח עליו), אני בטוח שאינך חושב שזוהי הסיבה הבלעדית או העיקרית לפלישה של חמאס, שהיתה מתרחשת בלאו הכי במוקדם או במאוחר. לכן, היות ואני מאוד מכבד אותך, אשמח לשאול בעדינות: האם יכול להיות שאתה עושה הנחות לעצמך? האם יתכן שאתה מתחמק מחשבון נפש אמיתי-פוליטי ובורח למחוזות ההאשמה של היריב הפוליטי? האם לא כולנו שגינו? האם לא ברור כי הסיפור כאן גדול בהרבה מנתניהו? הרי גם מתנגדיו לא הציעו מדיניות שונה באופן מהותי מול עזה. אשמח אם תחשוב על השאלות הללו ביושר. אל תתן לדעתך הפוליטית לסמא את עיניך מלהביט נכוחה על המסקנות שעולות מן המציאות ועל האשמה שרובצת עלינו כחברה, שמאל כימין, על שהשלינו את עצמנו.
בצלאל היקר, מבין השורות ניכר שאינך ממצביעי נתניהו או מתומכיו. אני בטוח שדעתך לגבי האיש ודמותו מגובשת, ולא מהיום. מכיוון שאני מחזיק ממך אדם עם יושרה אינטלקטואלית אני מאתגר אותך: האם הביקורת שלך על התנהלות נתניהו מול עזה היא ביקורת עקבית שהבעת לאורך שנים? האם תמכת במנהיגים פוליטיים שהובילו גישה אחרת ממנו? האם לא היית שותף לאותה קונספציה שהיתה כמעט קונצנזוס בחברה (למעט גורמים שנתפסו כקיצוניים ותלושים) שהסדרה תביא שקט ושניתן לחיות עם ארגון טרור מעבר לגדר ולשלוט עליו באמצעות מבצע כל כמה שנים? האם תמכת בכניסה קרקעית לרצועה ובמיטוט שלטון חמאס גם אם הדבר כרוך בהרוגים רבים (אין דרך אחרת…)? איני מכיר אותך, אבל אני מניח שהיית שותף לגישה העקרונית של נתניהו מול עזה. אני חושב שעיקר הביקורת שלך עליו נובעת מסיבות אחרות. לכן, היות ואני מאוד מכבד אותך, אשמח לשאול בעדינות: האם יכול להיות שאתה עושה הנחות לעצמך? האם יתכן שאתה מתחמק מחשבון נפש אמיתי-פוליטי ובורח למחוזות ההאשמה של היריב הפוליטי? האם לא כולנו שגינו? האם לא ברור כי הסיפור כאן גדול בהרבה מנתניהו? הרי גם מתנגדיו לא הציעו מדיניות שונה באופן מהותי מול עזה. אשמח אם תחשוב על השאלות הללו ביושר. אל תתן לדעתך הפוליטית לסמא את עיניך מלהביט נכוחה על המסקנות שעולות מן המציאות ועל האשמה שרובצת עלינו כחברה, שמאל כימין, על שהשלינו את עצמנו.
זהבה, קשה לי לשמוע את הטענות הללו ממך. האסון הזה קרה בגלל קונספציה שביבי היה שותף לה. במשך שנים המשנה המדינית שלו היתה תמיכה בסיוע הומנטירי לרצועה, מינימום פגיעה באזרחים על ידי מבצעים, הכנסת פועלים, הכנסת כסף. הוא הוביל גישה שתמכה בהסדרה ולא בהכרעה. הגישה הזו התפוצצה לנו בפנים. לנתניהו יש חלק גדול באשמה, הכל נכון.
