מבחינה הלכתית כבר כתבו הרבה תשובות על הצורך בציון יום העצמאות כחג שמפרסם נס. ומכיוון שהנס קרה לכל עם ישראל – יש בסיס הלכתי לחייב אמירת הלל בבית הכנסת. אבל כאן אני רוצה להתייחס לשאלה יותר כללית של המשמעות הדתית בקיום מדינה יהודית בארץ ישראל.

בתורה יש הנחה יסודית, לפיה חלק מן הברית בין עם ישראל והאל היא יחס מיוחד של העם אל ארץ ישראל. יחס זה קשור לאופי ההתנהגות של העם, ענין שבא לידי ביטוי בתחילת הדרך בברית בין ה' ואברהם. אחרי שה' מבטיח לאברהם את הארץ הוא מנסה אותו בפרשת החרבת סדום ועמורה. אברהם נאבק על צדק מוחלט וה' מציין:

"כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (בראשית יח, יט)

הגשמת הברית היא להנהיג צדקה ומשפט בחברה. עיקר הברית אינו האדמה אלא ההתנהגות של החברה האנושית השולטת באדמה זאת!

מבחינה הלכתית נכתב הרבה על הצורך בציון יום העצמאות כחג שמפרסם נס. משום שקרה לכל עם ישראל – יש בסיס הלכתי לחייב אמירת הלל בבית הכנסת. אך האם יש משמעות דתית לקיום מדינה יהודית בארץ ישראל?

בעקבות זה התורה מצווה על בני ישראל "קדושים תהיו" (ויקרא יט, ב). והפירוט של צווי זה כולל מעשים שונים של צדק ומשפט בחברה ויחס מוסרי לכל אדם שחי באדמת החברה. אם לא יקיימו את המצוות האלו הארץ תקיא אותם (ראה ויקרא יח, כח).

האם יעלה על הדעת שחברה "קדושה" תהיה חברה בה יש פער הולך וגדל בין העשיר והעני במקום חברה שבה הפער הזה מצטמצם? האם בחברה "קדושה" אפשר לחשוב שבני אדם ייתפשו כאובייקטים לניצול ולא כבעלי ערך אינהרנטי כי כל אחד נברא עם צלם אלוהים? האם ייתכן שבעלי השפעה ישחיתו מידות מוסריות כי יש ביכולתם לעשות זאת, ולא נחיה כך שבעלי השפעה יפעלו מתוך כיבוד הבריות ותחושת אחריות וחובה לקיים כבוד זה בפועל? האם יתכן שהפער בהזדמנויות ילך ויגדל בגלל חוסר ערכים בחינוך, במקום שכל המאמצים ייעשו להנהיג חינוך באיכות מרבית לכל ילדי החברה?

אפשר להוסיף עוד קושיות רטוריות כאלו, אבל ברור מכל זה שהמשמעות הדתית  העליונה של חברה יהודית עצמאית קשורה למימוש הערכים המרכזיים של משפט וצדקה כפי שאנו מוצאים אותם במקורות ובמעשים של הדורות.

יותר מהשגחת כשרות הבשר אנו זקוקים להשגחת כשרות המעשים והמדיניות של חברה עצמאית. לכן, יום העצמאות הוא חג שעם ישראל חייב לציין אותו. אבל מבחן החגיגה יהיה לא בריקודים וזיקוקי דינור של היום, אלא בדרך שאנו מגשימים את הערכים של האמונה והמוסריות היהודית בחברה בפועל.

יותר מהשגחת כשרות הבשר אנו זקוקים להשגחת כשרות המעשים והמדיניות של חברה עצמאית. לכן, יום העצמאות הוא חג שעם ישראל חייב לציינו. אבל מבחן החגיגה יהיה לא בריקודים וזיקוקי דינור

מבחינה זאת אולי אפשר להגיד שיום העצמאות הוא החג החשוב ביותר בלוח היהודי ושתודעת משמעות החג אמורה ללוות אותנו יום יום. כל אזרח אמור להתבונן לעומק בחובתו לקדם את המשפט והצדקה בחברה. לקחים מעבר לחגיגה ולמנגל, שהם באמת חשובים, אבל מרוויחים את הזכות להתענג בהם רק אם כל השנה עובדים קשה על משפט וצדקה בכל תחומי החיים.

הרב מיכאל גרץ שימש כעוזר לעורך הראשי של אנציקלופדיה יודאיקה, וכתב מאמרים לאנציקלופדיה על מחשבת ישראל בעת המודרנית. הוא היה בין המקימים של התנועה המסורתית בישראל ושימש כמנכ"ל הראשון של התנועה בזמן הקמתה. הוא היה הרב של קהילת מגן אברהם בעומר 32 שנים. היה בין המקימים של בית המדרש לרבנים במכון שכטר בירושלים, ושימש כמרצה שם בתחילתה. היה במשך כ-20 שנה מרצה בכיר למחשבת ישראל ומקרא במכללת קיי בבאר שבע, ופרסם מאמרים רבים. הוא גם היה רץ מרתונים וגמר כ-16 מהם בארץ ובחו"ל. רוב העבודה הציבורית שלו מוקדשת לקשר בין ערכים במסורת היהודית ובין הציבור בישראל.

לפני שבוע פורסם ריאיון שערכו טובה צימוקי ויובל קרני עם חבר הכנסת שמחה רוטמן במוסף ידיעות אחרונות. מאז כבר הספיקה המציאות להתהפך במהירות והריאיון כמעט נשכח.

עם זאת, אני מקדיש לריאיון עם רוטמן את הפוסט הזה, כדי לבחון כמה מהאמירות שהועלו בו מול העובדות בשטח. במיוחד כעת, כשהעסקה לשחרור החטופים נחתמה רק שבוע לאחר פרסום אותו ריאיון.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.

לעניינים "כבדים" לוקח זמן להתברר לעומק. בייחוד כך כאשר הם גם נמצאים במצב של שינוי מתמשך. בסיפורה של מדינת ישראל יש שני נושאים עם חשיבות מרכזית לעצם קיומה, כאלו שהצלחה בהם לא יכולה להיות ברורה מלכתחילה.

הראשון הוא הצלחת השתלבותה של המדינה החדשה במזרח-התיכון, בו היא ממוקמת (מעבר ובנוסף ליכולת ההישרדות הפיזית שלה במלחמות בתחילת דרכה). אי אפשר להיות "נטע זר" לנצח.

מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.

לפני כמה ימים צדה את עיני ידיעה על האישה היפנית הזקנה ביותר בעולם, שהלכה לעולמה בגיל 116.

נזכרתי מיד בסבתי שהלכה לעולמה בגיל 101 ובסבי שנפטר בגיל 99, הכול בזכות הגנים האפגנים שלהם ובזכות אורח החיים הפעיל והנכון שניהלו כול חייהם.

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.