החמאס יורה על ישראל מסיבה אחת בלבד: הוא שונא אותה ורוצה בחיסולה. אבל אם נתנער מהקיבעון המחשבתי, נוכל להיות חכמים ויצירתיים ולהפוך את השנאה שלו ליתרון. הגיע הזמן ליצירת משוואה חדשה שתפסיק לפגוע או להיטיב עם תושבי עזה (דברים שאינם מעניינים את החמאס) ותגרום לכך (עד כמה שזה נשמע מוזר) שירי על ישראל  ייטיב עם ישראל ועם אזרחיה. רק כך, דווקא שנאת החמאס לישראל תגרום לו לעשות הכל כדי שלא יירו לכיווננו.

האסטרטגיה הישראלית מול רצועת עזה מנסה למנוע ירי ופגיעות בישראל באמצעות השפעה על האינטרס של תושבי הרצועה בפרנסה, ברווחה ובשקט. כשהם יורים עלינו אנחנו פוגעים בהם באמצעות סגירת מעברים, החמרת הגבלות ובמקרים קשים יותר באמצעות הפעלת כוח האש העצום של צה"ל ("הסבבים"). כשאינם פוגעים ויורים אנחנו מאשרים הקלות, מבטלים הגבלות ודואגים להזכיר מה יקרה להם אם יירו ("הרתעה").

לנוכח המצוקה הגוברת בעזה, האסטרטגיה הזו הופכת ליותר ויותר בעייתית ופחות ופחות יעילה. זה נכון לגבי השגרה הנוכחית וגם לגבי הסדרה כזו או אחרת. שהרי גם אם תהיה הסדרה, יהיה צורך במנופים שימנעו ירי לכיווננו ולו מצד ארגונים "סוררים".

הגיעה העת להתנתק מהקיבעון האסטרטגי מול עזה ולגבש באופן יצירתי חלופות שישיגו את התוצאה הרצויה בדרך אחרת, שאיננה מתמקדת בעזתים ולא כרוכה בפגיעה ובהרס.

מדיניות התגובה הישראלית ביחס לרצועת עזה מעוררת שאלות מוסריות לא פשוטות. וכי במה אשם הדייג העזתי שפרנסתו נפגעת בעקבות צמצום אזור הדייג? במה אשמה המשפחה העזתית הסובלת מקור או מחום כתוצאה מהעדר אספקה סדירה של חשמל? אילו הפגיעות הללו היו מובילות למניעת ירי על ישראל ניתן היה לקבל אותן בלית ברירה, אבל האם זה באמת המצב?

מדיניות "המקל והגזר" תואמת את הלך המחשבה הדמוקרטי המערבי. ההנחה היא שאם ידעו העזתים, כי פגיעה בישראל תוביל לפגיעה משמעותית בחייהם וכי שקט מצידם יאפשר שיפור ניכר באיכות חייהם, הם יגרמו לממשלתם למנוע כל ירי על ישראל.

ואולם עזה איננה דמוקרטיה, אלא דיקטטורה רצחנית הנשלטת על ידי החמאס, ארגון טרור אידאולוגי וקיצוני. האינטרס העליון של החמאס הוא המשך הפגיעה במדינה היהודית, והוא מוכן לקדם את האינטרס הזה גם במחיר פגיעה באוכלוסיית עזה. לכן יעילות מדיניות הענישה וההקלות, במתכונתה הנוכחית, מוגבלת ביותר.

החמאס לא יהפוך לארגון שוחר שלום ולא יוותר על שנאתו לישראל, אבל את החיסרון מבחינתנו שבגישת החמאס ניתן להפוך ליתרון. אם החמאס כל כך שונא אותנו, אנחנו צריכים לשנות את המשוואה, כך שדווקא השנאה לישראל תגרום לחמאס לעשות הכל כדי שלא נפגע.

שינוי המשוואה צריך להתבסס על העיקרון לפיו כל פגיעה בישראל תשרת את ישראל. החמאס לא יסכים לכך, כמובן, ולכן את הדרישה לשינוי המשוואה, צריך יהיה להפנות לקהילה הבינלאומית. ישראל צריכה לדרוש, כי הסיוע הבינלאומי לעזה (החיוני לקיומה) יותנה בכך שהארגונים המסייעים יעניקו הטבות מפליגות לישראל, במקרה בו תותקף מכיוון עזה.

כך למשל, ישראל צריכה להתנות את הסיוע הקטארי החודשי לרצועת עזה בכך שהקטארים יפקידו סכום גדול פי עשרים בבנק אמריקאי. אם הקטארים רוצים להעניק לעזה 15 מיליון דולר, הם יצטרכו להפקיד בחשבון נאמנות 300 מיליון דולר (סכום פעוט במונחים קטארים).

אם בחלוף חודש לא יהיה שום ירי מהרצועה, יוחזרו הכספים לקטאר, אבל אם יהיה ירי, יעביר הבנק הנאמן באופן מיידי, ללא כל שיקול דעת ובהתאם להנחיות שקיבל מראש, את מלוא הסכום לגורמים הנפגעים בישראל (למשל, הרשויות המקומיות באזורים שייפגעו, או אפילו ישירות לתושבים שאליהם כוון הירי).

אם במהלך החודש יועברו הכספים בשל ירי על ישראל, תצטרך קטאר להפקיד 300 מיליון דולר נוספים כתנאי להעברת התמיכה החודשית הבאה לתושבי הרצועה. מדיניות דומה צריך יהיה להחיל לגבי כל ארגון, מדינה או גוף בינלאומי שירצה לסייע לתושבי עזה.

בעקבות הפקדת הכספים ובניית מנגנון הפיצוי המיידי לתושבי ישראל, יידע החמאס (ושאר הארגונים בעזה), כי ירי על ישראל ישרת אותה ויסייע לתושביה ובייחוד לאלו שעליהם הם מתכוונים לירות.

דווקא שנאת החמאס לישראל תיצור אצל החמאס אינטרס אמיתי ואידאולוגי לעשות הכל כדי למנוע ירי לכיווננו. לחמאס יהיה גם קל יותר לפעול כנגד ארגונים אחרים המעוניינים בהמשך הירי, שכן ברור יהיה שאותם ארגונים מסייעים בפועל לישראל.

השגת הסכמה בינלאומית לכללי המשחק החדשים לא תהיה קלה, אבל אם נהיה נחושים מספיק, הכללים הללו יאומצו. שינוי המשוואה ואימוץ כללי המשחק החדשים לא יהווה פתרון קסם והטיפול בנושא הרצועה יצריך רעיונות יצירתיים נוספים.

אבל מנגנון של פיצוי משמעותי לישראל בעקבות ירי עליה, יוכל להפוך לכלי מרכזי בהשכנת שקט משני צידי הגבול, דבר שבסופו של דבר ישרת את האינטרסים האמיתיים של שני העמים. אם נגרום לקהילה הבינלאומית להבין זאת, היא גם תקבל ברצון את המשוואה החדשה.

אורי שנהר הוא שותף במשרד עורכי-דין ומזה עשרים שנה מרצה באוניברסיטה העברית בקורסים בנושאי חופש הביטוי

ההכרזה של נפתלי בנט ויאיר לפיד על ריצה משותפת בבחירות 2026 תחת השם "ביחד" מבקשת לשדר ממלכתיות, אחריות ואחדות שורות. לכאורה, זהו ניסיון לייצר אלטרנטיבה שלטונית מגובשת. בפועל, נדמה כי מדובר בעוד חוליה בשרשרת ארוכה של נרמול הדרת האזרחים הערבים מהמרחב הפוליטי הלגיטימי.

הרגע המבהיר הגיע דווקא בשאלה ישירה במסיבת העיתונאים: האם תיתכן קואליציה עתידית עם מפלגה ערבית, בדומה לשותפות עם חבר הכנסת ויו"ר מפלגת רע"ם, מנסור עבאס, בממשלת השינוי.

ינאל ג׳בארין הוא איש תקשורת ופעיל פוליטי, מנהל המחלקה הציבורית בארגון יוזמות אברהם, ארגון משותף ערבי יהודי לקידום שוויון שותפות וחברה משותפת במדינה. תושב העיר אום אל פחם ופועל למדינה דמוקרטית שוויונית החותרת לשלום לכולם.

משל יותם (שופטים ט) הוא מן החריפים והמוכרים בין המשלים בתנ"ך, ולא במקרה הוא ממשיך להדהד גם מחוץ להקשרו ההיסטורי. המשל נותן את הדיאגנוזה הפוליטית הקרה, האכזרית והמדויקת ביותר שנכתבה אי-פעם על חברה המחליטה, בעיניים פקוחות ובנפש חפצה, על התאבדות קולקטיבית.

יותם לא היה רק פליט שנמלט מטבח שביצע אחיו; הוא היה האנליסט הראשון שזיהה את המכניקה של הריקבון הפוליטי, את הרגע שבו דבקות בהחלטה שגויה הופכת לטרגדיה – כאשר קוץ יבש הופך למלך.

ד"ר עופר חן הוא בוגר החוגים להיסטוריה, פילוסופיה ותלמוד ובעל פוסט דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. ספריו ומחקריו מקיפים נושאים רבים ומגוונים, החל מחקר המשיחיות היהודית, היסטוריה של המשפט הישראלי וכלה בספרות מודרנית ותולדות ההלכה. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב. חבר אגודת הסופרים.