אבל איך את יכולה למתוח עליו ביקורת? הרי את הובלת גישה שתומכת בכל המהלכים הללו! הביקורת שלך על נתניהו במשך שנים היתה שהוא תקיף מדי עם הרצועה, לא פועל בדרך של הסדרה ופשרה מדינית, שהוא פוגע בזכויות אדם של תושבי הרצועה, שהוא מיליטרסטי ולא מסוגל לראות בצד השני פרטנר. איך את יכולה לבקר אותו? איך את יכולה לראות בו אשם? הוא פעל על פי אותה קונספציה שהקדשת את חייך להשרשתה בחברה ולקידומה! עשי חשבון נפש זהבה ואחר כך תפני להאשמות
"לא חשבתי שבגיל 89 אצטרך להתחיל חיים חדשים אחרי קטסטרופה כזאת. עברנו לצרעה כדי שיהיה לילדים לאן לבוא, אבל זה לא הבית. בארי היה הבית"
בת 89, מוותיקות קיבוץ בארי. אם לארבעה. פונתה לים המלח ומשם לקיבוץ צרעה. אחיה נרצח בניר עוז
לפני 76 שנים, בשלהי מלחמת העצמאות, כאשר הניצחון היה כבר בהישג יד, שרטט דוד בן גוריון במפגש עם מפקדי הצבא את קווי המתאר של המציאות דאז:
"היהיה 'קץ' – גם אם המלחמה תיגמר עכשיו? […] יש לראות לא החלטות וניירות, אלא מציאות היסטורית. מהי מציאותנו: עמי ערב הוכו על-ידינו. הישכחו זאת מהר? 700,000 איש היכו 30 מיליון. הישכחו עלבון זה? יש להניח כי יש להם רגש כבוד. נעשה מאמצי שלום – אבל לשלום דרושים שני צדדים. היש ביטחון שלא ירצו להתנקם בנו? האמת: ניצחנו לא מפני שצבאנו הוא עושה נפלאות, אלא שהצבא הערבי רקוב. המוכרח ריקבון זה להתמיד? […] ניזקק תמיד לכוח מגן מעולה ומובחר" (יומן מלחמה, 27.11.1948, ע' 853).
בצלאל לביא הוא בעל תואר שני ביחסים בינ"ל ומדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית. בכתיבה פובליציסטית עושה שימוש גם באירועים היסטוריים כדי לדון ולנתח אירועי דיומא שוטפים בארץ ובעולם.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
מה נשתנה ביום הזיכרון הזה? מה אפשר לומר ביום הזיכרון ה-76 למדינת ישראל שלא נאמר כבר קודם, בימי האבל, בהם בכל שנה אנחנו מבקשים לקרוע שוב ושוב את בגדינו ולשים עפר על ראשנו?
שביום הזיכרון הזה – לצד יקירנו שנפלו, נהרגו, מסרו נפשם – נזכור את המתים המהלכים. אלה שכבר יותר משבעה חודשים נמצאים מתחת לאדמה בעודם נושמים, ואנחנו לא יודעים אם חיים הם או מתים.
פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד המרכזי של מפקדים למען בטחון ישראל, בוועד הפעיל של אמנסטי ישראל, בוועד של מדרשת אדם, ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום, והיא שרת ההסברה בממשלת השיקום - ממשלת הצללים הלאומית. הייתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר.
בימים האלה סביב ימי הזיכרון תקוע לי גוש בגרון, גוש של כאב, של פחד, של אימה, של חוסר אונים, של זעם. גוש של כ-1500 קברים חדשים בבתי העלמין, של כ-11500 פצועות ופצועים ושל 132 חטופים.
אורי (שם בדוי) איבד 15 חברים בנובה, ועוד 5 מחבריו חטופים. והוא רק בן 22. רוני (שם בדוי) בת ה-23 לא מסוגלת ללכת לבד ברחוב, היא ישנה שעה או שעתיים בכל לילה, דוחה עוד ועוד את שעת ההליכה לישון כדי לא לפגוש בסיוטים את החברים שנרצחו כשהיא התחבאה בבור, חוסה בצל שורשי העץ. ביום הם קמים לעבודה, מתפקדים כמו אריות. בלילות הם צונחים אל התהום. פוגשים את הפחד למות, את הפחד להשתגע. את הפחד להתמוסס. להיעלם.
ד"ר אילת כהן וידר היא פסיכולוגית קלינית. מטפלת ומדריכה קלינית בעמותת לב בטוח. מורשית לטיפול בהיפנוזה, חוקרת דפוסים של השתקה חברת קבוצת "פסיכואתיקה" – למניעת פגיעה מינית על ידי אנשי טיפול. לשעבר יו"ר "קולך". מרצה לפסיכולוגיה של טראומה במכללת הרצוג.
משבר שמן הזית: ישראל מתרחקת מביטחון תזונתי
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
כל הטוב הזה הוא בזכות ממשלה רשלנית נהנתנית שהמדינה ואזרחיה מעניינים אותה כקליפת השום, אליה מצטרפות חברות המזון הבזויות, חסרות המוסר שמסוגלות להתמסר תמורת כסף. לא אמנע מכנות אותן בשמן, זונות. זה התחיל ב"זאבית" כהן, זה ממשיך באוסם, שטראוס ועוד…
מדוע שלא תתבישו בעצמכם?!
כי לזונות אין בושה!
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם