עד ל-7 במאי אמור להינתן פסק הדין בעתירה לבג"צ נגד ממשלת נתניהו-גנץ. טענת העותרים היא שההסכם הקואליציוני שנחתם בין בנימין נתניהו לבין בני גנץ אינו חוקתי, ובנוסף שח"כ נתניהו לא יכול לשמש ראש ממשלה כשהוא מואשם בעבירות שחיתות.

בהינתן טענות אלו, אני מוצא מחלוקת כפולה בשיח הציבורי: ראשית, האם מלכתחילה תפקידו של בג"צ להכריע בסוגייה – האם נאשם בפלילים ראוי להיות ראש ממשלה? שנית – האם זהו תפקידה של החברה האזרחית והאופוזיציה לעתור לבג"צ בסוגיה שכזו?

מחלוקת זו יוצרת בלבול רב בין שאלת חוקיות העתירה כשלעצמה, לבין תפקידם של המגישים אותה – כלומר, המתח שבין תפקיד בג"צ וחשיבותו במשטר דמוקרטי, לבין תפקידה החברתי של החברה האזרחית והאופוזיציה במאבק לחילופי השלטון. אם נבחן מחלוקת זו במשקפיים ביקורתיים כלפי שני צדדיי המפה הפוליטית, נוכל למצוא סוגייה מורכבת שנעלמת מפני השטח וכמעט ולא מתקיים דיון ציבורי בנוגע להשלכותיה.

תחילה אתייחס לביקורת של הימין כלפי בג"צ. בכתב ההגנה של הליכוד על העתירה נכתב "אין כל מקום לתת לבית המשפט הנכבד לבוא במקום ציבור הבוחרים ולדון בסוגיות מעין אלה. מדובר בסוגיה פוליטית לחלוטין שצריכה להיות מוכרעת אך ורק על ידי הציבור ונציגיו בכנסת". בנוסף, בבסיס מחאת תנועת "אם תרצו" נשמע זעקת דומה – סכנת ההשתלטות של בית המשפט העליון על מנגנוני המדינה.

דהיינו, גם מפלגת הליכוד וגם תנועת החברה האזרחית "אם תרצו" טוענים בשם הדמוקרטיה – שזה אינו מתפקידו של בית המשפט העליון לדון ולהכריע את הרכב הקואליציה ואת זכאות העומד בראשה לכהן כראש הממשלה. מחד גיסא מתוקף הכרעת הבוחר ומאידך גיסא מתוקף ההסכם הקואליציוני בין מפלגות הכנסת.

גם מפלגת הליכוד וגם תנועת החברה האזרחית "אם תרצו" טוענים בשם הדמוקרטיה – שזה אינו תפקידו של ביהמ"ש העליון לדון בהרכב הקואליציה ובזכאות העומד בראשה לכהן כרה"מ

על פניו, יש הגיון רב בטענה זו. עם ישראל יצא להצביע, קיים את זכותו הדמוקרטית, ובהתאם לחוקי המשחק הפרלמנטרים נבחרה לבסוף קואליציה – בה מכהן אומנם ראש ממשלה הנאשם בפלילים, אך בכל זאת ראש ממשלה נבחר.

מנגד, מנקודת מבט רחבה יותר, טענת הליכוד לאי הלגיטימיות של הדיון וטענת "אם תרצו" על הפגיעה בשלטון הדמוקרטי בעצם ההיענות לעתירה, מפספסים את מהות תפקידו של בית המשפט העליון. מחובתו של בית המשפט העליון להיענות לעתירות של כל אדם (לא רק אזרחים או תושבים) כנגד גופים ציבוריים ורשויות שלטוניות, כשהן עתירות חוקתיות ומינהליות לביצוע ביקורת שיפוטית על החלטות הרשויות ופעולותיהן (מתוך אתר בית המשפט העליון).

במלים פשוטות, קיימת חובה דמוקרטית וחוקתית על בג"צ לדון בעתירה. אך לגבי השאלה האם מקומו של בג"צ להכריע בסוגיה, שמורה לבג"צ החירות לפסוק שלא מתפקידו להכריע בסוגיה, כחלק מן הדיון בעתירה עצמה.

מנגד, מלחמתם של מפלגת הליכוד ונציגי החברה האזרחית מימין בשאלת הלגיטימיות של הדיון בעתירה – פוגעת פגיעה חמורה בתפקידו הדמוקרטי והציבורי של בית המשפט העליון ומסכנת את היציבות ואת האיזון שבמהות הפרדת הרשויות.

אם במדינה דמוקרטית, לבית המשפט העליון לא תהיה יכולת ולגיטימציה לדון בעתירות אזרחיות כלפי השלטון ובלגיטימיות החוקית שלו, יהיה זה קץ הדמוקרטיה בישראל. אקטיביזם שיפוטי אינו מתבטא בהיענות עצמה לעתירה – אלא בהכרעת הסוגייה בפועל. ואת תוכן הכרעה זו איננו יודעים בשלב זה.

אל מול טענה זו, על האופוזיציה לשאול את עצמה – האם מתפקידה לנסות להכריע בסוגיה סביב כותלי בית המשפט? כפי שנאמר לעיל, על זכאותה לעתור לבית המשפט העליון בנוגע לסוגיה, מתוקף המשטר הדמוקרטי בישראל אין הגבלה חוקתית (בינתיים) וטוב שכך.

אך מעבר לחוקיות העתירה כשלעצמה, על האופוזיציה לשאול – האם זהו הציר הראוי ביותר לפעול דרכו? מדינת ישראל חוותה שנה קשה של משבר פוליטי עמוק. הוא התבטא בשלוש מערכות בחירות רצופות, רוויות בשנאה, תככים, פילוג והשמצות מראשי המערכת הפוליטית. מנגד לכך, הוא לא נגע ולו פעם אחת בסוגיות הליבה של החברה הישראלית – השיטה הכלכלית, שאלת השטחים הכבושים, הסיכוי לשלום, מערכת החינוך ועוד שלל נושאים שנדחקו מסדר היום, לטובת שאלה אחת – כן ביבי או לא ביבי.

ברם שאלה זו לא הגיעה להכרעה גם במערכת הבחירות השלישית. אם לא היינו נתקלים במגפה עולמית יש לשער שהיינו נגררים למערכת בחירות רביעית ברציפות. כלומר, האופוזיציה נכשלה עד כה במשימתה להציב אלטרנטיבה לשלטון על ידי הרכבת קואליציה נגדית בכנסת. כשלון זה בא לידי ביטוי בימים אלו, כשהעומד בראשה, בני גנץ, חבר אל יריבו המר לצורך קיום "ממשלת חירום" ובכך כשל סופית במשימתו להחליף את השלטון והכשיר כהונה נוספת של בנימין נתניהו כראש ממשלה.

בהינתן הנסיבות, על האופוזיציה העותרת וגופי החברה האזרחית הרבים שהצטרפו אליה לחשוב – מה יקרה ביום שאחרי, אם עתירתם תתקבל? להערכתי הצנועה, אם פסילתו של בנימין נתניהו תקבע על ידי בית המשפט העליון, אנחנו צפויים להיתקל באחד המשברים הגדולים אם לא הגדול ביותר שידעה החברה בישראל.

על האופוזיציה העותרת וגופי החברה האזרחית שהצטרפו אליה לחשוב מה יקרה ביום שאחרי. אם נתניהו ייפסל על ידי בג"ץ, אנחנו צפויים להיתקל באחד המשברים הגדולים שידעה החברה בישראל

פסיקה שכזו תביא לחוסר שיתוף פעולה דמוקרטי מצד חלקים נרחבים של הציבור. פסיקה השוללת את הלגיטימיות החוקית של בנימין נתניהו לכהן כראש ממשלה תיצור חוסר סובלנות כלפי "המשחק הדמוקרטי" ועל ידי כך תעמיק את הקרע בעם – עד לכדי איום ממשי של מלחמת אזרחים או מרי אזרחי.

מתפקידה של האופוזיציה הפוליטית והאזרחית כאחד להיאבק לטובת החלפת השלטון – אך לטעמי עליה לשקול מחדש את הדרך בה היא בוחרת לקיים מאבק זה. שכן, לגיטימיות האלטרנטיבה ברמת התודעה הציבורית חשובה לא פחות מחוקיותו של המהלך להחלפת השלטון באמצעות בג"צ.

ניתן לסכם בקצרה, שמצד אחד מאבקו של הימין כנגד זכותו של בית המשפט העליון לדון בשאלת חוקיות המשטר בישראל מסכן את עצמאות בית המשפט העליון ואת עקרון הפרדת הרשויות הדמוקרטי. חובתו של בית המשפט העליון במשטר דמוקרטי להיענות לדיון  בעתירה – ולהביע את עמדתו בסוגית כשירותו של נאשם בפלילים לכהן כרה"מ. אבל לא ממקומו של בית המשפט העליון להכריע בסוגיה מתוקף רגישותה הציבורית.

העתירה לבג"צ מבטאת את חוסר היכולת של חברי המחנה האופוזיציוני להחליף את השלטון על ידי מערכת הבחירות לכנסת או על ידי יצירת גוש חוסם פרלמנטרי. מעל למיליון איש בחרו באופן ישיר בבנימין נתניהו לראשות הממשלה, למרות כתבי האישום. פסיקה לביטול כהונתו בממשלת ליכוד-כחול לבן בעקבות כתבי האישום, כמוצא אחרון למניעת כהונתו, עלולה לחבל בלגיטימיות של השלטון שיבוא במקומו, ובכך לערער על הסדר החברתי שעליו מושתת המשחק הדמוקרטי עצמו.

כל ניסיון להתעלם ממורכבות זו – מימין ומשמאל כאחד – עלולים לסכן את יציבות המשטר הדמוקרטי בישראל. בכדי לשמור על יציבות המשטר על הקואליציה והאופוזיציה לפעול לחקיקת חוקים רלוונטים שיוכלו להגביל את כהונת ראש הממשלה או להדיחו אם הוא מואשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. מנגד, כל ניסיון לפתור סוגיות אלו מחוץ לזירת הכנסת, הן בבית המשפט העליון והן באמירות חסרות אחריות של הממשלה בעניין תפקידו ומקומו של בית המשפט העליון – מסכנות את התרבות הפוליטית בישראל ומובילות אותנו לאסון.

בעל תוכנית רשת - שידורי המגפה. סטודנט לפוליטיקה וממשל. כותב מנקודת מבט של יליד שנות ה-90, על פוליטיקה, פילוסופיה, תרבות, ספורט, והחיים עצמם.